ברכת נשים על מצוות עשה שהזמן גרמן

 

בשיעור הפתיחה ראינו שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך מותר להן לקיים מצוות אלו. בעלי התוספות טענו שלא זו בלבד, אלא אישה הבוחרת לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, יכולה אף לברך על מצווה זו (תוספות ראש השנה לג ע"א ד"ה הא רבי יהודה, ובמקומות נוספים).

התוספות ניסו להביא כמה הוכחות לטענה זו. ראשית, הגמרא בעירובין (צו ע"א) מספרת על מיכל בת שאול שהייתה מניחה תפילין. התוספות שם (ד"ה דילמא) טענו "שהיתה מסתמא גם מברכת". אך זו כמובן אינה ראיה, שהרי "מסתמא" זה - הוא עצמו העומד כאן לדיון.

ההוכחה המרכזית של התוספות קשורה לדין סומא (עיוור). ישנה דעה בין החכמים שלפיה סומא פטור מכל המצוות. התוספות ניסו להוכיח שגם לפי דעה זו הסומא רשאי לקיים את המצוות ואף לברך עליהן. מכאן, ניסו הם להוכיח שאף אישה דינה דומה, וגם לה מותר לברך על המצוות שהיא פטורה מהן.

עם זאת, ההוכחה אינה כה חזקה, משום שלא ברור שמי שפוטר סומא מהמצוות אכן מתיר לו לברך. כמו כן, להלכה סומא חייב במצוות מן התורה, ולאור זאת לא ברור שאפשר ללמוד כללים עקרוניים מהדעה החולקת, שנדחתה מן ההלכה. התוספות לא הזכירו הסתייגויות אלו, אך הזכירו הסתייגות אחרת: אפילו מי שפוטר סומא מכל המצוות מדאורייתא סבור שהוא חייב במצוות מדרבנן. אולי רק בגלל החיוב מדרבנן מותר לו לברך - מה שאין כן לגבי אישה, שבנוגע למצוות שהיא פטורה מהן, גם רבנן פטרוה.

התוספות ניסו להביא הוכחה שלישית מן הסוגיה הקובעת שמעיקר הדין יכולה הייתה אישה לעלות לתורה כחלק משבעת הקרואים (מגילה כג ע"א). אישה אינה חייבת בלימוד תורה, ובכל זאת מותר היה  לה לברך את ברכות העלייה לתורה - ואם כך, אין מגבלה לגבי ברכת אישה על מצווה שהיא פטורה ממנה. התוספות דחו גם ראיה זו: ראשית, ברכות הקריאה בתורה אינן קשורות לחיוב הבסיסי בלימוד תורה, שאישה פטורה ממנו; שנית, בזמן חז"ל רק העולה הראשון והעולה האחרון לתורה היו מברכים, וייתכן שאישה הייתה אמורה לעלות דווקא באמצע, במקום שלא היה עליה לברך.

בסיכומו של דבר, אין לתוספות ראיה מוכרחת שמותר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן; אך למעשה, פסקו בעלי התוספות שאכן מותר לנשים לברך על מצוות אלו.

הרמב"ם חלק בזה על התוספות, כפי שעולה מדבריו בהלכות ציצית:

"נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית... ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה. וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן, אם רצו לעשות אותן בלא ברכה - אין ממחין בידן"
                             (רמב"ם, הלכות ציצית ג', ט).

מדברי הרמב"ם עולה שמותר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, ואין בזה איסור של בל תוסיף או בעיה הלכתית אחרת. אך אסור לנשים לברך על מצוות אלו - ככל הנראה, משום שזוהי ברכה לבטלה. בהגהות מיימוניות שם (אות מ) כתב שגם דעת רש"י היא כרמב"ם, שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, ונימק: "דהיאך תאמר 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו', בדבר שאין חייבות מדאורייתא ולא מדרבנן?!". לפי דבריו, הבעיה בברכת נשים היא בנוסח הברכה, שבו מצהיר המברך שהוא מחויב במצווה זו: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". על כך השיב הר"ן: "כיוון שהאנשים [= הגברים] נצטוו, ואף הן [= הנשים] נוטלות שכר [= אם בחרו לקיים המצווה], שפיר יאמרו 'וציוונו'" (ראש השנה יח ע"ב באלפס). הביטוי "וציוונו" יכול להתפרש כהצהרה כללית של עם ישראל, ולא כהצהרה פרטית של המברך.

אמנם, נראה שהנוסח "וציוונו" אינו מוקד המחלוקת בין התוספות והרמב"ם. נראה להסביר שנחלקו בשאלה יסודית יותר, שכבר הזכרנו אותה בשיעור הפתיחה: כאשר אישה מבצעת מצוות עשה שהזמן גרמא, האם מבחינה הלכתית יש בכך קיום של המצווה.[1] לדעת התוספות האישה אינה חייבת במצווה, אך כאשר היא מבצעת את המצווה יש בכך קיום של המצווה, ועל כן יכולה היא לברך. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם אין בכך קיום המצווה, ולכן אין היא יכולה לברך. הרמב"ם סבור כנראה שכאשר אישה נוטלת לולב אין היא מקיימת בכך מצווה כלשהי, אלא רק מניפה חבילה של צמחים. על כך אי אפשר לברך.

עמדה חריגה נוכל למצוא בספר שיבולי הלקט (סדר ראש השנה סימן רצה). הוא כתב בשם רבנו ישעיה, שמותר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, אך בלא ברכה. בזה דעתו שווה לדעת הרמב"ם. אך הוא הוסיף על הנימוק הפשוט - חשש ברכה לבטלה - גם נימוק נוסף ומפתיע: אם הנשים מברכות, הן מגלות דעתן שעושות המצווה לשם חובה, ואז יש בעשייתן גם איסור בל תוסיף. נשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא מתנהגות בברכתן כאילו הן חייבות במצווה זו. התנהגות זו סותרת את האיסור של בל תוסיף, כי היא מטשטשת את הגבול בין החיוב והפטור. זהו חידוש גדול - שאיסור בל תוסיף קשור בברכה.

לצורך הבנת שיטתו של רבנו ישעיה לגבי בל תוסיף, נשווה בין דבריו לבין דברי הרמב"ם בעניין זה. בהלכות ממרים (ב', ט) כותב הרמב"ם שחכמים עוברים על איסור בל תוסיף אם הם מתקנים תקנה וטוענים שיש לה תוקף דאורייתא. כלומר, הרמב"ם סבר שדין בל תוסיף תלוי בכוונה לטשטש את הפער בין דינים דרבנן למצוות דאורייתא. רבנו ישעיה הלך בכיוון זה, אך ביישום שונה במקצת: לדעתו דין בל תוסיף תלוי בכוונה לטשטש את הפער בין רשות לחובה. כל עוד אישה מקיימת מצוות עשה שהזמן גרמא בהתנדבות גמורה, וברור לה שזה אינו חלק מאורח החיים הנורמטיבי שלה - אין בעיה; אך כאשר היא מברכת, מיטשטש הפער בין רשות לחובה, וזהו איסור בל תוסיף. אמנם, הבית יוסף דחה שיטה זו.

להלכה, פסק השולחן ערוך לחומרה, כרמב"ם, שאין לנשים לברך על מצוות שהן פטורות מהן (או"ח תקפ"ט, ו). לעומתו, פסק הרמ"א (שם) כתוספות, שמותר לנשים לברך על מצוות כאלו. למעשה, נחלקו בזה המנהגים לפי העדות השונות. בעדות אשכנז, בהן נוהגים  כרמ"א, הנשים נוהגות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. בעדות ספרד, בהן נוהגים כשולחן ערוך, נשים רבות נמנעות מכך.

אמנם, גם בקרב עדות הספרדים יש נשים הנוהגות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, או לפחות על חלק מהן. החיד"א העיד: "שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב" (ברכי יוסף אורח חיים תרנ"ד ס"ק ב). בתחילה הוא נטה לאסור מנהג זה, אך ברבות הימים נטה לומר שזהו מנהג שיש בו טעם ואפשר להוסיף לקיימו (עיין שם, וכן: שו"ת יוסף אומץ סימן פב).

גישתו של הרב עובדיה יוסף שונה בנושא זה, והוא אוסר לחלוטין על נשות עדות ספרד לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. הגרע"י נשאל האם מותר לנשים לברך בתפילתן את ברכות קריאת שמע, והוא השיב שישנו מקום לדון אם אפילו לנשים אשכנזיות מותר לברך את הברכות. לדבריו, הרמ"א התיר לנשים לברך במקום שיש מעשה מצווה ולצדו ברכה; אך כאשר אין מעשה, וכל המצווה היא רק לומר את הברכה - אולי גם הרמ"א מודה שיש לאסור. נעיר שר' יחזקאל לנדא הציע סברה הפוכה: לדבריו, במקום שכל המצווה היא רק לומר ברכה, גם השולחן ערוך יודה שמותר לנשים לברך (צל"ח ברכות כו ע"א).

אמנם, למעשה הגרע"י מודה שמותר לנשים אשכנזיות לברך את ברכות קריאת שמע, אך על הנשים הספרדיות הוא אוסר זאת בנחרצות:

"נראה להלכה שהנשים בנות אחינו האשכנזים רשאות לברך ברכות קריאת שמע... אולם... בנות ספרד אין להם לזוז מדעת מרן ז"ל [= השולחן ערוך] שקבלנו הוראותיו, והוא ז"ל פסק שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. ומה שיש חושבים שכבר פשט המנהג בזה דלא כמרן, כבר ביארנו בשו"ת יביע אומר (סימן מ) שאין כאן שום מנהג היפך דברי מרן, זולת מנהג קצת נשים שנהגו כן בבלי דעת"                                       
                    (שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן ו).

הגרע"י דחה לחלוטין את המנהג שרווח אצל חלק מנשות עדות ספרד לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. גם אם אוסרים בזה, יש מקום לפסוק שמותר לנשים לברך ברכות קריאת שמע וברכות ברוך שאמר וישתבח, משום שאלו ברכות השבח ולא ברכות המצוות; וכן לא נזכר בהם כלל "וציוונו". אם כל החשש הוא הניסוח של "וציוונו", כפי שטוענים חלק מהפוסקים, חשש זה אינו קיים בברכות אלו. אך הגרע"י החמיר גם בזה. אמנם, כפי שראינו, גם בין הפוסקים הספרדים יש בדבר מחלוקת, ויש המאשרים את המנהג של חלק מהנשים הספרדיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.