ברייה

  • הרב מתן גלידאי

ברייה

המונח "ברייה" מתייחס ליחידה אורגנית שלמה, כמו בעל חיים או איבר בגוף. לברייה ישנם דינים מיוחדים בתחומים שונים בהלכה: מאכלות אסורות, טומאה וברכות הנהנין. בנוגע להלכות מאכלות אסורות, יש לברייה שני דינים מיוחדים: אחד מן התורה ואחד מדרבנן. הדין הראשון קובע שאע"פ שבדרך כלל אין אדם לוקה על מאכלות אסורים אלא אם אכל מהם כזית, האוכל ברייה שלמה, כמו זבוב או נמלה, לוקה אע"פ שאין בה כזית (מקור הדין במשנה במכות יג ע"א). הדין השני קובע שברייה שנפלה לתוך היתר והתערבה בו - אוסרת את כולו, ואינה בטלה בתערובת, אפילו אם שיעורה היחסי מועט מאוד (מקור הדין בגמרא בחולין צט ע"ב). דין זה הוא כאמור מדרבנן. מן התורה שייך ביטול גם בברייה, אולם חכמים ראו שהתורה החמירה בברייה לעניין מלקות, והחליטו להוסיף ולהחמיר בעניינה, שאינה בטלה בתערובת.

טעמו של דין ברייה אינו מפורש בגמרא, אולם ניתן למצוא לו רמז בדבריה. הגמרא בשבועות כא ע"ב קובעת, שמי שנשבע בפירוש שלא יאכל ממאכל מסויים אפילו כלשהו, חייב על אכילת כלשהו, אע"פ שבדרך כלל אין חייבים אלא על אכילת כזית. הגמרא משווה את הדבר למי שאכל ברייה. השוואה זו יכולה לשפוך אור על יסודו של דין ברייה. למעשה, הראשונים נחלקו בהבנת הדין:

רש"י מבין שלוקים על אכילת ברייה כיוון שהיא חשובה. בדרך כלל, רק כמות של כזית נחשבת לכמות חשובה, אולם ליחידה אורגנית שלמה יש חשיבות מיוחדת, ולכן לוקים על אכילתה אף שאין בה כזית. הגמרא משווה את הדבר למי שאסר על עצמו כלשהו, והצהיר בכך שכמות זו חשובה בעיניו.

לעומתו, תוס' הבינו שדין ברייה אינו מבוסס על חשיבות, אלא על ציווי התורה. כאשר התורה אמרה בפירוש שלא לאכול שרץ, היא קבעה בכך שהאיסור נוגע ליחידה של שרץ, ולא ל'חומר' של שרץ, ולכן החיוב אינו מותנה בכמות. רק כאשר התורה אוסרת 'חומר' מסויים, ולא יחידה מסויימת, צריכים כמות של כזית כדי להתחייב. וזה פשרה של השוואת הגמרא: כשם שהנשבע קבע בפירוש שהוא אוסר על עצמו כל כמות שהיא, כך גם בנוגע לברייה התורה קבעה בפירוש שהיא אוסרת את היחידה כפי שהיא, בלי קשר לנפחה.

מחלוקת זו משפיעה גם על השאלה מה מוגדר כברייה ומה לא. כך, למשל, העלתה המשנה במכות יג ע"א את השאלה, מדוע האוכל גרגר חיטה של טבל אינו לוקה. מדוע לא נאמר שכל גרגר חיטה נחשב ברייה, ולוקים על אכילתו? לפי דרכו של רש"י, נאמר שרק בעל חיים או איבר חי הוא בעל חשיבות מיוחדת לעניין זה, אבל יחידה שלמה מן הצומח אינה חשובה מספיק ואינה נחשבת ברייה (וכן עולה מן הגמרא). תוס' מסבירים לשיטתם, שהתורה לא אמרה שאסור לאכול חיטה, אלא שאסור לאכול טבל. ההתייחסות אינה ליחידה מסויימת, אלא לחומר שיש לו רקע מסויים, ולכן צריכים לאכול כמות חשובה כדי להתחייב מלקות.