בעניין שיטת הרמב"ן במעשה ידיים

בענין שיטת הרמב"ן במעשה ידים (הערה למאמר מעשה ידי האשה )[1] / יונתן אומן

 

בשיטת הרמב"ן העלה הכותב שמעשה ידים הינו חוב ממוני רגיל ומהווה תמורה ממונית למזונות. קביעה זו הסתמכה על דברי הרמב"ן בספר הזכות (כ"ו:) - "דהני מלאכות דבר שבממון הן... ואינן מתנאי אישות אלא משלמת מה שעליה בדין כל דבר שבממון".

יש לציין שהקטע ברמב"ן, ממנו מובא הציטוט, מתיחס כולו למלאכות האשה ולא למעשה ידים. כדי להוכיח מקטע זה לענינו יש אם כן לעבור שני שלבים:

א. להוכיח מהקטע שמלאכות הווי חוב ממוני רגיל שמהווה תמורה למזונות.

ב. להוכיח בקל וחומר ממלאכות למעשה ידים.

בדברי להלן ברצוני להתיחס לשלב הראשון - שנראה לי קשה ביותר. תחילה יש לציין שהלשון שבה נוקט הרמב"ן אינה חייבת להתפרש בדווקא כמורה על חוב שמהווה תמורה, והיא מתאימה גם לחובה ראשונית. הריטב"א בחידושיו על אתר (סג. ד"ה גמרא) נקט בנוגע למלאכות אותה הלשון כרמב"ן - "מילתא דממון", ועם זאת בחידושיו לעיל כתב בפירוש (נח: ד"ה גמרא): "שאין מלאכות אלו תחת המזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין ניזונת ושאינה ניזונת"[2].

בנוגע לעצם הטענה שמהרמב"ן מוכח שמלאכות הינן חוב ממוני רגיל - טענה זו נראית לי בסברא קשה ביותר. נראה קשה להניח שהחובה הרובצת על האשה הינה למעשה חוב כספי פשוט, חוב להחזיר לבעל סכום כסף מסויים, ומעמד המלאכות: אפיה, בישול, כיבוס, הצעת המיטות וכו' הינו רק כ"היכי תמצי" שדרכן מוצאת האשה את האפשרות לפרוע חוב זה. מעמדם של המלאכות עקרוני יותר: חובתה של האשה במסגרת הבית המשותף הינה למלאכות אלו בדווקא - חובה לאפות, חובה לכבס וכו'.

כיצד אם כן יש להבין את הביטוי "דבר שבממון" ואת הדין "משלמת מה שעליה"? נראה לי שכוונת הרמב"ן בדברים אלו היא שחיוב המלאכות בעיקרו אינו קשור במסגרת מערכת היחסים האישיים שבין הבעל לאשתו - מערכת שמכנה אותה הרמב"ן "תנאי אישות" - אלא מקומן נמצא במסגרת המערכת הכלכלית של הבית המשותף; הדאגה למלאכות הינה חלק מהעזרה הפיננסית שנותנת האשה לבעל ולבית במסגרת החיים המשותפים, עם זאת אין בכך כדי לקבוע את מעמדן של המלאכות כפריעת חוב, אלא חיוב הן אל האשה. מובן שאם האשה משלמת חלף עבודתה נפטרת היא מחיוב זה.

לפי דברינו יוצא שגם הרמב"ן וגם הראב"ד סוברים שמלאכות הווי חיוב, וצריך אם כן ביאור במה נחלקו דחד אמר שהאשה מורדת ואידך שלא.

אלא נראה שלא נחלקו כלל במעמד מעשה ידים ומלאכות אלא נחלקו בהגדרת "מורדת" ומהו שעושה אשה ל"מורדת".

לרמב"ן מורדת הוויה דווקא "אתשמיש דהוא ביטול עיקר נישואין וצערו של איש בגופו וודאי לאפוקי כל דין שבממון...". לראב"ד, לעומת זאת, דין מורדת הינו אמצעי האכיפה הסטנדרטי שבו משתמשים כנגד אשה, בנוגע לכל ענין שיש צורך לכופה. וכפי שעולה בדבריו שם שהגדרת האשה כ"מורדת" לדעתו - הינה חוסר האפשרות להגיע לתוצאות בצורה אחרת: "ומיהו היכא תיסק אדעתין דאיתתא בעיא מזוני מגברא ולא עבדא ליה שום עבידתיא דלא תהוי מורדת... ואם תאמר: כופין אותה בשוטין... אבל היכא דשקלה מזוגי מיניה ולא עבדא ליה פשיטא דהוויה מורדת... והשכל מורה על זה לפי שאין הדעת מקבלת שיהא בעלה מפרנסה ויהא טוחן ואופה ומבשל ומכבס לעצמו...".

העולה מדברינו, שאין להוכיח מלשון הרמב"ן שמלאכות האשה הינן תמורה ממונית פשוטה, וממילא אין גם הוכחה לטענה זו בנוגע למעשה ידים.

ונראה אכן להוכיח דהרמב"ן סבר דמעשה ידים הווי דווקא חיוב ולא חוב. בסוגיה דמי שהלך בעלה למדינת הים (קז.) כתב הרמב"ן שכשפוסקים בית דין מזונות לאשת איש אין מחשבים איתה על מעשה ידיה. וצריך ביאור מדוע לא יקזזו את החוב למזונות במעשה ידיה. ואין לפרש שכשהבעל במדינת הים אין האשה חייבת במעשה ידים, דהא כתב שם שאם בא הבעל ומצא מעשה ידיה הרי אלו שלו, ועוד כתב שאם לא פסקו בית דין ולוותה ואכלה - יכול הבעל לטעון לכשיחזור שהיתה צריכה לעבוד למחייתה - ואם כן ברור שחייבת היא במעשה ידיה, והדרה קושיה לדוכתא, מדוע שלא יקזזו בית דין בפסיקתן את המזונות במעשה הידים.

אלא נראה שהענין הוא בזה שמעשה ידים הווי חיוב ולא חוב וממילא אין אפשרות לשלם את המזונות ע"י מעשה הידים שאינם בעולם ומעמדם הוא רק בגדר חיוב גברא[3].

 

[1] תגובת המערכת.

[2] בנוגע לעצם העניין אי הווי מזונות תחת מעשה ידים לרמב"ן או לא: בדבריו שם בספר הזכות נראה שאשה יכולה להגיד איני ניזונת ואיני עושה בנוגע למזונות - "ורב הונא דנקיט אתשמיש דהוא ביטול עיקר נישואין... ודאי לאפוקי כל דין שבממון אתיא ולהכי קאמרינן בגמרא רב הונא אמר מתשמיש מתשמיש אין ממלאכה לא רב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה". אך משפט זה הינו קשה וגם לשונו מוזרה: דהנה כשהביא את דברי רב הונא כתב: "ולהכי קאמרינן בגמרא", במקום: "ולהכי סבר רב הונא" כפי הלשון המקובלת. גם בחידושיו (סג. ד"ה מורדת) כתב בפירוש שאין אשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה בנוגע למלאכות (על זה תירץ לי משה רבינוביץ שהרמב"ן שם הוא לדעת ר' יוסי בר' חנינא - ובהא הוא דפליג אדרב הונא).

נראה אם כן לענ"ד שצריך לגרוס בדברי הרמב"ן שם "ולהכי לא קאמרינן בגמרא" והכל ברור ובהיר. כך גם כתב הריטב"א (שם) - "ותו דהווה לן למימר דרב הונא לטעמיה" וכל דבריו שם בדיבור שאובים מדברי הרמב"ן, ובפרוש כתב בסוף הדיבור "וכבר האריך רבנו הגדול ז"ל בזה בספר הזכות" - ואם כן כפי הגירסא שהצענו אין המלאכות תחת המזונות (אומנם בדפוס ראשון ובכ"י הגירסה כבדפוסים שלנו).

[3] בסופו של הדיבור כותב הרמב"ן שאף שאשת איש אין מחשבים איתה על מעשה ידיה, עם אלמנה מחשבים. ולכאורה - מאי שנא? לפי דברינו ניתן אולי להסביר -אשת איש מעשה ידיה הם בגדר. של חיוב, אבל באלמנה מעמדם הינו של חוב בלבד, וממילא מחשבים. (בהנחה שמערכת היחסים שבין האלמנה ליתומים הינה ממונית בעיקרה -עיין מאמר "זכויות האלמנה וחובותיה", ומאמר "מערכת היחסים שבין הבעל לאשתו " עמ' 29-32)