ברכות הנהנין

  • הרב משה טרגין

ברכות הפירות / הרב משה טרגין

יסוד דין ברכות הנהנין

רובו של הפרק השישי במסכת ברכות מוקדש לדיני ברכות הנהנין. מהו מקור חיוב ברכות אלו?

אנו יודעים כי מן התורה ישנו חיוב לברך לאחר המזון כמו שנאמר:

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך..." (דברים ח, י).

בנוסף לחיוב זה, חכמים תיקנו שיש לברך אף לפני המזון. ברכות אלו נקראות 'ברכות הנהנין', על פי דברי הגמרא בברכות האומרת:

"אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל [כלומר: גזל מן הקודש]" (ברכות לה ע"א).

ברכות ראשונות כמתיר

מגמרא זו אנו למדים כי תפקידן של ברכות הנהנין רחב יותר מתפקידן של ברכות השבח. ישנם סוגים שונים של אירועים בעולם הדורשים תגובה בצורת שבח לקב"ה - התרחשויות טבעיות, היסטוריות או משפחתיות. את ברכות הנהנין היינו, לכאורה, מספחים לאחת מן הקטגוריות הללו, אך המינוח של הגמרא, המקשר בין ההנאה מן האוכל לבין מעילה, מעצב את הברכה שלפני האכילה כמתיר, כלומר - כצעד שיש לנקוט בו על מנת לאפשר שימוש חוקי במשהו.

אנו מכירים דוגמאות שונות למתירים בהלכה, לדוגמא: השחיטה מתירה את בשר הבהמה באכילה, הפרשת התרומה מתירה את הטבל, קידושין ונישואין מתירים אישה לבעלה, קרבן העומר מתיר את החדש במדינה והקרבת האמורים מתירה את בשר הקרבנות לכוהנים. באופן דומה, הברכה מתירה לאדם לאכול את המזון שלפניו. להלן נביא מספר ראיות מן ההלכות השונות, המחזקות את תחושתנו שברכת הנהנין היא מתיר.

האם יש שיעור אכילה לברכות הנהנין?

התוספות ביומא (עט ע"א ד"ה ולא) דנים בשיעור המזון הנדרש לברכה ראשונה. אם היינו משווים את הברכה הראשונה לברכה האחרונה, נדרשים היינו לשיעור אכילה מסוים שרק ממנו ואילך מתחייבים בברכה ראשונה, כפי שרק על אכילת שיעור שביעה מתחייבים בברכה אחרונה, עפ"י הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" (אמנם, מדרבנן חייבו לברך גם על כזית או כביצה). יש להדגיש כי הסברה להשוות בין שתי הברכות היא על בסיס המכנה המשותף לשתי הברכות: ברכות הקשורות למזון, שניתקנו על ידי חכמים. התוספות דוחים את ההשוואה, וקובעים שאין שיעור מינימלי לחיוב בברכה ראשונה, משום שמהגמרא בברכות עולה שבמקביל למצווה לברך, קיים איסור לאכול בלא ברכה, וממילא אסור לאכול כל כַּמוּת שהיא בלי ברכה ראשונה. איסור זה ניתן להבנה אם אכן ברכות הנהנין מתירות את האוכל, משום שאופי הברכה כמתיר יוצרת חובה לברך על כל שיעור של מזון. לעומת זאת, הברכה שלאחר המזון משקפת מצווה לברך, ואינה משמשת כמתיר כלשהו, ולכן יש לה שיעור מינימלי.

ספק ברכות להקל?

נפק"מ שניה להבנת ברכות הנהנין כמתיר לאוכל ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא איגר על מסכת ברכות (יב ע"א). הכלל הרגיל בברכות הוא "ספק ברכות להקל", שהוא הרחבה של הכלל "ספיקא דרבנן לקולא". לכן, אם אדם אינו בטוח אם בירך או לא - הוא צריך להיות פטור מספק. וכך אכן נפסק ברמב"ם:

"מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך - אינו חוזר ומברך, מפני שאינה מן התורה. שכח לברך המוציא - אם נזכר עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך; ואם לאחר שגמר, אינו חוזר ומברך" (הלכות ברכות פ"ד ה"ב).

ברם, על סוגיית הגמרא בברכות יב ע"א מביא התוס' את דעת ר"י, הפוסק במחלוקת מסויימת לעניין ברכה אחרונה דווקא לחומרא. רבי עקיבא איגר הסביר פסק זה[1]:

"ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא... לא שנו כן אלא בברכת המצוות, שהברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין - אסור לאכול בלא ברכה. ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה, שאם לא יברך - יהא אסור לו לשתות". (גיליון הש"ס, ברכות יב ע"א)

לדעת ר' עקיבא איגר, אם כן, היות שברכות הנהנין מתירות את איסור ההנאה הרובץ על האוכל - יש להחמיר בספקן, ואין בהן את הדין של "ספק ברכות להקל".

האם ניתן לברך גם לאחר סיום הסעודה?

ראיה נוספת להבנת ברכות הנהנין כמתיר נוכל למצוא בגמרא בברכות (נא ע"א), העוסקת בדינו של אדם שסיים לאכול ונזכר שלא בירך לפני הסעודה. הגמרא שם מביאה את דעתו של רבינא, שהכריע שיש לברך אף לאחר סיום האכילה, אך מכריעה - בניגוד לדעתו - שאין לברך במצב כזה.

נראה כי מחלוקת זו נעוצה בהבנת אופיין של ברכות הנהנין: רבינא סבור שיש בברכות הנהנין מצווה עצמאית, ולכן אפשר לברך גם אם האדם כבר סיים לאכול, אך הגמרא מכריעה כי ברכות הנהנין אינן ברכות עצמאיות אלא מהוות מתיר לאכילה, ולכן אם האדם סיים את אכילתו - אין טעם לברך אותן[2].

ברכות העץ והאדמה

בחלקו הראשון של המאמר דנו בדין הכללי של ברכת הנהנין. הבאנו מקורות שונים המצביעים על כך שברכת הנהנין היא מתיר לאכילה, ואיננה ברכה ככל הברכות.

בחלק זה של המאמר נבחן מהו הקריטריון ההלכתי לבחירת הברכה שיש לברך על כל פרי.

ברכת העץ או ברכת הפרי?

הגמרא בברכות (לה ע"ב) דנה בברכה המיוחדת ליין. בניגוד לפירות אחרים, היין נהנה מברכה ייחודית - ברכת "בורא פרי הגפן". הגמרא מסבירה כי הסיבה לברכה הייחודית של היין היא השיפור שחל ביין בתהליך התסיסה.

בהמשך, הגמרא שואלת מדוע אין ברכה מיוחדת לשמן, הרי גם הוא משתבח בתהליך דומה! הגמרא מסבירה כי לא ניתן לומר "בורא פרי הזית" משום שהמילה 'זית' אינה מכוונת לעץ (בניגוד ל'גפן', שמתאר הן את העץ הן את הפרי).

העולה מכאן הוא שברכת הנהנין על הפירות אינה מכוונת כלפי הפרי אלא דווקא כלפי העץ, ולכן גם מטבע הברכה הוא "בורא פרי העץ".

האם זהו כלל סמנטי בלבד או שיש לו גם משמעות הלכתית?

פירות של אילן סרק

בדיני ברכות אנו מוצאים מקרים נוספים שבהם איננו מברכים "בורא פרי העץ" על פירות הגדלים על העץ. אילו הברכה הייתה על הפירות - היינו מברכים "בורא פרי העץ" על כל פרי שגדל על עץ, אולם כיוון שהברכה היא על העץ, ולא על הפירות - אנו מברכים "בורא פרי העץ" רק על פירות שגדלו על עצים חשובים, ולא על כל עץ.

השו"ע (או"ח רג, ד) פוסק שפירות של אילן סרק - ברכתם "שהכל" ולא "בורא פרי העץ", אף שהם גדלים על העץ, כיוון שהעץ שהם גדלו עליו הוא אילן סרק. הט"ז והמגן אברהם חולקים על השו"ע, וטוענים שאם הפירות טובים וראויים לאכילה שלא ע"י הדחק - יש לברך עליהם "בורא פרי העץ":

"והנה, בכל יום אנו מברכים 'בורא פרי העץ' על אגוזים קטנים הנלקטים מעצי יער" (ט"ז שם).

אם כן, לשיטתם של הט"ז והמג"א, הקריטריון הקובע את הברכה על הפירות אינו העץ אלא הפרי עצמו.

ברכת היבול

אבחנה נוספת בין סוגי עצים שונים אנו מוצאים בגמרא (ברכות מ ע"א), המבחינה בין עצים רב-שנתיים, שברכתם בורא פרי העץ, לבין עצים עונתיים, שברכתם בורא פרי האדמה.

גם אבחנה זו משתלבת בדברינו על ההבדל שבין ברכת "בורא פרי העץ" לבין ברכת "בורא פרי האדמה". ברכת העץ ביסודה היא ברכה על העץ שעליו גדל הפרי, ואילו ברכת האדמה כוללת את כל היבולים הגדלים על האדמה (כולל פירות, שורשים, גזרים וכדומה). לכן, ניתן לברך "בורא פרי העץ" רק על פירות של עצים רב-שנתיים, שרק הם נחשבים 'עצים'. עץ עונתי, המתחלף משנה לשנה - אי אפשר לברך עליו, ולכן לא נותר אלא לברך על פירותיו את הברכה הכללית יותר - "בורא פרי האדמה" - המתאימה לכל סוגי היבול.

מצב הפרי

קריטריון נוסף הנכנס למערכת שיקולי הפסיקה הוא מצב הפרי. הגמרא בברכות (לו ע"ב) עוסקת בשאלה מהי ברכתו של הפלפלין (כנראה פלפל שחור שלנו). הדיון בגמרא נובע מכך שזהו פרי שנאכל יבש, שכן הוא היה מגיע לבבל ולארץ ישראל מן המזרח הרחוק. הגמרא מנסה לברר האם יש לברך עליו "שהכל", משום שהוא אינו נאכל בצורתו המקורית. משמע מדברי הגמרא, שאילו היה הפלפל נאכל בצורתו המקורית - ברכתו הייתה "בורא פרי העץ". ואכן, אין שום סיבה, לכאורה, לפסוק שברכתו של הפלפל הזה בצורתו המקורית לא תהיה "בורא פרי העץ".

ברם, הרי"ף פוסק שגם במצבו הטבעי, ברכתו של הפלפל היא "בורא פרי האדמה". הרי"ף עצמו אינו מסביר את דבריו, אך ראשונים אחרים הסבירו שכיוון שרוב האנשים נוהגים לאכול את הפלפל כאשר הוא יבש - ברכתו היא "בורא פרי האדמה". מכאן, שההבחנה בין ברכת העץ לבין ברכת האדמה תלויה גם באופן שבו נהוג לאכול את הפרי, ולא רק בצורת גידולו.

גובה העץ

את פסקו של הרי"ף ניתן להסביר גם עפ"י דברי רש"י בסוכה (לה ע"א). הגמרא שם לומדת מפסוק מיוחד שהפלפלין חייבים בערלה, והקשה רש"י: הלא הפלפלין גדלים על העץ, ומדוע צריך פסוק מיוחד לחייבם בערלה? והוא משיב:

"מפני שהוא עץ שפל, כמין רותם, שאינו גבוה מן הארץ".

פחיתות זו של עץ הפלפלין - ייתכן שהשפיעה, לדעת הרי"ף, גם על ברכתו. כפי שראינו, ברכת "בורא פרי העץ" דורשת עץ ברמה גבוהה, וכאשר רמתו של העץ נמוכה - גם הברכה על הפרי 'יורדת' ברמה[3].

שביעית, מעשרות וברכות

בעניין הפלפלין ראינו כי יש השפעה הדדית בין דיני המצוות המוטלות על האילן לבין דיני הברכה על פירותיו[4].

המשניות בשביעית ובמעשרות מגדירות את המועד שבו מתחייב האילן באיסורים ובמצוות שונות: חיוב במעשר, איסור לקצוץ עצי פרי וחיוב בשביעית. ניתן לראות כי החיוב במעשר דורש רמת בשלות גבוהה יותר של האילן לעומת הרמה הנדרשת לחיוב בשביעית[5].

איזה מן השלבים יהיה רלוונטי לברכת העץ? האם יש לחכות לרמת הבשלות המלאה כדי לברך על הפרי "בורא פרי העץ"? רוב הראשונים הבינו כי מספיקה רמת בשלות המחייבת בשביעית כדי להגדיר את הפרי כפרי שברכתו "בורא פרי העץ", ברם הגר"א חלק עליהם והבין כי יש להמתין עד לרמת הבשלות המלאה של הפרי, וסברתו עמו:

דמה עניין זה לשביעית, דהא אפילו בשביעית - אסור לאכול עד שיעשה אוכל, דהיינו שיבואו לעונת המעשרות, דאז הווי פרי. אבל שביעית אינו תלוי בפרי. ויותר נראה שתלוי בזמן חיוב מעשר, דהווי פרי אף לעניין ברכה. (ביאור הגר"א, או"ח ר"ב, ב)

מצוות השביעית השונות מכוונות לקרקע ולעץ הגדל ממנו, לעומת זאת, מצוות המעשר השונות מכוונות כלפי הפירות, ולפיהם יש לכוון את הברכה.

לאור דברינו, ניתן לתלות את מחלוקתם של הגר"א ושאר הפוסקים בשאלה האם המוקד בברכת העץ הוא העץ או הפרי. אם המוקד הוא על העץ - אזי יש לברך על הפרי "בורא פרי העץ" משעה שהתחייב בשביעית, אולם אם המוקד הוא הפרי - אזי יש להמתין לעונת המעשרות.

 

[1] את רעק"א הקדים בעל ספר "המכתם" על מסכת ברכות (לה ע"א).

[2] אמנם, הגמרא מסבירה שהטעם לכך שאין לברך לאחר הסעודה הוא 'דיחוי' - דין הקשור לעולם הקדשים, ומשמעותו שאם היה פסול בקרבן שמנע את הקרבתו בזמן מסויים, גם אם לאחר מכן פסול זה נעלם - כיוון שבזמן מסויים הקרבן היה דחוי מלהיקרב, אין אפשרות להקריבו גם בהמשך. הגמרא מסבירה כי גם לגבי ברכות הנהנין - אם אדם 'פספס' את ההזדמנות לברך ברכות אלו, אין לו אפשרות להשלים אותן. השוואה זו אמנם תמוהה, שכן מהו הקשר בין דין הקשור לקדשים לבין הברכות השייכות לעולם החולין? בכל מקרה, העובדה שהגמרא נזקקה לטעם זה מערערת את הבנתנו שטעם האוסרים לברך את ברכות הנהנין לאחר סיום האכילה הוא משום 'מתיר'.

[3] שיקול זה משפיע על פירות נוספים הגדלים על שיחים שנתיים, כמו חמוציות (cranberries), שיחים אלו אינם נחשבים לעצים משום שהם נמוכים, על אף שהם רב-שנתיים.

[4] דוגמא נוספת ליחס שבין הגדרת הצמח כאילן או כירק לגבי המצוות השונות, לבין הגדרתו כעץ או כירק לעניין ברכתו, ניתן לראות בגמרא ברכות לה ע"א הדנה בחלקי הצלף השונים. [מ.ה.]

[5] ראה מעשרות פ"א משניות ב-ג, וכן שביעית פ"ד משניות ז-ט.