שוקולד הוא מאכל שמיוצר מפרי הקקאו על ידי ריסוק. במאמר זה נדון בברכתו.^[1]

 

ראשית הדיון על מאכל שנתמעך נמצא בברכות ל"ח, ב בשאלת תמרים ששינו צורתן (טרימא) :

ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? – זיעה בעלמא הוא [...] אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו? לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה. יתיב רבינא קמיה דרבא, אמר ליה: דשומשמי קא אמרת, או דקורטמי קא אמרת, או דפורצני קא אמרת? אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה, אמר ליה: חשילתא ודאי קא אמרת, ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה – מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר. והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא – מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא – במלתייהו קיימי כדמעיקרא.

בסוגיה עצמה עולה קושי מובנה. לא רק רבא עצמו מתקשה בהבנת המושג 'טרימא' אלא אף הגמרא מזכירה שישה סוגי מאכלים אפשריים (טרימא, שומשמי, דקורטמי, דפורצני, חשילתא וטרימא).^[2] לצורך המאמר ננסה לפשוט את הסוגיה ולהתחקות אחר הפירושים הרלוונטים לעניין ברכה על חטיף השוקולד.

תחילה קובע מר בר רב אשי שמברכים על סילאן ברכת 'שהכל' ולאחר מכן הדיון מתגלגל לדיני טרימא.

בדיון עולות שתי מסקנות בדבר טרימא:

על כל פנים, ההצדקה הכללית לשני הצדדים היא "במלתייהו קיימי כדמעיקרא". כלומר – לא חל שינוי בתמר.

לאחר שהבנו את מבנה הגמרא נצטרך להבין את נקודת הפתיחה של הגמרא – דין דבש תמרים (סילאן). מה הוא 'החסרון' של דבש תמרים שמוריד אותו מדרגת 'פרי העץ' לדרגת 'שהכל'? ככלל, ניתן לדבר על שלוש גישות, אך אנו נתמקד בשתיים מהן הקשורות לענייננו – שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם.^[3]

 

בפתיחת הסוגיה רש"י מפרש:

זיעה בעלמא הוא – ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ.

'סילאן' הוא אינו פרי לכן ירד ה'סילאן' מדרגתו ויברכו עליו מעתה 'שהכל'. בשלב זה אפשר לומר שעל פי רש"י יש כאן 'חסרון בפירותיות'; מושג שעוד נפתח בהרחבה בהמשך.

נמשיך בעקבות רש"י במהלך הסוגיה. רש"י ניגש לשאלת מהות הטרימא ומפרש:

טרימא מהו. מה מברכין עליו, ושם טרימא. כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק.

על פי רש"י הדיון נסוב על מאכל ששינה צורתו בכתישה (ריסוק קל). ומדייק תרומת הדשן (סימן כ"ט):

ופירש רש"י שם כל דבר הכתוש מעט ואינו מרוסק, היינו טרימא [...] משמע, דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עליהן שהכל נהיה בדברו, משום דלאו במילתייהו קיימי.^[4]

על פי רש"י מאכל כתוש נשאר בברכתו, בעוד מאכל מרוסק ירד לדרגת 'שהכל'. ניתן להניח שרש"י נאמן לשיטתו ואף כאן ניכר חיסרון ב'פירותיות' אם רוסק לגמרי, ובמידה ונכתש רק מעט החסרון נסבל.

אך בסוגיה בברכות לו ע"ב מתעוררת בעיה:^[5]

האי הימלתא דאתי מבי הנדואי שריא, ומברכינן עליה בורא פרי האדמה.

ומפרש רש"י:

הימלתא. ליטוריג"ה (משקה סמיך מתובל בדבש) שמפטמים בשמים כתושים בדבש.

מכאן שמאכל שרוסק לגמרי ואפילו מטובל נשאר בברכתו המקורית.

הרגיש בזה תרומת הדשן ותירץ:

וההיא דהומלתא פרש"י – המפטמים בשמים כתושים בדבש [...] וי"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים, מש"ה חשיבין קיימי

במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק.

תרומת הדשן מחדד שהחסרון ב'פירותיות' באמצעות ריסוק מתקיים אך ורק באותם המינים שלא מיועדים לריסוק. מעתה, כל עוד אין המאכל מיועד לריסוק והתרסק לגמרי (עד שניכר החיסרון בפירותיות) – תהא ברכתו שהכל. ואילו מאכל המיועד לריסוק לעולם יישאר בברכתו המקורית, כהכרעת בסוגיה בלו ע"ב.^[6]

 

הרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ד) כותב:^[7]

(1) ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן, (2) דבש תמרים מברכין עליו תחלה שהכל, (3) אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

כדי לברר את הרמב"ם נדון תחילה בדין הראשון – דין 'מי שלקות'. משקה שבושל במים כדי לתת את טעם הפרי או הירק במים נקרא מי שלקות. בעצם פעולת הבישול, למעשה הועתק 'שם' הפרי למים. לכן המים מקבלים את ברכת הפרי או הירק. לעומת זאת, על דבש תמרים מורה הרמב"ם לברך ברכת שהכל. לכאורה עולה קושיה – אם על מי שלקות שהם 'צל' של טעם הפרי מברכים את ברכת הפרי המקורית, על דבש תמרים שהוא הוא טעם הפרי לא נברך את ברכת הפרי?

כדי להסביר את דין זה נצטרך להבין שני דברים:

אן כן אפשר לומר שמים שחוברו לפרי יעלו בברכתם, בעוד שדבש תמרים שבמהותו נפרד לפרי ירד לברכת שהכל, שהרי כבר אין לו 'שם' פרי.^[8]

לאחר העיסוק בדיני שלקות ודבש תמרים, עובר הרמב"ם לדון בדין רסק:

אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

הרמב"ם מבין שריסוק אינו משנה את ברכת הפרי. על פי העיקרון שהצגנו לעיל הדבר פשוט – כל עוד לא נעשית פעולת חיבור או ניתוק, 'שם' הפרי נשמר ואיתו הברכה. מכאן ניתן לתת למבנה ההלכה ברמב"ם פשר. בתחילה מדגים הרמב"ם פעולת חיבור, אחר כך מדגים פעולת ניתוק ולבסוף פעולה ניטרלית של ריסוק.

לאור כל זאת צריך עיון האם יש מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י. כאמור, תרומת הדשן חילק בשיטת רש"י בין ריסוק גמור בו הברכה משתנה, למעיכה קלה בה הברכה נשמרת. האמנם חילוק זה עולה אף ברמב"ם?^[9]

לעניות דעתי אין הדבר עולה מדבריו כלל. ראשית, הרמב"ם לא נותן לדבריו שיעור, וקשה להניח שהרמב"ם היה נמנע מלהזכיר זאת אם היה מַכיר במהות החילוק. שנית, הרמב"ם בהלכה מרבה בפעלים,^[10] וקשה להניח שהתכוון לתאר מעיכה קלה.

יתר על כן, עיון מדוקדק במבנה ההלכתי שהזכרנו לעיל דוחה את המחשבה שישנו חילוק בין ריסוק קל לריסוק כבד. קודם לכן הראנו שהטקסט ברמב"ם הוא בעל מבנה הבא:

עתה, אם נניח שיש חילוק בין ריסוק לריסוק מה להלכה זו ולחברותיה בהלכה ד'? לכאורה היה לה 'לנדוד' אל תחילת הפרק השמיני (ה"א פ"ח), שם מחלק הרמב"ם בין מאכלים שברכתם שהכל למאכלים שברכתם 'פרי העץ' ו'פרי האדמה'.

הטור באו"ח סי' ר"ב כותב:

תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי בפה"ע: ועל דבש הזב מהן שהכל [...] והרמב"ם ז"ל כתב דבש תמרים שהכל אבל תמרים שמיעכן ביד והוציא מהן גרעיניהן ועשה מהן עיסה מברך עליהן בפה"ע ולסוף ברכה אחת מעין ג' ואפשר שגם רבי' יצחק מודה בזה הענין כיון שהם בעין חשובים כעיקר הפרי לדברי הכל.

בטור יש סתירה בין הרישא שעולה כדעת רש"י לבין הסיפא שהולכת אליבא דהרמב"ם. כדי לתרץ את הטור נוכל ללכת לשני כיוונים:

כלומר אפילו לר"י אבל ודאי דרש"י חולק על זה ולא הביא רבינו דעת רש"י בזה משום דסבירא ליה דדבריו דחויין מקמי הרמב"ם ור"י:

בכיוון זה הלך הט"ז (או"ח ס' רב ס"ק ד):

כתב הטור בהדיא שהר"י מודה לדברי הרמב"ם בזה והדקדוק של ת"ה מפרש"י שזכרנו תמוה לי [...] ומדברי רש"י אין נר' לדקדק לאסור חדא דהא גם הטור כ"כ תמרי' שכתשן קצת כו' ואח"כ מסיק כרמב"ם דעשה מהן עיס' דמברכין בפה"ע והא דנקט רש"י כתשן קצת נר' דבא לפ' פי' התיבה של טרימא למה קורין אותו [...] ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה כנלע"ד:

על פי הט"ז אין לדייק כלל ברש"י והוא טוען על פי הסברה שכל דבר אשר נשאר בסך חלקיו גם אם עבר שינוי כמו ריסוק, נשאר במעמדו ההלכתי.^[12] לכן יש לנהוג כך אף בברכתו הראשונה.

 

בכיוון זה הלך ערוך השולחן (או"ח ס' רב):

אבל באמת נ"ל כמ"ש בעל הדרישה דאין כאן סתירה כלל וזה שכתב אין מרוסקין לגמרי ה"פ שאינו מרוסק עד שנעשה כמשקה או דבש דבזה וודאי מודה הרמב"ם כיון שנתבטל שם אוכל מעליו והרמב"ם מיירי שמראה אוכל עליו אלא שנעשה כעיסה ונתבלבל מראיתו אבל מ"מ מאכל הוא כמו פאווידל"א שלנו ובזה גם רש"י מודה שמברכין עליו העץ [ולדינא גם הט"ז סק"ד פוסק כן^[13] אלא שנדחק בלשון רש"י ע"ש ולדברי הדרישה אין כאן דוחק והוא עניין אחר לגמרי כמ"ש] ולשון ריסוק הוא שנעשה כמשקה כמו אין מרסקין את השלג:

על פי ערוך השולחן השינוי שדורש ירידה בברכה הוא שינוי במעמד האוכל.

אם הוא הפך לנוזל אז סימן שהשינוי מצדיק ירידה בברכה ואם לא סימן שלא

נעשה שינוי.^[14]

לעיל הראנו שהרמב"ם חולק על רש"י, אמנם אין הכרח לומר שהטור הבין כך את המחלוקת. יתכן שאם נפתח את הכיוון הראשון של הב"י והב"ח, נוכל להראות שהטור הבין את המחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם באופן דומה.

כשהטור מביא את דברי רש"י הוא מסדרם כך:

תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי בפה"ע: ועל דבש הזב מהן שהכל.

אך הרמב"ם (המובא בטור) מסדר את הדברים הפוך:

דבש תמרים שהכל אבל תמרים שמיעכן [...] מברך עליהן בפה"ע

הסידור השונה של ההלכות חושף לדעתי שתי קריאות אפשריות בסוגיה: רש"י סובר שנושא הסוגיה הוא בירור היחס בין מעשה האדם למעשה הבריאה. אם ניזכר במושג ה'פירותיות' שטבענו לעיל, נגלה שמושג זה מייצג את יצירתו של הבורא. הברכה מטבעה מגלה לנו את מקור המאכל – כאשר אין הקשר קדום (דומם ואדמה) למאכל אזי נברך עליו ברכת 'שהכל'. כאשר הפרי מגיע מהאדמה הברכה היא 'בורא פרי האדמה'. וכאשר אותו מאכל שנוצר מהאדמה גדל לעץ והופך גם הוא לחוליה בדרך אל הפרי – נברך על הפרי 'בורא פרי העץ'. ממילא עולה השאלה – מה היא אותה פעולה שתנתק את הפרי מה'שרשרת' ותעניק לו ברכה עצמאית? רש"י מבין שבשאלה זו עוסקת הסוגיה. ואכן הוא מביא בתחילה את דין מאכל שנתרסק ולאחר מכן את הנפקא מינה של דבש תמרים.

כך גם עולה יפה בחילוקו של תרומת הדשן. כאמור, תרומת הדשן מחלק בהבנת רש"י בין סתם פרי שריסוק משנה את ברכתו לבין פרי שגדל כדי להתרסק. על פי סברתנו החילוק מוסבר היטב

 – כאשר מדובר על סתם פרי – לאחר פעולת הריסוק לא ניכר שזהו פרי ולכן ברכתו משתנה. מנגד, כאשר ייעודו של הפרי לריסוק מלאכת הריסוק היא 'ידא אריכתא' של הטבע וה'פירותיות' של המאכל נשמרת – ואיתה הברכה.  

לעומת רש"י, הרמב"ם הבין שנושא הסוגיה הוא דיני חיבור וניתוק כמו שכבר הצגנו לעיל. הבנה זו ברמב"ם מסבירה את ההיגיון הסידורי בהלכה ד'. אם כן, בהנחה שהטור דייק בדבריו, הבנתנו עולה יפה בסדר הדברים.

 

השו"ע (או"ח סימן רב) פסק כדעת הרמב"ם:

תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש.

הרמ"א אינו פוסק הלכה אלא מביא דוגמה:

הגה: ולפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א מברכין עליהם: בפה"ע; ויש אומרים לברך עליהם שהכל (ת"ה סי' כ"ט וב"י בשם הטור), וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר.

ניתן להבין את דבריו באחת משניים:

גם כאן נחלקו הפוסקים. בעוד המג"א (ס"ק יח) פסק כהבנה א', אחרים (שיירי כנסת הגדולה והגר"א) פסקו כהבנה ב'.

 

מכאן ניתן לגשת למסקנות אודות ברכת השוקולד. לכאורה ההולכים אחרי השו"ע יברכו על שוקולד ב'פרי העץ', וההולכים אחר הרמ"א יברכו עליו 'שהכל'.

ברם, לאור דברינו לעיל ניתן להעלות כמה סברות ולהראות כיצד כל אחד מהצדדים יודה לשני בדין שוקולד.

 

 

שלוש סברות להודות לשו"ע: