ברכת כהנים - חלק ב'

  • הרב דוד ברופסקי

עלייה לדוכן

בחזרת הש"ץ, ברכת כהנים נאמרת בחלק האחרון המורכב משלוש ברכות המכונות על שם המילה הפותחת: הברכה הראשונה "רצה" עוסקות בחידוש עבודת המקדש, הברכה השנייה "מודים" והברכה השלישית "שים שלום". הגמרא (מגילה יח ע"א) מסבירה מדוע נאמרת ברכת כהנים דווקא במקום זה, בין ברכת "מודים" לברכת "שים שלום":
 
ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה – דכתיב [ויקרא ט', כב] 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעלה והשלמים'.
 
בנוסף, מסבירה הגמרא (סוטה לח ע"ב) כי על הכהן להתחיל לעלות לדוכן בעת שנאמרת ברכת "רצה":
 
ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה [בברכת רצה] – שוב אינו עולה, שנאמר: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים', מה להלן בעבודה, אף כאן [בבית הכנסת] בעבודה. איני? והא ר' אמי ורבי אסי סלקי! רבי אמי ורבי אסי מעיקרא הוו עקרי כרעייהו [עקרו ממקומם בזמן כדי לעלות לדוכן], ממטא לא הוה מטו התם [אך לא הגיעו בזמן].
 
לפי רבי יהושע בן לוי, כהן שעדיין לא התחיל לעלות לדוכן בברכת "רצה" לא רשאי להשתתף בברכת כהנים. האחרונים (ראה פרי מגדים ס"ק יב, ואחרים) שואלים איפה בדיוק עובר הגבול: בזמן ששליח הציבור עדיין נמצא בברכת "רצה" או אפילו כאשר הקהל כבר עונה "אמן" לברכתו, אולי אף מאוחר יותר, כל עוד שליח הציבור לא התחיל לומר את הברכה הבאה "מודים".
 
מה יעשה הכהן כאשר תפילת הלחש שלו מתארכת והוא רואה שלא יספיק ליטול ידיים לפני ברכת "רצה"? יש פוסקים (ראה פסקי תשובות סימן קכח אות כט) הסבורים שעל הכהן ללכת מהר לכיור, לעבור אותו לעבר הכיוון הכללי של הדוכן, ואז לחזור לכיור לנטילת ידיים. מחווה זו עשויה להיחשב בדיעבד כעלייה לדוכן.
 
הערוך השולחן (סימן קכח סעיף טז) סבור שאפילו הליכה לכיוון הכיור נחשבת כהתחלת העלייה לדוכן בדיעבד, שכן נטילת הידיים היא חלק מההכנה הנדרשת למצווה, ולפיכך כהן שנהג כך רשאי לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים.

הפסקה בתפילה לצורך ברכת כהנים

מה יעשה כהן שעוד מתפלל תפילת לחש כאשר הכהנים עולים לדוכן?
 
השולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף כט) פוסק שאם הכהן מוצא שהציבור כבר הגיע לברכת כהנים, עליו לעלות לדוכן ולברכם, אפילו אם עוד לא התפלל שמונה-עשרה.
 
כהן שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה צריך להשתדל לסיים את הפרק בו הוא נמצא לפני שיעלה לברך. גם כאשר הכהן רואה שלא יסיים לקרוא את הפרק לפני ברכת כהנים, עליו להצטרף ליתר אחיו הכהנים בברכה, שכן הפסקה לברכת כהנים אינה גרועה מהפסקה לצורך מענה לברכות "מפני הכבוד", שמותר כפי שלמדנו בפרק ז'. כהן הנמצא בפסוקי דזמרה ללא ספק רשאי לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים. עם זאת, כפי שהזכרנו לעיל, כהן שעוד לא התחיל לעלות לדוכן כאשר שליח הציבור כבר הגיע לברכת "רצה", לא יעלה לדוכן כלל וטוב יעשה אם יצא מאולם התפילה.
 
באשר לזמן המאוחר ביותר להתפלל שמונה-עשרה ולקרוא קריאת שמע, המשנה ברורה (ס"ק קז) כותב כי אם הכהן רואה שכאשר יעלה לדוכן לברכת כהנים יעבור סוף זמן תפילה (כלומר סוף שעה רביעית), עליו לצאת מבית הכנסת ולהתפלל שם. לעומת זאת, אם הכהנים כבר נקראו לעלות לדוכן ובכך שיעזוב את בית הכנסת יעבור הכהן על מצוות עשה (כפי שכתבנו לעיל), עליו לעלות לדוכן, שכן המצווה מדאורייתא של ברכת כהנים קודמת למצווה מדרבנן של תפילת שמונה-עשרה.
 
המשנה ברורה מוסיף בעניין זה שאם הכהן כבר נקרא לעלות לדוכן, אך הוא חושש שמא יפסיד כך את סוף זמן קריאת שמע, מצווה מדאורייתא, עליו לקרוא לפחות את הפסוק הראשון של קריאת שמע לפני שיעלה לברך. כמובן שיש להשתדל להספיק לקרוא כמה שיותר לפני הברכה שלפני ברכת כהנים, שכן לפי חלק מן הדעות יוצאים לידי חובת קריאת שמע רק בקריאת הפרק הראשון של קריאת שמע או הפרק הראשון והשני.
 
מה יעשה הכהן אם עוד לא סיים להתפלל תפילת לחש? רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (1479–1573) הידוע בכינויו הרדב"ז, פוסק (שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן רצג) שאם יש בבית הכנסת רק כהן אחד ובלעדיו הציבור יאלץ לדלג על ברכת כהנים, עליו לעלות לדוכן, לברך ברכת כהנים, ולאחר מכן לחזור למקומו ולסיים להתפלל שמונה-עשרה. הרדב"ז גם קובע כי אם בבית הכנסת ישנם כהנים אחרים, הכהן שעוד מתפלל לא יעלה לברך, שכן כאשר הכהנים נקראים לעלות לדוכן הקריאה למעשה מכוונת רק אלה המסוגלים לעשות זאת. המגן אברהם (סימן קכח ס"ק מ) פוסק כך אף הוא, אך מוסיף כי גם כאשר נוכחים מספר כהנים בבית הכנסת, אם כהן נקרא לעלות לדוכן, עליו לעלות ולברך בכל מקרה.
 
האליה רבה (סימן קכט סעיף נ) מנגד, חולק על דעה זו ומטיל ספק בכך שכהן שנקרא לעלות לדוכן רשאי להפסיק את תפילת הלחש שלו כדי לברך ברכת כהנים. המשנה ברורה (ס"ק קו) מביא את דברי רבי יעקב עמדין הפוסק כדעת האליה רבה וקובע שאסור לכהן להפסיק בתפילת שמונה-עשרה, אלא אם הגיע בדיוק לפני "שים שלום" שכן אז עלייה לברך ברכת כהנים לא תיחשב להפסק. כמו כן, כהן העולה לדוכן באמצע תפילת הלחש שלו צריך להתחיל לעלות כאשר שליח הציבור אוחד בברכת "רצה", כפי שכתבנו לעיל, ועליו לעשות כן רק אם הוא בטוח שיוכל לחזור לתפילתו ולסיימה לאחר ברכת כהנים.
 
לסיכום, נראה כי רק מי שהתחיל לנוע לכיוון הדוכן בברכת "רצה" ושבעצמו השלים כבר את ברכת "מודים", רשאי לעלות לברך ברכת כהנים באמצע תפילת הלחש. נוסף על כך, במקרה כזה על הכהן לסמוך על נטילת הידיים שנטל בבוקר לתפילה, כפי שאמרנו לעיל. האחרונים דנים בשאלה אם הלכה זו חלה רק על כהן יחידי בבית הכנסת (תשובות והנהגות חלק ג סימן נב) או גם כאשר ישנם מספר כהנים בקהל (ילקוט יוסף, דיני נשיאת כפיים סימן קכט סעיף נז).
 
נראה כי כהן המחוייב להפסיק בתפילת הלחש שלו כדי לעלות ולברך ברכת כהנים, צריך ליטול ידיים לפני שיתחיל לקרוא ברכות קריאת שמע ולהתפלל קרוב למקום שבו מברכים הכהנים, כל זאת כדי לצמצם ככל האפשר את ההפרעה לתפילה. אם בבית הכנסת ישנם מספר כהנים שיכולים לעלות ולברך, טוב יעשה כהן החושש להיקלע למצב זה אם יצא להתפלל מחוץ לאולם התפילה המרכזי, זאת בהתחשב לפסיקתו של המשנה ברורה, לפיה על הכהן לעלות לברך גם באמצע שמונה-עשרה.
 
מה יעשה כהן המשמש גם כשליח ציבור?
 
המשנה (ברכות פ"ה מ"ד) מביעה חשש שכהן המשמש כשליח ציבור וגם מברך ברכת כהנים יתבלבל ולא ימשיך כראוי בתפילתו.
 
העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו, ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו – רשאי.
 
מקריאה בפשט המשנה ניתן להסיק כי לכהן מותר לעבור לפני התיבה וגם לעלות לברך ברכת כהנים רק כאשר "אין שם כהן אלא הוא" ובתנאי שהוא בטוח שיוכל לשאת את כפיו ולחזור לתפילתו מבלי להתבלבל.
 
על סמך משנה זו ועל סמך דבריו של המהר"ם מרוטנבורג, קובע ההגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ' י"ט, הל' ו) כי כאשר יש בבית הכנסת כהן אחד בלבד, עליו לברך את הציבור גם כאשר הוא משמש כשליח ציבור, אך לעומת זאת כאשר ישנם מספר כהנים בבית הכנסת הכהן העובר לפני התיבה לא ישתתף בברכת כהנים. רבי יוסף קארו (או"ח סימן קכח סעיף כ) פוסק כדעת המהר"ם מרוטנבורג.
 
הפרי חדש (סימן קכח סעיף כ), שדבריו מובאים בשער הציון ס"ק סד, וגם אחרונים אחרים, פוסקים כך להלכה. הפרי חדש סובר כי הגמרא מתייחסת גם למקרה בו נוכחים בתפילה מספר כהנים. כל עוד הוא בטוח שיוכל לחזור למקום שבו הפסיק בתפילתו, הש"ץ רשאי לעלות לברך ברכת כהנים.
 
הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, בחיבורו "עיר הקודש והמקדש" (חלק ג), כותב כי המנהג הרווח בירושלים הוא שכהן המשמש כשליח ציבור עולה לברכת כהנים, גם כאשר נמצאים בבית הכנסת כהנים אחרים מלבדו.
 
גם כיום, בקרב קהילות ארץ ישראל ישנם מנהגים שונים בעניין זה. קהילות רבות נוהגות כדעתו של הפרי חדש, כפי שמעידים דבריו של הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי וכפי שמובא בספר "תפילה כהלכתה" (פרק יד סעיף סא), חלק מקהילות הספרדים (ראה ילקוט יוסף סימן קכח סעיף נו, הערה שם) וגם החזון איש (ראה תפילה כהלכתה שם), הולכים אחר פסיקתו של רבי יוסף קארו.
 
כהן העולה לשמש שליח ציבור ומתכוון לברך ברכת כהנים, צריך ליטול ידיו ולשחרר מעט את נעליו לפני שיתחיל חזרת הש"ץ. כמו כן, על מתפלל אחר להקריא את מילות הברכה במקומו של שליח הציבור.
 
כאשר אין בציבור אף כהן אחד, או בחו"ל שם נאמרת ברכת כהנים רק בחגים, רבי יוסף קארו (סימן קכז סעיף ב) מביא את המנהג בו אומר החזן את הנוסח "אלוקינו... ברכנו..." ולאחריו קורא את שלושת הפסוקים של ברכת כהנים (במדבר ו', כד–כו).
 
המשנה ברורה (סימן קכז ס"ק ח) כותב כי בעת אמירת "יברכך", הפסוקה ראשון של ברכת כהנים, על שליח הציבור לפנות ימינה, בעת אמירת "יאר", הפסוק השני, עליו לפנות קדימה, ולבסוף עליו לפנות שמאלה כשהוא אומר את הפסוק האחרון "ישא".

קריאה לכהנים

הגמרא (סוטה לח ע"א) אומרת:
 
אמר אביי, נקטינן: לשניים קורא 'כהנים', ולא' אינו קורא 'כהן', שנאמר [במדבר ו', כג]: 'אמור להם', לשנים.
 
להלכה נתקבלה דעתו של אביי.
 
בניגוד לתלמוד הבבלי, שבו נקבע כי כהן יחיד אינו נקרא לעלות, בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ד) מובא כי הקריאה "כהנים" מכוונת אל השבט כולו, לא אל כהן אחד או אחר. בפועל המנהג המקובל הוא כדעת הבבלי.
הראשונים דנים בשאלה מתי יש לקרוא לכהנים. רבי יוסף קארו כותב בבית יוסף (סימן קכח) כי מדברי הר"ן (מגילה טו ע"ב) עולה שיש לקרוא לכהנים לפני ברכת "רצה", אך רש"י והרמב"ם סברו דווקא שיש לקרוא להם מיד לפני ברכת כהנים.
 
נוסף על כך, הראשונים אף חלוקים בשאלה מי קורא לכהנים. תוספות (ברכות לד ע"א), המרדכי (ברכות קט) והרא"ש (ברכות פרק ה סימן יז) בשם רבינו חננאל, קובעים כולם שעל הגבאי לקרוא לכהנים, לא שליח הציבור. הרמב"ם (הלכות תפילה פ' יד ה"ח) לעומת זאת, חולק עליהם וקובע כי שליח הציבור הוא זה שקורא לכהנים לעלות לברך.
 
שליח הציבור נושא גם בתפקיד נוסף, עליו להקריא את הנוסח של ברכת כהנים מילה במילה כדי שהכהנים המברכים יחזרו אחריו ולא יתבלבלו. רבי יוסף קארו, בבית יוסף, כותב שהר"ן (מגילה טו ע"ב) פוסק כי שליח הציבור צריך לומר את המילה הראשונה של הברכה, "יברכך", על אף שללא ספק הכהנים לא יתבללו כבר במילה הראשונה. הרמב"ם (הלכות תפילה יד ה"ג) ככל הנראה חולק על דעה זו, ולדברי רבי יוסף קארו, קהילות מצרים נהגו כדעת הרמב"ם. בשולחן ערוך (סימן קכח סעיף יח) לעומת זאת, נפסק שעל שליח הציבור להתחיל במילה הראשונה של הברכה – "יברכך".

ברכת כהנים בלשון הקודש, בעמידה ובקול רם

הגמרא (סוטה לח ע"א) אומרת שיש לברך ברכת כהנים בעברית:
 
תנו רבנן: 'כה תברכו' [במדבר ו', כג] – בלשון הקודש, אתה אומר: בלשון הקודש, או אינו אלא בכל לשון? נאמר כאן 'כה תברכו' ונאמר להלן 'אלה יעמדו לברך את העם' [דברים כ"ז, יב], מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש; רבי יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: 'כה', עד שיאמרו בלשון הזה [כפי שנכתבו במקרא].
 
בניגוד לקביעה זו עומדות תפילות אחרות שאותן כן ניתן לומר בשפת המקום, כפי שנכתב במשנה (סוטה פ"ז מש' א–ב):
 
אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר קריאת שמע ותפילה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון: ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות, ברכת כהנים...
 
אם כן, כהן שבירך ברכת כהנים בשפה זרה לא יצא לידי חובה.
 
הגמרא (סוטה לח ע"א) אף אומרת שיש לברך ברכת כהנים בעמידה.
 
תניא אידך: 'כה תברכו' – בעמידה, אתה אומר: בעמידה, או אינו אלא אפילו בישיבה? נאמר כאן 'כה תברכו' ונאמר להלן 'אלה יעמדו לברך', מה להלן בעמידה, אף כאן בעמידה; ר' נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: 'לשרתו ולברך בשמו' [דברים י', ח], מה משרת בעמידה, אף מברך בעמידה. ומשרת [בעמידה] גופיה מנלן? דכתיב: 'לעמוד לשרת' [דברים י"ח, ה].
 
הבאר היטב (סימן קכח סעיף כה) מביא דיון בשאלה אם מותר לכהן להישען כשהוא מברך ברכת כהנים. נאמר שם כי השבות יעקב מתיר זאת, אך היד אהרון והכנסת הגדולה חולקים עליו ואוסרים על הכהן לברך כאשר הוא נסמך ואינו עומד זקוף. המשנה ברורה (ס"ק נא) פוסק להלכה שכהן החש חולשה וסבור שלא יוכל לברך בעמידה, לא יעלה לברך, אפילו אם יוכל לברך בסמיכה.
 
לכאורה, כהן יכול לעלות לדוכן, לומר כל מילה ומילה כשהוא עומד זקוף, אך להתכופף או להישען על דבר מה בין המילים. עם זאת, אם הכהן אינו מסוגל לעמוד במשך כל הברכה, עליו לעזוב את אולם התפילה לפני ששליח הציבור מגיע לברכת "רצה", שכן לדעת השבות יעקב שהבאנו לעיל, יתכן שהוא מחוייב בכל מקרה לעלות לברכת כהנים. כף החיים (סימן קכח ס"ק צ) קובע כי אם בבית הכנסת נוכחים מספר כהנים, כהן זה רשאי אפילו לעלות לדוכן ולהקשיב, לענות אמן לברכת המצווה מפיו של כהן אחר, ואז להצטרף כשהכהנים מברכים את הציבור.
 
ניתן לשאול אם כהן שלו רגל תותבת, רשאי לעלות לברכת כהנים. נראה כי ישנם שני שיקולים. ראשית, באיזה מידה הרגל התותבת מסיחה את דעתו של הציבור מהברכה? נראה שאין ממש לחשש זה בימינו כאשר איכות התותבות הולכת ועולה כמו גם המידה בה אנשים רגילים לכך. במקרה כזה טוב יעשה הכהן אם ינעל נעלי בד ללא שרוכים (ראה הרב משה פיינשטיין, אגרות משה או"ח חלק ב סימן לב; תפילה כהלכתה פרק יד סעיף יח).
 
שנית, האם מי שלו רגל תותבת אכן מוגדר כמברך ב"סמיכה"? מחד, יציבתו בוודאי לא נראית כשל מי שנשען הצידה, אך מאידך הוא למעשה נשען על התותבת. יתרה מזאת, העניין כולו של סמיכה נתון במחלוקת הלכתית. הרב משה פיינשטיין, כפי שהזכרנו לעיל, לא חושש כלל לעניין זה, ראה שו"ת אבן ישראל חלק ז סימן י לתפיסה שונה של סוגיה זו.
 
הגמרא (סוטה לח ע"א) מוסיפה ומלמדת: "תניא אידך: 'כה תברכו' – בקול רם, או אינו אלא בלחש? ת"ל: 'אמור להם', כאדם שאומר לחבירו".
 
האחרונים מסבירים כי הביטוי "קול רם" מתאר למעשה קול נעים וצלול. המשנה ברורה (ס"ק נג) לדוגמה, מביא דעה לפיה "קול רם" הוא "קול בינוני". המשנה ברורה אף מוסיף כי כהן הסובל מכאב גרון ומצרידות לא רשאי לברך ברכת כהנים. במקרה כזה על הכהן לעזוב את אולם התפילה לפני ששליח הציבור יגיע לברכת "רצה".
 
רבי אליעזר ולדנברג, בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק טו סימן כא), תומך במנהג הרווח לפיו כהנים עולים לברך גם כאשר הם אינם מסוגלים להשמיע קול שישמע על ידי הציבור. לחיזוק תפיסה זו הציץ אליעזר מביא דיון ידוע הנוגע למנהגן של קהילות מסויימות בו אחד הכהנים מברך בקול רם והאחרים מברכים בלחש. ככל הנראה בקהילות אלה סברו כי כל עוד ברכת כהנים נישאה בקול רם על ידי הקבוצה ככלל, הכהנים כולם יצאו לידי חובה.
 
האחרונים דנו גם כן בשאלה אם כהן יכול לצאת לידי חובת ברכת כהנים על פי הכלל ההלכתי "שומע כעונה". על פי כלל זה, ניתן לצאת לידי חובת ברכות או תפילות מסוימות על ידי הקשבה לאדם אחר הקורא אותן, מתוך כוונה לצאת לידי חובה, ועם עניית אמן בסופה.
 
 הרב בצלאל הכהן מווילנה, בשו"ת "ראשית ביכורים" (סימן ד), כותב כי בעיר טריאסטה שבאיטליה היה נהוג כי כהן אחד בלבד עולה לברך את הציבור ויתר הכהנים יוצאים לידי חובה בבחינת "שומע כעונה". מספר אחרונים דנים במנהג זה. הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (1829–1892) לדוגמה, בספרו "בית הלוי" (על התורה, ענייני חנוכה), קובע כי אמנם העיקרון "שומע כעונה" חל על ברכת כהנים, אך לא ניתן כך לענות על הדרישה ההכרחית לברך "בקול רם" (ראה סוכה לח ע"א). הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1817–1893), הנצי"ב, חולק על דעה זו (משיב דבר חלק א סימן מז).
 
יתכן כי שאלה זו נסובה סביב ההבנה העקרונית של המושג "שומע כעונה": האם "שומע כעונה" היא פשוט דרך לצאת לידי חובה בהקשבה לאדם אחר, או האם באמצעות הקשבה לאדם אחר המשמיע טקסט מסוים המקשיב נעשה כאילו השמיע את הטקסט בעצמו? אם נניח כי האפשרות השנייה היא הנכונה, אזי "שומע כעונה" בהכרח כולל את כל האספקטים של המצווה, כולל למשל החיוב לקרוא "בקול רם".
 
לחלופין, אפשר גם לשאול מה בדיוק טבעו של החיוב לברך "בקול רם". האם "בקול רם" פירושו שכל כהן וכהן צריך להרים את קולו כך שהציבור ישמע אותו, או שאולי "בקול רם" מתייחס לחוויה כולה של ברכת כהנים, האמורה להיות כפי שתיארה הגמרא "כאדם שאומר לחבירו"?
 
על סמך ההסבר השני, ניתן להבין את מנהגן של קהילות מסוימות, כפי שתיאר הציץ אליעזר (לעיל), בהן רק כהן אחד מברך בקול רם ויתר הכהנים מברכים בלחש. מכיוון שיתר הכהנים הם חלק מחוויה גדולה יותר, מעין דיאלוג, של ברכת כהנים, הם רשאים לברך בלחש.

הלכות נשיאת כפיים

הגמרא (סוטה לח ע"א) ממשיכה ואומרת:
 
תניא אידך: 'כה תברכו' – בנשיאות כפיים, אתה אומר: בנשיאות כפיים, או אינו אלא שלא בנשיאות כפיים? נאמר כאן 'כה תברכו' ונאמר להלן 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם' [ויקרא ט', כב], מה להלן בנשיאות כפיים, אף כאן בנשיאות כפיים.
 
כיצד נראית "נשיאת כפיים"?
 
הכהנים, לאחר שהוזמנו בקריאה "כהנים!", עולים לדוכן. הראשונים כותבים שעל הכהנים לפנות קודם כול אל קדמת בית הכנסת, אל עבר ארון הקודש, ואז להסתובב ופנות אל הציבור. למעשה, הגמרא (סוטה לח ע"א) אומרת:
'כה תברכו' – פנים כנגד פנים, אתה אומר: פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? ת"ל: 'אמור להם', כאדם האומר לחבירו.
 
ואולם, הראשונים חלוקים בשאלה מתי מברך הכהן ברכת המצווה ("ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך עמו ישראל באהבה") ומתי עליו לפנות כלפי הציבור.
 
רש"י (סוטה לט ע"ב) והטור מסבירים שאת ברכת המצווה על הכהנים לברך כשפניהם מופנים אל הציבור. בשולחן ערוך (סימן קכח סעי' י–יא), רבי יוסף קארו פוסק אף הוא שלאחר שהכהנים נקראים לעלות, עליהם להסתובב אל עבר הציבור, לברך את ברכת המצווה ומיד לאחריה לברך ברכת כהנים.
 
הרמב"ם (הלכות תפילה פ' יד, הל' יב) לעומת זאת, כותב כי הכהנים מברכים תחילה את ברכת המצווה ורק לאחר מכן מסתובבים לעבר הציבור ומברכים ברכת כהנים.
 
האחרונים העלו מספר טעמים למנהג זה. חלקם סברו כי יש לברך את ברכת המצווה כשהפנים מופנות כלפי ארון הקודש, משום כבודה של הברכה. פוסקים אחרים סוברים כי כדי שברכת המצווה לא תראה כתוספת לברכת כהנים, אלא חלק בלתי נפרד ממנה, על הכהנים לברכה כשפניהם מופנות אל הציבור.
 
השערי תשובה (סימן קכח סעיף יח) מביא את דבריהם של האחרונים הסבורים שעל הכהנים לברך את חלקה הראשון של ברכת המצווה כשפניהם מופנית קדימה אל ארון הקודש, ובאמצע הברכה להסתובב אל עבר הציבור. נראה כי המנהג הרווח הוא כדעתו של האליה רבה (סימן קכח סעיף כה) שסבר כי על הכהנים להסתובב בעת שהם אומרים את המילה "באהבה".
 
באשר לגובה שבו יש לשאת כפיים, המשנה (סוטה פ"ז מ"ו) מלמדת "במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן".
 
בעוד רבי יוסף קארו (סימן קכח סעיף יב) כותב אף הוא שעל הכהן להרים את ידיו לגובה הכתפיים, האר"י לעומת זאת, כמו מקובלים אחרים, סובר כי עליו להרים את ידיו עד לגובה הראש.
 
רבי יוסף קארו מביא בעניין זה את דברי ההגהות מיימוניות, לפיהם יש להרים את יד ימין מעט גבוה יותר מיד שמאל. הטעם לכך הוא שהמילה "ידיו" נכתבה בלשון יחיד בוויקרא ט' פס' כ"ב, ומכאן למדו כי יד אחת צריכה להינשא מעל השנייה.
 
הגמרא (סוטה לט ע"ב) אף מלמדת כי "אין הכהנים רשאים לכוף קישרי אצבעותיהן – עד שיחזירו פניהם מן הציבור".
 
רבי יוסף קארו מביא מנהג המוזכר על ידי ראשונים מפוסקי אשכנז (ראה הרא"ש, המרדכי והרוקח, בבית יוסף), בו הכהן פורש את ידיו ואצבעותיו כך שיווצרו חמישה רווחים: בין האצבע והאמה לבין הקמיצה והזרת בשתי הידיים; בין האצבע לבין האגודל של שתי הידיים; ובין אגודל ימין לבין אגודל שמאל.
 
ראשונים אלה מסבירים שמקור המנהג הוא מדרש (שיר השירים רבה פרשה ב אות ב) על הפסוק "הִנֵּה־זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן־הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן־הַחֲרַכִּים" (שה"ש ב', ט). המדרש מתאר כיצד הקב"ה "מַשְׁגִּיחַ מִן־הַחַלֹּנוֹת" – בין כתפיהם של הכהנים, "מֵצִיץ מִן־הַחֲרַכִּים" – בין אצבעותיהם של הכהנים.
 
כהן שאינו מסוגל לפרוש את אצבעותיו כפי שתיארנו צריך לכל הפחות לפרוש את כל אצבעותיו, אך על כל פנים גם אם לא יעשה כן עדיין יצא לידי חובה.
 
רבי יוסף קארו (סעיף מה) מוסיף שעל הכהנים לסובב את פניהם וידיהם מצד לצד, תנועה שאותה מסביר המשנה ברורה (סימן קסח) כסמל לפרישת הברכה על הציבור כולו.
 
המשנה ברורה (ס"ק נב) מציין כי מי שאינו מסוגל לשאת את ידיו מעלה, אינו רשאי לברך ברכת כהנים, אך מותר לכהן להרים את ידיו בעת אמירת כל מילה ומילה ולהניחם בין המילים. כהן קטוע ידיים אינו רשאי לפיכך לעלות לברך את הציבור, לעומת זאת כהן שנגדעו חלק מאצבעותיו או אפילו כולן, עדיין רשאי לעלות לברכת כהנים.
 
רבי יוסף קארו (סימן רכח סעיף טז) מסיק כי אסור לכהנים להסתובב עד ששליח הציבור מתחיל לברך את הברכה האחרונה של חזרת הש"ץ "שים שלום". בנקודה זו בתפילה, הכהנים גם רשאים להרפות את אצבעותיהם. בנוסף לכך, על הכהנים להישאר על הדוכן עד ששליח הציבור חותם את הברכה והציבור סיים לענות "אמן".
 
בסיום ברכת כהנים נהגו לברכם "יישר כוכחם" כאות תודה והערכה וכדי לחזקם ולעודדם (מטה אפרים תקצב יא). המשנה ברורה (ס"ק ס) כותב כי מכיוון שנהגו שהציבור לומר לכהנים "יישר כוח" לכהנים, עליהם להישאר על הדוכן עד לאחר אמירת קדיש, כדי להבטיח שכל הציבור יענה לקדיש כיאה וכיאות.
 
הערוך השולחן (סימן קכח כד) כותב שהכהנים נוהגים לענות לברכותיהם של הציבור באמירת "ברוכים תהיו".
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *