תזריע-מצורע | בשורות ומצורעים

השיחה נאמרה בשבת פרשת תזריע-מצורע ה'תשע"ז, סוכמה ע"י דניאל הרמן ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

עניין מרכזי שבו דנות פרשיות השבוע הוא המצורע, ולכן אי אפשר שלא להזכיר את דברי הרמב"ם אודותיו:

"ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה...

קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם... ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר... אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה."  (רמב"ם הלכות טומאת צרעת ט"ז, י)

הרמב"ם מסביר, שהצרעת נובעת מדיבורי ליצנות שמובילים את העוסקים בכך עד לכדי כפירה בעיקר ממש. לעומתם, כשרי ישראל מדברים בעניינים שברומו של עולם וממילא א-ל רם ונשא יורד ומשתתף עמהם. המסר העומד ביסוד דבריו של הרמב"ם הוא מסר חשוב ביותר, אך מעיון בפרשיות הצרעת כולן קשה למצוא להן יסוד אחד משותף – אפילו זה שמדבר עליו הרמב"ם. בדברינו, נתחקה אחר דמויות המצורעים בהפטרותיהן של פרשות השבוע – תזריע ומצורע.

בהפטרה של פרשת תזריע מתואר סיפור טהרתו של נעמן, שר צבא ארם, מצרעתו על ידי אלישע. לאורך הסיפור מודגש היסוד הא-לוהי שבטהרה, דברים שנאמרים בפירוש על ידי אלישע: "וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל". בסופו של הסיפור, כשנעמן אכן נרפא מצרעתו לאחר שטבל בירדן בציוויו של אלישע, מבקש נעמן להביע את תודתו במתנות בשווי כספי רב. אלישע מתנגד לקבלת הרכוש מנעמן, שהרי זהו האיש שאחראי על שיעבוד גדול מנשוא של בני ישראל ומכירתם לעבדים, אותו שר צבא ארם ששם את ישראל כעפר לדוש (מלכים ב י"ג, ז), ואי אפשר לדעת מכמה יהודים 'ליקט' נעמן את אותה התשורה.

לאחר סירובו, חוזר נעמן על עקביו לכיוון ביתו בארם, אלא שאז מגיח מאחריו גיחזי, נערו של אלישע, ובתחבולות לוקח ממנו את המתנות המדוברות. כתוצאה ממעשה זה, 'זוכה' גיחזי לצרעת שתדבק בו ובזרעו.

אולם, קשה להבין – אם גיחזי חטא, מה חטאו בניו? דומה, שהפטרת 'מצורע' תוכל להסביר את הדברים. ההפטרה עוסקת בארבעת המצורעים שיצאו מחוץ לירושלים – שהייתה שרויה ברעב גדול – והחליטו, שמאחר שאין להם תוחלת ותקווה ינסו את מזלם וילכו אל מחנה ארם הצר על ישראל. כשהם מגיעים לשם, הם מגלים כי כל המחנה נטוש ורכוש ארם נתון בהפקר. במקום לקום ולספר מיד לכל תושבי ירושלים הרעבים, הם מתמהמהים, אוכלים בעצמם, מחביאים רכוש ורק אחר כך פונים להודיע למלך על נטישת ארם. חז"ל מספרים לנו, שארבעת המצורעים היו גיחזי ובניו, ומכאן שגם בני גיחזי דבקו בדרכו שלו ושמו את התאווה לרכוש בראש מעיניהם.

ובכל זאת, ארבעת המצורעים הללו הם מבשרי הגאולה של ירושלים, הם אלה שמושיעים את ישראל השרויים בתוכה מהרעב החמור שבו הם היו נתונים. עובדה זו, שיש בה נימה צורמת, היוותה ההשראה לשירה הידוע של רחל המשוררת, יום בשורה:

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא / אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר; / אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה. / לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר. //כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, / וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא. / אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, / אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. // הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר, / וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –/ אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר / אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל

רחל מבקשת שהגאולה תגיע רק מהטהור, ואם ממצורע היא תגיעה – היא מעדיפה את המוות. עלינו לזכור, שרחל לא מדברת באופן מנותק – היא חיה בדור המייסדים וגדלה איתם; היא הכירה את הנפשות הפועלות ואת דבריה הקשים היא אומרת בכנות מלאה.

אף על פי כן, דומה שעמדה אחרת מוצגת בגמרא: ר' יהושע בן לוי שואל את אליהו היכן הוא הגואל, והלה משיב לו שהוא יושב בין המצורעים שבשערי רומי. ר' יהושע בן לוי לא משליך אחר גוו את המשיח הזה כמו שמבקשת רחל לעשות, אלא הולך לרומי לשאול אותו "לאימת אתי מר".

מתח דומה עולה בעקבות סיפור מפורסם של ש"י עגנון, 'לצרכי שבת'. בסיפור מתוארים רב ורעייתו שלא מצליחים למצוא מספיק כסף כדי לקנות מצרכים לשבת. מרוב צער אשתו בוכה, והבעל, שלא יכול לשאת את הצער, יוצא החוצה עד שהוא מגיע אל המקומות המטונפים של העיר. באותו מקום מזוויע הוא מזהה מטבע זהב, מוציא אותו ומנקה אותו. אולם, במקום לקחת אותו לצרכי השבת שלו הוא אומר, שאם הקב"ה היה רוצה להעניק לו מטבע לשבת הוא היה עושה זאת בדרך טהורה ולא מזעזעת שכזו; הוא משליך את המטבע ובסופו של הסיפור זוכה בצרכי השבת מכח הצדקה.

דומה, שש"י עגנון מכריע כאן במחלוקת אמוראים מפורסמת בין ר' יוחנן לרב יוסף: ר' יוחנן טוען שהוא מעדיף למות ולא לראות את המשיח, ואילו רב יוסף חולק עליו ואומר את דבריו המפורסמים: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה (= הלוואי יבוא, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו). דברי רב יוסף אודות גללי החמור מזכירים לנו מאד את הרפש שבו נמצא אותו מטבע זהב, אך בניגוד לגיבור סיפורו של עגנון – רב יוסף מסרב לוותר על הגאולה שתגיע בתנאים שונים ומשונים ומבקש להיות נוכח בה, גם במחיר משפיל ביותר.

לעתים הגאולה לא נראית לנו בדיוק כפי שרצינו שתהיה ובהחלט סביר להניח שלא כך היינו מציירים אותה בדמיוננו. אך אף על פי כן, מאמרי חז"ל רבים מדגישים, כי את בשורת המצורעים עלינו לאמץ – לא לוותר עליה במחי יד, אלא לפעול יחד איתה לגאולת המציאות. שהרי לעיתים, הצרעת יכולה לנבוע מחטאי האומה ולא מחטאיו שלו, וכאשר נאמץ אותו אל חיקינו – "כולו הפך לבן".

לסיום, יתכן שניתן לקשור את הדברים למחלוקת המפורסמת שבין הקב"ה לבין מתיבתא דרקיעא ביחס לספק בדיני צרעת (ספק האם הבהרת קדם לשער לבן או שהשער קדם לבהרת), כשהקב"ה מטהר ואילו מתיבתא דרקיעא מטמאת. הרמב"ם פסק להלכה שלא כדעת הקב"ה, שהרי מקובלנו שספק דאורייתא לחומרא, ולכן מיד עלינו לשאול – האם הקב"ה לא יודע שספק דאורייתא לחומרא? דומה, שלדעת הקב"ה אין ליישם כאן את הכלל הזה. הכלל של ספק דאורייתא לחומרא שייך כאשר אנחנו דנים בחפצים, באובייקטים, אך כאשר מדובר בכבוד הבריות של אדם מסוים – אין להחמיר כדי להקצות אותו מחוץ למחנה.

עלינו ללמוד ממידותיו של הקב"ה ולבחון את התהליכים בצורה עדינה ומדוקדקת. גם אם לא כל הנגע יהפוך ללבן, עדיין עלינו לנסות לזהות את ההזדמנויות בהן הטוב המועט גלום בתוך הלכלוך, לטהר ולנקות אותו.