ברכה על מצווה שקיומה איננו מובטח

  • הרב משה טרגין

ברכה על מצווה שקיומה איננו מובטח

הייחוד בברכת ספירת העומר

למצוות ספירת העומר יש מאפיין חריג המבדיל אותה ממצוות אחרות. בדרך כלל מברכים ברכה רק לפני קיום מצווה שבא לידי ביטוי בפעולות מוחשיות ומעשיות בשטח (כמו למשל ישיבה בסוכה, אכילת מצה או הנחת תפילין). אמנם מברכים גם לפני לימוד תורה, אך בודאי גם שם קיום המצווה כולל יותר מאשר פעילות מילולית בלבד. בדרך כלל אין מברכים על מצווה שקיומה הוא בדיבור בלבד - כגון תפילה, ברכת המזון ואולי גם סיפור יציאת מצרים. אף על פי כן, הפעולה המילולית של ספירת העומר מְלֻוָּה בברכה לפניה.

מדוע אין מברכים על ספירת שבעה נקיים?

התוספות במסכת כתובות (עב. ד"ה וספרה) תוהים על פשר הברכה הזו, בעיקר מתוך ההנגדה למצוַת ספירת הזב והזבה, שעליה אין מברכים. כפי שקראנו בפרשת מצורע, מי שקרו לו מקרים גופניים המטמאים אותו חייב לספור שבעה ימים לפני שהוא יכול לטבול במקווה ולהיטהר. (לפי ההלכה הנוהגת היום, אנו רואים כל נידה כאילו היא ספק זבה ומחייבים גם אותה לספור שבעה ימים נקיים.) למרות שהזבה חייבת לספור שבעה ימים, היא איננה מברכת על הספירה הזו. התוספות מציעים הסבר להבדל ההלכתי בין ספירת העומר לספירת הזבה:

"ואם תאמר, אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר, דהא כתיב 'וספרה [לה שבעת ימים]' (ויקרא ט"ו, כח)? ויש לומר, דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה, שלעולם יוכל למנות כסדר, וכן עומר; אבל זבה, שאם תראה - תסתור, אין לה למנות [בברכה]".

כלומר, בספירת היובל ובספירת העומר הספירה יכולה להתקיים ללא הפרעה עד גמר, ולכן אפשר לברך עליה; לעומת זאת, ספירת הזבה עלולה להיפסק במהלכה בגלל ראיית טומאה, ולכן אי אפשר לברך עליה. השל"ה (שער האותיות, אות ק' קדושת הזיווג, סעיף נז) מעיר על דברי התוספות, שהסיבה לכך שהאפשרות להפסקת הספירה באמצעה גורמת לביטול הברכה היא החשש מפני ברכה לבטלה:

"דקדקתי מדברי התוספות, שאין ראוי לה לברך משום דיש חשש ברכה לבטלה".

אם ספירת שבעת הימים מופסקת במהלכה בגלל טומאה, הברכה שבירכה האישה בראשית הספירה הופכת למפרע להיות ברכה לבטלה, משום שמצוַת הספירה לא התקיימה בשלמותה. בניגוד לכך, ספירת העומר איננה תלויה בגורם אחר, והוודאות הגבוהה שתגיע אל סיומה מאפשרת לנו לברך עליה ברכה. המנחת חינוך (מצווה ש"ל ס"ק ג) מאמץ גם הוא את הגישה הזו כדי להסביר את העובדה שהזבה איננה מברכת על ספירתה.

ברכה על מצווה שהשלמתה מסופקת

מתוך ההנמקה הזו - החשש להפרעה בספירה שתביא לידי ברכה לבטלה - בוקעת ועולה שאלה מעניינת. האם אכן כאשר אנו באים לקיים מצווה שעלולה 'להיכשל' אנו נמנעים מלברך עליה, מחשש לאיסור ברכה לבטלה? הגמרא במסכת פסחים (ז:) מעלה אפשרות שברכת השחיטה תיאמר רק אחרי מעשה השחיטה, בגלל החשש שהשחיטה תיפסל ואז הברכה תהפוך לברכה לבטלה. הגמרא דוחה את ההצעה הזו וקובעת את זמן הברכה לפני השחיטה; ייתכן שבכך נוטה הגמרא לדעה שאפשר לברך גם על מצוות שעלולות להיות מופרעות באמצע קיומן. אין מברכים את הברכה דווקא על הקיום המושלם של המצווה, אלא גם על הניסיון לקיים אותה. גם אם הניסיון הזה לא עולה יפה, הברכה איננה ברכה לבטלה. עמדה כזו תביא למסקנה הפוכה מזו של התוספות: למרות ששבעת ימי ספירת הזבה עלולים שלא להגיע לסיומם, האישה חייבת לברך על הספירה, משום שכעת היא מנסה לקיים את המצווה כהלכתה.

הרדב"ז (בשו"ת הרדב"ז, תשובה אלף ק"ב) מקשה על דברי התוספות ממקרה נוסף - ברכת 'עננו' הנאמרת בתענית ציבור:

"ואני קשיא לי על זה הטעם, שהרי מי שקבל עליו תענית מברך עננו ערבית ושחרית, ואף על פי שאפשר שיאנס ויסתור תעניתו, מכל מקום לא נמצא שקרן בתפלתו, שבאותה שעה שרוי בתענית היה".

אנו מברכים את ברכת 'עננו' למרות שיש אפשרות שלא נשלים את הצום עד סופו. לכאורה, גם זבה יכולה, באותו אופן, לברך על תחילת ספירתה, וגם אם בסופו של דבר תופרע הספירה באמצע, הברכה לא תיחשב ברכה לבטלה!

ברכה על מצווה חלקית

ייתכן שנוכל לחלק בין ברכת 'עננו' בתענית ציבור לבין ספירת הזבה. חוויית צום שאורכה רק חלק של יום איננה חוויה ריקה. למעשה, קיים בהלכה המושג של 'תענית שעות', כלומר אדם שמקבל על עצמו לצום למשך מספר שעות. באופן הרצוי, אדם מתכנן לצום במשך יום שלם, ומברך ברכה על הצום הצפוי הזה - מראשיתו ועד סופו. אך גם אם הדבר לא עולה בידו והוא שובר את הצום באמצעו, לשעות הספורות בהם הוא צם יש משמעות הלכתית. בניגוד לכך, תוקפה של ספירת הזבה תלוי לחלוטין בהשלמת הספירה עד תומה. לספירה של יום או יומיים נקיים שאחריהם שבה הזבה ונטמאה אין שום משמעות הלכתית, ולכן הברכה שבירכה הזבה בתחילת הספירה מאבדת את תוקפה והופכת להיות ברכה לבטלה.

מוקד המצווה - בתהליך או בתוצאה?

מצווה נוספת שעליה מברכים ברכה למרות שיש חשש שלא תעלה יפה היא מצוַת בדיקת חמץ. אם אדם כבר ניקה היטב את ביתו לפסח, קיימת סבירות גבוהה שאחרי שיברך על בדיקת חמץ לא ימצא כלל חמץ בביתו. אכן, בשל החשש הזה תיקן האר"י הקדוש את המנהג המפורסם לשים עשרה פתיתי לחם ברחבי הבית, כדי שדבר-מה יימצא בכל זאת בשעת הבדיקה. אף על פי כן, לפי הדין הבסיסי בשולחן ערוך מברכים את הברכה גם אם לא הניחו את פתיתי החמץ האלה - למרות הסיכוי הסביר שלא יימצא חמץ כלל. האם אין בדוגמה הזו כדי להוכיח שאפשר לברך ברכה על השתדלות לקיים מצווה, גם כשיש חשש שההשתדלות לא תעלה יפה?

אפשר לומר, שיש הסבר לכך שמברכים על הבדיקה למרות החשש שהבדיקה לא תצליח, אך אותו הסבר איננו תופס לגבי ספירת ימי טהרה - ולכן עליה לא מברכים. בדיקת חמץ ממוקדת מעצם טבעה בתהליך החיפוש אחר החמץ יותר מאשר בתוצאה של מציאת החמץ. אם אדם ערך חיפוש מקיף כנדרש אחרי חמץ, הוא כבר איננו עובר על איסורי החזקת חמץ בפסח - גם לגבי חמץ שלא הצליח למצוא בבדיקה, וגם אם לא קיים ביטול חמץ בפיו. לפי הרבה ראשונים, הבדיקה הרצינית והמקיפה כשהיא לעצמה פוטרת את האדם מאיסורי החמץ, גם אם קיים ברשותו חמץ שלא נמצא בבדיקה. אותו אדם קיים את כל מה שדורשת ממנו ההלכה, ולכן חמץ שהוא לא מצא איננו מביא אותו לעבור על האיסור. לפיכך, הברכה שאנו מברכים איננה על מציאת החמץ, אלא על החיפוש אחרי החמץ; השאלה אם נמצא חמץ או לא איננה חשובה ביחס לברכה. לעומת זאת, ספירת ימי טהרה היא מצווה הממוקדת בסיומה המוצלח - השמירה על שבעת ימי טהרה נקיים. אם הספירה לא תצליח להגיע לקו-מטרה זה בהצלחה, ודאי הברכה על הספירה מאבדת את משמעותה והופכת להיות ברכה לבטלה.