ברכת כהנים | 1

התורה (במדבר ו', כב–כז) מצווה על הכהנים לברך את העם בברכה משולשת, בעלת נוסח קבוע, הידועה בשם "ברכת כהנים".

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

 

בפרק זה נעסוק בברכת כהנים, נבחן את טבעה של הברכה, את תפקידה בבית המקדש ואת האופן שבו היא נאמרת בבית הכנסת. כמו כן, נדון במצווה, בהלכותיה, בתכונות הנדרשות מהכהן ובמקומה של הברכה בתפילה.

ברכת כהנים נישאה במקור במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, שם גם היה מימושה העיקרי והראשון של המצווה. בתורה מסופר שעם סיום הקרבת הקרבנות ביום השמיני לחנוכת המשכן, בירך אהרון את העם (ויקרא ט', כב):

 

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־ידו יָדָיו אֶל־הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:

 

על סמך פסוק זה, המזכיר לראשונה את ברכת כהנים, אנו מכנים את הברכה "נשיאת כפיים". הרמב"ם, בספר המצוות, מונה את ברכת כהנים בין מצוות עשה הקשורות לבית המקדש ולעבודתו (מצוות עשה כו).

 

המשנה (תמיד פ"ז מ"ב) מתארת כיצד היו הכהנים מברכים את העם אחרי הקטרת האברים של קרבן התמיד. נוסף על כך, המשנה מונה שלושה הבדלים בין הברכה הנאמרת בבית המקדש ובין הברכה הנאמרת מחוצה לו. לדוגמה, בבית המקדש הכהנים מברכים בשם המפורש, שם הוי"ה, ולא בכינוי שמשתמשים בה כיום. כך אומר הספרי (פרשת ראה, פיסקא סב):

 

'לשום את שמו שם' [דברים י"ב, ה] נאמר כאן שמו, ונאמר להלן [במדבר ו', כז] 'שמי' – מה 'שמו' האמור כאן בית הבחירה, אף 'שמי' האמור להלן בית הבחירה, מה 'שמי' האמור להלן ברכת כהנים אף 'שמו' האמור כאן ברכת כהנים. אין לי אלא במקדש, בגבולים מנין? תלמוד לומר [שמות כ', כא] 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' אם כן למה נאמר 'לשום את שמו שם' במקדש אומרים את השם ככתבו, ובמדינה בכינויו.

 

הגמרא (סוטה לח ע"א) מגיעה אף היא למסקנה דומה.

 

אמנם על פי המקור שהבאנו ברכת כהנים נישאת בבית המקדש ומחוצה לו, אך המקור גם מעיד בבירור על יחודיותה, שלא לומר עליונותה, של ברכת כהנים כפי שנישאה בבית המקדש. למעשה, אפילו מחוץ לבית המקדש מברכים הכהנים את הציבור מיד לאחר ברכת "רצה", שעניינה השבת עבודת בית המקדש למקומה.

 

אם כן, עולה השאלה אם ברכת כהנים שלא בבית המקדש היא מצווה מדאורייתא או מדרבנן.

 

התלמוד הירושלמי (נזיר פ"ז ה"א), ראשונים (רמב"ם, ספר המצוות עשה כו; רמב"ן במדבר ח', ב; ספר החינוך מצווה שעח ואחרים) ואחרונים (קרן אורה, סוטה לח ע"א; פרי מגדים או"ח סימן קכח ס"ק ג ואחרים), מסכימים שברכת כהנים מחוץ לבית המקדש, ואפילו לאחר החורבן, היא מצווה מדאורייתא.

 

עם זאת, גם כאשר אנו מניחים שהמצווה נותרת על כנה מחוץ לבית המקדש, עדיין עולה השאלה: האם טבעה של הברכה משתנה מחוץ למקדש? ניתן גם לשאול אם יש לראות בברכת כהנים חלק בלתי נפרד מעבודת המקדש או שאולי מיסודה ברכת כהנים היא צורה של תפילה, הנאמרת בבית המקדש ומחוצה לו. מחד גיסא, המשנה כללה את ברכת כהנים במסכת סוטה, סמוך להלכות העוסקות בקריאת הברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל, ולא במסכת ברכות העוסקת בתפילה ובברכות. מכאן ניתן אולי להסיק שברכת כהנים אינה נחשבת חלק מהתפילות היומיות. מאידך גיסא, כפי שכתבנו לעיל, הרמב"ם מונה את ברכת כהנים בספר המצוות כאחת מהמצוות הקשורות לעבודת המקדש. יחד עם זאת הרמב"ם בחר להעמיד את הלכות ברכת כהנים סמוך להלכות תפילה, ואף קרא לכל הפרק "הלכות תפילה ונשיאת כפיים". מקורות אלה מעידים על טבעה הכפול לכאורה של ברכת כהנים.

 

באשר לשאלה אם ברכת כהנים היא חלק מעבודת המקדש או מתפילה בציבור, נראה שכבר בגמרא ישנה מחלוקת. מחד גיסא, הגמרא (סוטה לח ע"א), בדיון שבו מסיקים שיש לעמוד בברכת כהנים, מביאה את הברייתא הבאה:

כה תברכו – בעמידה. אתה אומר: בעמידה, או אינו אלא אפילו בישיבה? נאמר כאן 'כה תברכו' ונאמר להלן [דברים כ"ז, יב] 'אלה יעמדו לברך' [בהקשר לטקס בהר גריזים], מה להלן בעמידה, אף כאן בעמידה; ר' נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: 'לשרתו ולברך בשמו' [י', ח], מה משרת בעמידה, אף מברך בעמידה. ומשרת גופיה מנלן? דכתיב: 'לעמוד לשרת' [י"ח, ה].

 

הגמרא מסיקה כי כשם שהכהן מבצע את כל תפקידיו במקדש בעמידה, כך גם עליו לברך ברכת כהנים בעמידה. נראה אם כן שגמרא זו תומכת בדעה שברכת כהנים היא חלק מעבודת המקדש.

 

מאידך גיסא, במקום אחר (תענית כו ע"ב–כז ע"א) הגמרא דוחה השוואה זו:

 

דכולי עלמא מיהת שיכור אסור בנשיאת כפיים, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? לומר: מה נזיר אסור ביין – אף כהן מברך אסור ביין. מתקיף לה אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אושעיא בר זבדא: אי מה נזיר אסור בחרצן! – אף כהן מברך אסור בחרצן? אמר רבי יצחק אמר קרא 'לשרתו ולברך בשמו' מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן. אי מה משרת בעל מום לא. אף כהן מברך בעל מום לא!... אסמכתא נינהו מדרבנן, ולקולא.

 

לכאורה, גמרא זו דוחה את ההשוואה המובאת בגמרא בסוטה (כח ע"א), בין כהן המשמש בבית המקדש וכהן הנושא ברכת כהנים!

 

הגמרא אמנם לא עוסקת בסתירה זו לכאורה, אך הראשונים דנים בשאלה אם נכון להשוות בין עבודת המקדש לברכת כהנים. הרמב"ם (הלכות תפילה פ' ט"ו הל' ג–ד) פוסק שכהן שנאף או רצח, וגם מי ששתה רביעית יין, לא רשאי לברך ברכת כהנים, וזאת על סמך השוואה לעבודת הכהן בבית המקדש. מאידך, תוספות (תענית כז ע"א) פוסקים שכהן בעל מום או כהן שהמיר את דתו רשאי לברך ברכת כהנים, כלומר התוספות סוברים שברכת כהנים אינה שווה לעבודת המקדש.

 

האחרונים אף הם דנו בשאלה זו. לדוגמה, הט"ז (סימן קכח ס"ק כז) שואל מדוע פוסק השולחן ערוך כי אם הציבור כבר רגיל למום מסוים בגופו של הכהן, הוא רשאי לברך ברכת כהנים. הט"ז שואל, על סמך המקורות שהבאנו לעיל, מדוע לא נפסל כהן מלברך ברכת כהנים בשל ההשוואה לעבודת המקדש.

 

הט"ז מציע פתרון שעליו הוא מעיד "ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושיה זו ופירוקה בשום מפרש קדמון ולא בתראי". לפי הסבר זה, אנו מקישים מעבודת המקדש לברכת כהנים רק לגבי דברים הפוסלים כהן שהיה בידו למנוע, לדוגמה שתיית אלכוהול או שינה, אך לעומת זאת תכונות הקשורות למראהו הפיזי של הכהן, שאינן בשליטתו כמובן, לא פוסלות אותו כיום מלברך ברכת כהנים.

 

המגן אברהם (סימן קכח ס"ק נד) מנגד, דן בשאלה אם ערל רשאי לברך ברכת כהנים, ומסיק לבסוף שיש להתיר, על אף שבבית המקדש כהן כזה היה פסול לעבודה. במילים אחרות, המגן אברהם לא מקבל את ההשוואה בין ברכת כהנים לעבודת המקדש.

 

הפרי מגדים (או"ח סימן קכח) עוסק אף הוא בעניין זה, ומשקיע מאמצים רבים בהגנה על דעתו של הט"ז.

 

בנוגע להבחנה בין ברכת כהנים שנישאה בבית המקדש וברכת כהנים מחוצה לו, צריך לשאול אם שלושת ההבדלים שהביאה המשנה (תמיד פ"ז מ"ג) מעידים על הבדל טכני או מהותי בין השניים. האם ניתן לומר שבבית המקדש היתה ברכת כהנים חלק בלתי נפרד מעבודת המקדש, אבל מחוץ לבית המקדש היא משולבת במצוות תפילה?

 

ציינו כבר שמרבית הראשונים והאחרונים מסיקים שהחובה לברך ברכת כהנים חלה בבית המקדש ומחוצה לו. עם זאת, ניתן אולי לומר (ראה קרן אורה סוטה לח ע"א) שברכת כהנים הנאמרת מחוץ לבית המקדש, שבה כמובן אין נושאים את השם המפורש, היא מצווה מדרבנן בלבד. חלק מהפוסקים שואלים לפיכך מתי היתה נישאת ברכת כהנים מחוץ למקדש בזמן שעוד עמד על תילו? לפי פוסקים רבים, תפילה היא מצווה מדרבנן, גם מי שסבר שתפילה היא מצווה מדאורייתא (ראה רמב"ם הלכות תפילה פ"א ה"א), התייחס לתפילה בכלל ולא לתפילה בציבור. אם כן, אפשר בוודאי לטעון כי ברכת כהנים בתקופת המקרא, כפי שנאמרה בבית המקדש, שווה לעבודת המקדש, אך לעומת זאת ברכת כהנים הנאמרת בתפילה היא חלק מתפילה בציבור. הקרן אורה, שדבריו הובאו לעיל, לא מקבל הסבר "נוח" זה.

 

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1817–1893), הידוע בשם הנצי"ב, כותב בספרו "העמק דבר" (במדבר ו', כג; ויקרא ט', כב) על סמך ניתוח הפסוקים על דרך הפשט, שברכת כהנים היתה נאמרת פעמיים בבית המקדש; פעם אחת כחלק מעבודת המקדש ופעם שנייה כפי שתיארה המשנה (תמיד פ"ה מ"א), כחלק מהתפילה היומית. הנצי"ב קובע אם כן כי לברכת כהנים הבטים שונים, גם בתוך בית המקדש.

 

אם אכן ישנם שני הבטים לברכת כהנים, או אפילו שני מקומות שונים לברכה, אפשר אולי לפתור בכך את המחלוקת שתיארנו לעיל. הגמרא בסוטה עוסקת בברכת כהנים בבית המקדש ועל כן משווה את עבודת המקדש לברכת כהנים. הגמרא בתענית לעומת זאת, עוסקת בברכת כהנים הנאמרת כחלק מהתפילה, בבית המקדש (לפי הנצי"ב) או מחוץ לבית המקדש, ולכן לא עורכת השוואה כזו.

 

העניין האחרון הנוגע לשאלה זו עולה מדי שנה בשנה בזמן תפילת נעילה ביום כיפור, ובמיוחד בארץ ישראל. במשנה (תענית פ"ד מ"א) כתוב בפירוש שברכת כהנים נאמרת בתפילת נעילה. מעבר לשאלה הכללית אם יש לסיים להתפלל נעילה לפני סוף היום או שאולי אפשר עוד להתפלל בלילה (ראה ירושלמי תענית פ"ד ה"א), הראשונים דנים גם בשאלה אם מותר לברך ברכת כהנים אחרי רדת החשיכה. ההגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ג הל' ו) מביא את דברי המרדכי ומנסה להוכיח מתוך הלכות ברכת כהנים שתפילת נעילה חייבת להיאמר ביום:

 

...והלכתא כוותיה [כרבי יוחנן שאין להתפלל תפילת נעילה אלא ביום]... ועוד דמייתי ליה סייעתא ממתניתין דבג' פרקים [בהם נאמרת ברכת כהנים]... משמע מבעוד יום גדול דאיתקש לשירות, היינו שיר שעל הקרבן... וההיא הווה מבעוד יום גדול... ונראה דוודאי לא הנהיגו אבותינו כך אלא מחמת שהחזנים מושכים עד הלילה סבורים שכדין עושין.

 

ההגהות מיימוניות סובר שיש להתפלל נעילה ולברך ברכת כהנים עד סוף היום. השולחן ערוך הרב (סימן תרכג סעיף ח) פוסק אף הוא כי מותר לברך ברכת כהנים רק עד צאת הכוכבים. המהרי"ל (שדבריו מובאים בדרכי משה) והמגן אברהם (סימן תרכג ס"ק ג) מנגד, מתירים לברך ברכת כהנים בלילה. חלק מהפוסקים (ראה שער הציון סימן תרכג ס"ק יא) מקלים ומתירים לברך עד חצי שעה בערך לפני צאת הכוכבים, ואחרים מתירים לברך בארץ ישראל עד 13 דקות וחצי אחרי השקיעה (ראה אשי ישראל פרק כו הע' קכ).

 

הרמ"א (סימן תרכג סעיף ה) מתאר את המנהג באזורו לא לברך ברכת כהנים בתפילת נעילה. רבים מן האחרונים מסבירים שמכיוון שפעמים רבות מגיעים החזנים לסוף נעילה אחרי צאת הכוכבים, כבר אי אפשר לברך ברכת כהנים. בארץ ישראל עדיין נהוג לברך ברכת כהנים בתפילת נעילה, ולאחר מכן קהילות רבות נוהגות להוסיף "אבינו מלכנו" עד צאת הצום.

 

לכאורה שאלה זו קשורה לשאלה הרחבה יותר שהצגנו קודם לכן: האם ברכת כהנים היא חלק מעבודת המקדש, שם היא נאמרה בשעות היום, או שאולי זו מצווה נפרדת המצורפת לתפילה? ההגהות מיימוניות, שהובא לעיל, אכן מסביר שמכיוון שברכת כהנים שווה לעבודת המקדש אסור לברכה בלילה.

 

לדיון נוסף בנושא זה ניתן לפנות למאמרו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "נשיאת כפיים" בספר "שיעורים לזכר אבא מורי", חלק ב.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלושה עשה: 'כה תברכו' [במדבר ו', כג], 'אמור להם' [שם], 'ושמו את שמי' [שם].

 

הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפיים פ' ט"ו, הל' יב) אכן מביא גמרא זו, אך מסביר שאי אפשר להבין את דברי הגמרא כפשוטם:

 

כל כהן שאינו עולה לדוכן אף על פי שביטל מצוות עשה אחת, הרי זה כעובר על שלוש עשה, שנאמר 'כה תברכו את בני ישראל', 'אמור להם', 'ושמו את שמי'.

 

ההגהות מיימוניות (הלכות תפילה ונשיאת כפיים פ' ט"ו, ה"ט) מסביר, על סמך הירושלמי, כי רק מי שנקרא לעלות לברכת כהנים אך מסרב, עובר על מצוות עשה. נוסף על כך, מי שכבר ברך ברכת כהנים אינו מחוייב לעלות פעם נוספת, אפילו אם הוא נמצא בבית הכנסת כאשר קוראים לכהנים לברך. התוספות (ראש השנה כח ע"ב) מסיק כי לאחר שברך פעם אחת, הכהן לא יעבור על מצוות עשה של ברכת כהנים אם לא יעלה לברך פעם נוספת. השולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף ג) פוסק כך להלכה.

 

כפי שנראה, במקרים רבים שבהם הכהן אינו יכול לקחת חלק בברכת כהנים, טוב יעשה אם יצא מבית הכנסת לפני שיקרא לעלות לברך, כדי שלא יאלץ לעבור על מצוות עשה של ברכת כהנים.

 

מדברי הספר חרדים (פרק ד מצווה יח) ניתן להבין כי גם הציבור מקיים מצוות עשה כשהוא מבורך על ידי הכהנים.

 

לברך בהן את ישראל שנאמר 'כה תברכו את בני ישראל' וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצווה, ממנין תרי"ג.

 

אם כך הדבר, ניתן לשאול שאלה מעניינת: כאשר אדם ניצב בפני בחירה בין בית כנסת שבו ישמע קריאת התורה, אך לא ברכת כהנים, או בית כנסת שבו ההפך הוא הנכון, לאיזו מצווה יש קדימות? לכאורה, התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה אם ברכת כהנים היא מצווה החלה גם על המתברכים או רק על הכהן, וגם על השאלה אם ברכת כהנים וקריאת התורה הן "חובת היחיד" או "חובת הציבור".

הגמרא (סוטה לט ע"א) אומרת שעל הכהן לטול את ידיו לפני שיברך ברכת כהנים.

 

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר: 'שאו ידיכם קודש וברכו את ה' [תהילים קל"ח, ב].

 

הראשונים נחלקו בשאלה אם ניתן להסיק מגמרא זו כי נטילת ידיים לברכת כהנים היא מצווה נפרדת, כלומר המצווה לטהר את הידיים לפני שיברך הכהן את עם ישראל, או שאולי מדובר בסך הכל בהנחייה שנועדה להבטיח שידיו של הכהן המברך יהיו נקיות. מחלוקת זו נוגעת לשאלה אם כהן שנטל ידיו לפני שחרית ונזהר במשך כל התפילה שלא לטמא או ללכלך את ידיו, צריך ליטול ידיים פעם נוספת במיוחד לצורך ברכת כהנים.

 

רבי יוסף קארו, בפירושו לרמב"ם (כסף משנה, הלכות תפילה ונשיאת כפיים פר' טו, הל' ה), קובע כי לדעת הרמב"ם רק כהן שלא נטל ידיו לפני שחרית, או כהן שדעתו הוסחה ואולי טימא שוב את ידיו, חייב ליטול ידיים לפני ברכת כהנים. באותו מקום מובאת גם דעתו של רבי אברהם בן הרמב"ם שכתב כי אביו אכן פסק, בתגובה לשאלה שנשלחה אליו, כי הכהן יכול לסמוך על נטילת הידיים הראשונה שנטל לקריאת שמע ולתפילה. כמו כן, בפירושו לטור (בית יוסף סימן קכח), כותב רבי יוסף קארו שכך נהגו קהילות מצרים. התוספות (סוטה לט ע"א, ד"ה כל כהן) מזכיר מקור אחר שבו מביא רש"י את דברי רבו, לפיהם כהן שנטל ידיו לתפילת שחרית לא צריך לחזור וליטול לפני ברכת כהנים.

עם זאת, התוספות (ד"ה כל כהן) דוחים מנהג זה ופוסקים שהכהן חייב ליטול ידיים במיוחד לברכת כהנים וסמוך אליה. למעשה, בגרסה המצויה בידינו, רש"י (סוטה לט ע"א, ד"ה שלא) לא רק שלא מזכיר את פסיקת רבו, אלא גם מסביר שעל הכהן ליטול את ידיו מיד לפני ברכת כהנים.

 

רבי יוסף קארו (או"ח סימן קכח סעיף ו) פוסק כדעתם של רש"י ותוספות שכהנים חייבים בנטילת ידיים נוספת לפני שהם עולים לברך את הציבור.

 

האם על הכהן לברך את ברכת המצווה "על נטילת ידיים" בנטילה זו?

 

הטור (סימן קכח) כותב שעל הכהן לברך "על נטילת ידיים" כשהוא נוטל לפני ברכת כהנים. הדרכי משה מוסיף כי בהתחשב בדעת הרמב"ם לפיה אם הכהן נטל כבר ידיים לתפילת שחרית אין צורך שיטול את ידיו פעם נוספת, אין לברך "על נטילת" ידיים". המגן אברהם (ס"ק ט) סבור כי לכולי עלמא מכיוון שלדעת הטור באופן עקרוני יש לברך על נטילת ידיים, אז בוודאי שכהן שטימא את ידיו חייב בנטילת ידיים לפני ברכת כהנים, אפילו לדעת הרמב"ם, ולכן עליו ליטול בברכה. המשנה ברורה (ס"ק כד) מביא את האליה רבה החולק על דעה זו וקובע כי חכמים כלל לא תיקנו ברכה לנטילה זו!

 

לחלופין, אפשר לומר כי השאלה אם על הכהנים ליטול ידיים בברכה או לא, תלויה במחלוקת בין הרמב"ם ובין התוספות שהבאנו לעיל. במילים אחרות, לדעת רש"י והתוספות ישנה מצווה מיוחדת המוטלת על כהנים ליטול ידיים לפני שהם מברכים את הציבור, ולכן עליהם לברך. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם על הכהנים רק לוודא שידיהם נקיות ולכן אין צורך בברכה.

 

חלק מהאחרונים (ראה לדוגמה מגן אברהם ס"ק ח) סבורים כי נטילת ידיים זו של הכהנים מיוסדת על נטילת הידיים בבית המקדש, ולכן יש ליטול בעזרת כלי מיוחד, ברביעית מים לפחות, ובכוח גברא. ואולם, בשעת הדחק מותר ליטול ידיים ישירות מהברז, ואפילו להשתמש בנוזלים אחרים שאינם מים.

 

רבי יוסף קארו, על סמך הרמב"ם, פוסק כי יש ליטול את הידיים עד פרק כף היד, כפי שעשו הכהנים בבית המקדש (חולין קו ע"ב). אפילו ביום כיפור, כאשר נטילת ידיים לתפילה מותרת רק עד פרקי האצבעות (או"ח סימן תריג סעיף ב), הכהנים מחוייבים ליטל את ידיהם עד פרק כף היד (משנה ברורה סימן תריג ס"ק ז).

 

המנהג הרווח בימינו הוא שהלווים רוחצים את ידיהם של הכהנים. מה מקורו של מנהג זה?

 

רבי יוסף קארו כותב בבית יוסף (סימן קכח):

 

ושמעתי שכן היו עושים גם כן בספרד ושהיו הלוויים יוצקים מים על ידיהם, ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול על ידי הלוויים עד שזיכני יי' ומצאתיו מפורש במדרש הזוהר פרשת נשא (קמו).

 

מאוחר יותר בשולחן ערוך (סימן קכח סעיף ו), פסק רבי יוסף קארו להלכה שכך יש לנהוג. כמו כן נאמר שם שהלוי צריך ליטול את ידיו שלו לפני שיטול את ידי הכהן. הרמ"א מוסיף כי מנהג מקובל הוא שהלוויים סומכים על נטילת הידיים שנטלו לפני שחרית ולא נוטלים ידיים במיוחד לפני ברכת כהנים.

 

רבי יואל סירקיס (1561–1640), בספרו "בית חדש" (המכונה בראשי תיבות ב"ח), מספר שמצא במחזור עתיק, בשם המהרי"ל, שאם אין לוי בבית הכנסת שיוכל ליטול את ידיו של הכהן, את מקומו תופס בכור. למעשה, רבי חיים בנבנשתי, בפירושו לשולחן ערוך "כנסת הגדולה", כותב כי כך נהגו גם באיזמיר. בעוד כף החיים (סימן קכח ס"ק מ) דוחה מנהג זה, מספר אחרונים, וביניהם המשנה ברורה (ס"ק כב) ור' שלמה זלמן אויערבאך (הליכות שלמה פרק י סעי' ט), סוברים כי אכן כך יש לנהוג.

 

כאשר אין בבית הכנסת לוי או בכור, על הכהן ליטול את ידיו בעצמו.

 

כהן שלא נטל את ידיו כלל, אפילו לא לפני שחרית, לא רשאי לברך ברכת כהנים (סוטה לט ע"א).

הגמרא (סוטה מ ע"א) אומרת:

 

רבנן אמרי, מהכא: דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי; מאי טעמא? לאו משום כבוד ציבור. אמר רב אשי: לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה, ואמרי: בן גרושה או בן חלוצה הוא.

 

הגמרא מביאה שני טעמים לכך שאפילו מחוץ לבית המקדש על הכהן לחלוץ את נעליו לפני שיברך ברכת כהנים. הטעם הראשון הוא כבוד הציבור. רש"י מסביר כי כאשר הכהן נושא את כפיו, שולי בגדו מתרוממים ונעליו המלוכלכות מתגלות לעיני כול, מה שעלול להיראות כחוסר כבוד כלפי הציבור. אמנם חלק מהפוסקים רואים בטעם זה הווא אמינא ותו לא, אך אחרים סוברים שמדובר בטענה תקפה ומקובלת גם לאור מסקנתה של הגמרא.

 

על פי הטעם השני, יש חשש ששרוכי נעליהם או רצועות הסנדלים של הכהנים יפרמו והכהן יתכופף כדי לשרוך אותם. במקרה כזה הציבור עלול לפרש את מעשיו של הכהן כנסיון להימנע מלהשתתף בברכת כהנים משום שהוא יודע שיש בו פגם כלשהו (למשל שנולד כתוצאה מנישואים אסורים), הפוסל אותו מלברך ברכת כהנים.

 

רבי יוסף קארו פוסק (סימן קכח סעיף ה) כי מותר לברך ברכת כהנים בגרביים. הרמ"א מוסיף כי ישנם פוסקים המחמירים וסוברים שאין לנעול מעין גרביים העשויות מעור, אך בחלק מן הקהילות נהגו להקל. המשנה ברורה (ס"ק יח) כותב כי אין לעלות לברך ברגליים יחפות, שכן אין זה מכובד לעמוד יחפים בפני אדם חשוב.

 

לעתים, הכהן אינו יכול לחלוץ את נעליו, בגלל מחלה או בגלל מוגבלות כלשהי. לעתים אפילו מוצא הכהן שאין לו מספיק זמן לחלוץ נעליים, כמו למשל כאשר מדובר בחייל הנועל נעליים צבאיות. האחרונים דנים בשאלה אם בנסיבות מסוימות מותר בכל זאת לברך ברכת כהנים בנעליים.

 

חלק מהפוסקים סבורים כי הטעמים שהוזכרו בגמרא מתייחסים רק למקרה בו הכהן ממש עולה לדוכן ועומד מעל הציבור. לעומת זאת, אם הכהן עומד באותו גובה כמו הציבור והם אינם יכולים לראות את כפות רגליו, אז תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי אולי לא מחייבת (ראה ציץ אליעזר חלק יד סימן יא; יחווה דעת חלק ב סימן לב ואחרים). נוסף על כך, טוב יעשו כהנים המברכים בנעליים אם ינעלו נעליים שאינן עשויות מעור וללא אבזמים או שרוכים. פוסקים אחרים (ראה אגרות משה חלק ב סימן לב) סבורים כי כאשר מגבלתו של הכהן ידועה לציבור, הטעם שמביאה הגמרא אולי אינו תקף.