גורמי ההשפעה על התנהגותו של יוסף במפגש עם אחיו וביטוים – חלק ב'

  • ד"ר ברכי אליצור

פרשת ויגש                                                                         ד"ר ברכי אליצור

גורמי ההשפעה על התנהגותו של יוסף במפגש עם אחיו וביטוים – חלק ב'


א. האם צפה יוסף את הגעת האחים למצרים?

בעיונינו לפרשת מקץ הצענו שלושה גורמי השפעה, בעזרתם ניתן להסביר את אופני ההתנהלות של יוסף עם אחיו לאורך שני המפגשים שהתקיימו במצרים: תודעת השליחות מן העבר האחד, ורגשות מעורבים של כעס ונקמה יחד עם געגוע עמוק מן העבר השני. בעיונינו לפרשת זו, ננתח את הפסוקים המתארים את רגעי המפגש. באמצעותם, ננסה לברר את חלקו של כל אחד מגורמי ההשפעה כמי שמכתיב את התנהלות המפגש מצידו של יוסף (דבריו אל אחיו, ההאשמות שמפנה כלפיהם, בכיו ורגעי שבירתו).

השאלה הראשונה שיש לדון בה היא, האם צפה יוסף את הגעתם של אחיו למצרים ונערך לקראת העימות עמם?

נדמה שמרבית הפרשנים שיחסו ליוסף תהליך מתוכנן שעצב את דרכי פעולתו, סבורים שיוסף התכונן לקראת מפגש ואף דאג להתרחשותו. ההוכחה לעמדתם הינה העובדה שהאחים נפגשו למרות הסבירות הנמוכה שארוע כזה יתרחש בתקופה של המוני מהגרים המבקשים לקנות מזון. וכך מתרגם המיוחס ליונתן:

"וְיוֹסֵף הוּא הֲוָה שַׁלִיט עַל אַרְעָא וִידַע דְאָחוֹי עָלִין לְמִזְבּוּן מַנֵי נְטוּרִין בְּתַרְעֵי קַרְתָּא לְמִכְתּוֹב כָּל דְעָלִיל בְּיוֹמָא הַהוּא שְׁמֵיהּ וְשֵׁם אָבוֹי וְהוּא הֲוָה מְזַבֵּן עִיבּוּרָא לְכָל עַמָא דְאַרְעָא וְאָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף וּבְלָשׁוּ בִּסְרַטְיָיתָא וּבְפַלְטְיָיתָא וּבְבָתֵּי פוּנְדַקְתָּא וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ וְעָלוּ לְבַיְיתֵיהּ וּסְגָדוּ לֵיהּ עַל אַפֵּיהוֹם עַל אַרְעָא" (תרגום המיוחס ליונתן, בראשית מ"ב, ו')[1]

מדבריו עולה, כי יוסף לא רק יודע על בוא אחיו, אלא הוא היוזם את המפגש בביתו.

רד"ק מתאר מנגנון מכירת מזון מסורבל, שנוצר עקב הציפיה של יוסף לפגוש באופן זה את אחיו:

"והוצרכו אחיו לבא לפניו כי הוא המשביר... ותחלה היו הקונים באים אליו כי כן צוה הוא שלא ימכרו עד שיבאו לפניו וישאלו ממנו שיצוה שימכרו להם, וצוה זה בעבור שידע כי אחיו יבואו לקנות התבואה, כי הרעב היה בארץ כנען, ואם יבואו, על כל פנים יתראו אליו, וכן עשו" (רד"ק שם)[2]

אולם נראה, שהכתוב רומז דווקא לסבירות נמוכה של מפגש. זאת, על ידי הדגשת הכמות העצומה של המהגרים, תיאור טמיעתם של אחי יוסף בתוך ההמון, ובחזרה על ציון מעמדו הרם של יוסף ביחס לאחיו:

"וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ"   (בראשית מ"א, נ"ז)

"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם: ... וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (שם מ"ב, ג'; ה')

"וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה"        (שם ו')

המילים 'וכל הארץ' מכוונות לכל ארצות המזרח, ולא לארץ מצרים, שהוזכרה כבר קודם לכן בפסוקים (שם מ"א, נ"ו: "וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם). כמו כן יש לציין, כי הכינוי 'בני ישראל' בפי הכתוב בשונה מכינויים הקודם ומזה שיבוא לאחר מכן 'אחי יוסף'. בנוסף, החזרה על תיאור מטרת בואם, מחזקים את רעיון הטמיעה של אחי יוסף בתוך הבאים עד לבלתי היכר.

כיצד אם כן נתקל יוסף בעשרת אחיו?

 

ב. אפשרות "המפגש המקרי"

ברצוני להציע, בניגוד לדברי המפרשים המייחסים ליוסף את תכנון המפגש עם אחיו, שהמפגש התרחש במישור הטבעי על דרך ה'מקרה'. הדגשת חוסר הסבירות בכתוב מצביעה על המישור הא-לוהי האחראי להתקלות זו. דבר זה הוא בדומה לאיש ש'במקרה' מצא את יוסף תעה בשדה, ו'במקרה' ידע שכוונתו לאותם אלו, ש'במקרה' שמע אותם אומרים "נלכה דתינה" (שם ל"ז, י"ז).

ההתנגדות לפרשנות לפיה יוסף תכנן עוד לפני כן את המפגש, נשענת על שלושה הסברים:

א.      הסבר ספרותי – אין כל עדות בכתוב לתכנון המהלך. זאת, בניגוד לסיפור ההמשך, בו הכתוב מתעד במדויק את מעשי יוסף הן בתיאור הציווי לאנשיו, והן בחשיפתם על ידי האחים. מדוע יפסח הכתוב דווקא כאן על ההנחיה שנותן יוסף לאנשיו?

ב.       הסבר פרגמטי – האם יתכן שיוסף, כשעל כתפיו רובצת אחריות כבדה של ניהול משק חרום של מדינה בשעת משבר, יסרבל כל כך את מנגנון המכירה? במשך יותר משנה, כשאלפי רעבים ממצרים ומהארצות שמסביב לה פוקדים את מחסני מצרים[3], הוא ימשיך בדרך לא יעילה זו? ללא הפרעה, מבלי שפקידי האוצר יביעו מחאה או התנגדות לעירוב אינטרסים אישיים בניהול ענייני החירום? ואם נקבל את רעיון התכנון, האם שנה שלמה בה לא נרשמה כל עדות להמצאותו של אחד מבין אחיו במצרים, לא הביאה לדחיקתה של הזיית המפגש ולחוסר אמונה בסיכויי התגשמותה?

ג.        הסבר פסיכולוגי – יוסף מעיד על תהליך גמילה שעבר מיסורי המשפחה, עם הולדת בנו הראשון "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (שם מ"א, נ"א), 11 שנים לאחר מכירתו, וכ-11 שנים לפני המפגש הנוכחי עם אחיו. אמנם ייתכן שלמרות ביטויי ההשלמה, חוויות שונות החזירו אותו לעבר. אולם, דווקא בהווה, בשעה שאחריות כה כבדה רובצת על כתפיו, האם נותר לו כלל זמן להגות במשפחה ובדמיונות של מפגש, שאפילו בשנים רגועות יותר ניסה להדחיק מזכרונו? האם שעות הפנאי שלו לא התמלאו בטרדות ההווה שדרשו פתרונות יצירתיים שרק הוא ידע להגות?

נדמה אם כן, שטרדות המדינה, שעל ניהולה היה מופקד, הצליחו לעמעם את זכרון האחים. ההתקלות המקרית עמם באחד מביקוריו במחסני המזון, נחתה עליו כרעם ביום בהיר.

מצידים בנקודת הנחה זו ניגש לניתוח מאפייני המפגש והתנהגויותיו התמוהות.

 

ג. ההתנכרות

הפסוקים מיטיבים לבטא את הבלבול שאוחז את יוסף, באמצעות חזרה וסתירה פנימית בתיאור דברי יוסף:

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ"    (שם מ"ב, ז'-ח')

הכתוב חוזר פעמיים על העובדה שיוסף מזהה את אחיו ('ויכרם', 'ויכר'). נראה, שבאמצעות החזרה מנסה הכתוב להמחיש לקורא את ההתלבטות שאחזה ביוסף אם להחשף בפניהם או לנהוג כזר.

האינטואיציה הראשונית, המוּנעת מזכרון השלכתו לבור, הייתה של התנכרות ורצון לדבר איתם קשות כדי לחזק את הניכור. אולם, תחת הדברים הקשים שתכנן, משמיע יוסף שאלת שיח מעודנת. שאלה זו מעידה שלמרות הנטיה האינטואיטיבית, הזיק המשפחתי חזק ממנו ואינו מאפשר לניכור להשתלט על שפתותיו. רק כשמתברר ליוסף שאחיו אינם מכירים את הניצב לפניהם, הוא מממש את תכנונו המקורי ומדבר איתם קשות.

נראה שבשלב ראשון זה, אין כל מקום לפרש את המעשה כנובע מתודעת שליחות. זוהי תגובה רגשית מבוהלת של אח שתחושות הכעס מציפות אותו, אולם המילים הקשות שרוצה להשמיע נעתקות מפיו למראה בני משפחתו. רק משעה שהיה מנוי וגמור עמו שהם אינם מזהים אותו, הצליח לתת פורקן ראשון לכעס שהציף את רגשותיו.

 

ד. הטלת אשמת ריגול על האחים

אזכור החלומות כפתיח לדברי יוסף, משמש בסיס מרכזי לפרשנים המבארים את מעשי יוסף כנובעים משאיפתו לממשם:

"וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם"       (שם ט')

אכן, ממילים אלו עשויה להזדקר תודעת שליחות של יוסף: לא את הפשטתו מכותנתו הוא זוכר, לא את השלכתו לבור, לא את תחינותיו ללא מענה ולא את חילוצו והעברתו לישמעאלים. הדבר אותו זוכר יוסף הוא החלום הישן שניצני מימושו התרחשו לנגד עיניו, עת אחיו השתחוו לו אפים ארצה.

מדוע מוביל זכר החלומות להאשמת אחיו בעוון ריגול?

יוסף, שבעת סיפור חלומותיו הראשונים למשפחתו טרם הכיר בסגולת כישוריו בפתרון חלומות, מצוי בהווה בליבה של התגשמות חלום (פרעה) שרק הוא בחכמת א-להים הנדירה השכיל לחזות. המפגש עם האחים מחזיר אותו לחלום הישן שהתייאש זה מכבר מהתגשמותו. כעת, כשבקיאותו בתורת החלום נתבררה, נטרד יוסף בביאור פשרו, ובמשמעות קורות ההווה לפיענוח מסריו.

האשמת האחים בריגול מאפשרת ליוסף בירור ראשוני של מטרת ירידתם מצרימה. חשד הריגול יוביל את הנאשמים להפריך את האשמה על ידי חשיפת מטרותיהם. המידע החדש שיחשף, הוא שיקבע את המשך התנהלותו של יוסף מול אחיו.

 

ה. סיבת המאסר

תהליך הבירור אינו מניב מידע בלתי ידוע ליוסף בשלביו הראשונים, אדרבא חידת חסרונו של בנימין בשרשרת היורדים למצרים נותרת ללא מענה:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל: כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת" (שם י'-י"ב)

חשד הריגול אם כן, נותר עומד על כנו, בתקווה שהגברת הלחץ תערער את בטחונם של הנאשמים ותוביל להסגרת פרטים נוספים. ההתעקשות נושאת פרי, האחים מסגירים מידע חדש על משפחתם:

"וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ"      (שם י"ג)

האם ניתן לצפות שיוסף יוותר אדיש למשמע הדברים? "האחד איננו" - האחים השלימו עם חסרונו של יוסף. אף אחד לא מחפש אותו, אף על פי שמדבריהם עולה כי הם מודעים לכך שאחיהם חי עדיין במקום כלשהו (אחרת היו מציינים כי 'האחד מת'). "והנה הקטן את אבינו" – הכעס על אדישותם כלפי חסרונו של האחד, מתחלף באנחת רווחה לשמע שלומו של האחר. חששו, כי העדרו של בנימין מהמשלחת למצרים מעיד על אסון דומה שפקד את אחיו, מתבדה. במקביל, מידע זה יוצר לפתע געגוע חזק לאח הקטן, הממלא את מקומו בדאגה לצרכי אביו בחברון.

פעולתו הבאה של יוסף מושפעת ממערבולת תחושות של כעס על אחיו והרצון לנקום בהם על המשך אדישותם לגורלו, ושל געגועיו העזים לאחִיו המבקשים מרגוע:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם: בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה: שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם: וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שם י"ד-י"ז)

כינוי בית הסהר במילה 'משמר' רומזת למרכיב הנקמה שבפעולת יוסף, שהושם אף הוא במשמר בעקבות ההסתבכות בבית פוטיפר (שם מ', ג'-ד'; ז').

שלושת ימי המשמר מביאים לשינוי באופן דיבורו של יוסף לאחיו ובהוראותיו אליהם. השליט הזר חושף בפני האחים את סיבת השוני:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא: אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן" (שם מ"ב י"ח-כ')

שלושת הימים נטרלו לחלוטין את מרכיב הנקמה ותחתיו צפה ועולה תודעת השליחות. מהותה של תודעת השליחות נותרה בשלב זה עלומה, אולם יוסף מקווה שהיא תתברר בהמשך. געגועי יוסף לבנימין לא קהו, אולם בהעדר רצון הנקמה אין טעם במאסר כל האחים, ניתן להבטיח את הגעתו של בנימין על ידי מאסרו של בן ערובה אחד.

 

ו. הבחירה בשמעון והשבת כספי האחים אל שקיהם

הכתוב מעצים את 'משחק הכובעים' של יוסף במעבר מתיאור חזות השליט הדואג לבטחון ארצו, לתיאור הרגשות המציפים אותו כשהוא מצותת לשיח אחיו, והשפעתם על מהלכיו:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (שם כ"א)

המידע העולה משיח האחים אינו חדש רק עבור יוסף. הקורא ביחד עם יוסף מתוודע בפעם הראשונה למוסר הכליות האוחז באחים על מעשה המכירה. אדישותם המדומה בתיאורם 'האחד איננו' צפה ועולה ככאב חד המנסר את ליבם, המסביר על פי תפיסתם את כל צרותיהם.

הטמנת כספם של האחים חזרה באמתחותיהם, הוסברה על ידי פרשנים שונים בהתאם לתהליך שיחסו לכלל מעשי יוסף[4]: בעלי גישת מוטיבצית הנקמה פרשו כי הטמנת הכסף שמשה עילה להצגתם כגנבים, וכך נַקְמה בהם על מעשה גנבת הנפש שבצעו ביוסף 'גנב גנבתי מארץ העברים'. אחרים, המייחסים ליוסף תהליך של החזרת אחיו בתשובה, פרשו כי הטמנת הכסף שמשה מדד לבחינת תהליך התשובה שעברו. כך, עמדו האחים בפני הדילמה האם להפקיר את חיי שמעון בעבור בצע כסף כפי שהפקירו את חיי יוסף במכירתו לישמעאלים, או שמא ילחמו על השבתו לאביו[5].

לפי דרכנו נראה כי בחירת הכתוב לחשוף את הקורא בנקודות זמן זו עם תחושות האחים ועם פרצי הרגש של יוסף בעקבות המידע, משמשת הסבר לפעולות המתוארות לאחר מכן – הרצון להביע את תחושת הקרבה המחודשת שהוא חש כלפי אחיו, מבלי להסתכן בחשיפת זהותו:

"וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן" (שם כ"ה)

נדמה, שהענקת הצידה לדרך תוסבר, אפילו על ידי פרשני אסכולת הנקמה והחזרה בתשובה, כביטוי לחום ולקרבה שמבטא יוסף במחווה זו כלפי אחיו.

הבחירה בשמעון כבן ערובה מושפעת אף היא מהמידע החדש שזה אתה נחשף. יוסף משתכנע בחפותו של ראובן, אולם מדבריו הוא גם קולט כי מול ראובן נשמעו קולות אחרים שלא חסו על נפשו, ובקשו להמיתו. מיקומו של שמעון במערך המשפחתי, והאכזבה ממנו על כי לא תמך בעמדת אחיו הבכור, גרמה להטלת עונש בן הערובה עליו.

אם כן, רכיב ההשפעה על פעולותיו האחרונות של יוסף לפני הפרידה הזמנית מאחיו, הינו ההתרגשות הרגעית הפוקדת את יוסף לשמע דברי אחיו (נבטי אהבה מחודשת, וספיחים של נקמה), והן אינן תוצאה של תכנון ארוך טווח כפי שמציעים פרשנים אחרים.

 

ז. מנהג יוסף בארוח אחיו

אחי יוסף חוזרים למצרים ומתייצבים בפני יוסף. יוסף מטיל את משימת הארוח על אנשיו, ומופיע רק בשעות הצהריים. בסעודה עצמה נראה יוסף כמי שמשחק בין כיסוי זהותו, לשליחת רמזים לחשיפתה. מהו הגורם לעיכוב המפגש, ומה פשר התנהגותו של יוסף במהלך הסעודה?

הסתרת זהותו של יוסף במפגש הראשון התפרשה על ידינו כנובעת מבלבול ומחשש שחשיפה מוקדמת עלולה לטרפד את כמיהתו לדלות פרטים על אודות מצב משפחתו וסיכויי המפגש עמם. המהלך התברר כמשיג את מטרתו. נראה שבתקופת הביניים שבין שני המפגשים מחליט יוסף להמשיך בתהליך ההסתרה, אולם מראה בנימין, אחיו האהוב, שידו לא הייתה במעל המכירה מקשה על ישום ההחלטה:

"וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (שם ט"ז)

דחיית המפגש עם האחים עד לשעות הצהריים, נועדה להרגיע את יוסף ולתת לו כוחות לפעול בשיקול דעת, ולא מתוך פרץ הרגשות שהתעורר בו למראה בנימין. יוסף מנחה את עבדיו כיצד לנהוג באורחיו, מדריך אותם למענה אפשרי למקרה שיזכירו את אמתחות הכסף המלאים, ומתחזק מחוץ לביתו עד לשעת הסעודה.

דחיית המפגש אינה מצליחה להרגיע את ערגתו של יוסף לאחיו הקטן היושב בביתו. מראה בנימין היושב סביב שולחנו, מחדש את פרץ דמעותיו והוא נאלץ לצאת ממקום הסעודה ולהסתגר בחדרו:

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה" (שם כ"ט-ל')

המאבק הפנימי המתרחש בליבו של יוסף, בא לידי ביטוי בתיאור המקביל של מאמץ יוסף להתעשת ולשוב אל אחיו במעמד של מארח מצרי:

"וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" (שם ל"א)

זאת, מול מעשים בלתי מרוסנים לכאורה העלולים לעורר את חשד האחים ולהסגיר את זהותו.

"וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת"  (שם ל"ג-ל"ד)

קשה לקבל את עמדת הפרשנים הטוענים כי במעשה העדפתו המופגנת של בנימין, בוחן יוסף אם מידת הקנאה שהובילה למכירתו עודנה מאפיינת את התנהגותם. פרשנות זאת איננה משכנעת משני טעמים:

א.      וכי ניתן להשוות גילויי העדפה של אב לבנו, למקרה חד פעמי של מנה מחומשת מצידו של מארח זר? כלום יכולה שתיקת האחים למראה צלחתו העמוסה של בנימין להעיד על תיקון מידת הקנאה שהניעה את מעשיהם הנתעבים בעבר?

ב.       הכתוב זועק את יציאת ליבו של יוסף אל בנימין, האם אין בכך הסבר מספק להעדפתו אותו, ולרצונו לבטא במעט את רחשי ליבו הצפונים?!

יכולת האיפוק של יוסף מגיעה לקצה גבול יכולותיו. הסבלנות הנדרשת להשלמת חלקי התמונה ולהכרעה בשאלת יחסי העתיד עם אחיו, מאיימת לפקוע. פעולתו הבאה של יוסף נובעת מהרצון לקדם את תהליך הברור ואת שלב ההכרעה.

 

ח. הטמנת הגביע באמתחת בנימין

יוסף רוצה את בנימין לצידו, ובשלב זה זוהי השאיפה הוודאית היחידה ביחס למשפחתו. עמדתו ביחס לאחיו ואביו טרם הוכרעה, ויתכן שהמפגש האינטימי עם בנימין יסייע בקבלת ההחלטה. לא נראה שבדיקת מסירות נפשם על בנימין עמדה במוקד המזימה, שכן זו הוכחה מרגע שיהודה הציע את עצמו וחבר אחיו לעבדות תחתיו. התעקשותו של יוסף על דינו של 'גונב הגביע' נובעת מרצונו העמוק לחידוש הקשר המשפחתי עם בן אמו האהובה, שאולי יהווה גשר לאיחוד המלא:

"וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם"        (שם מ"ד, י"ז)

 

ט. הגורם לחשיפת זהותו

פרטי המציאות הולכים ונחשפים, אולם התמונה השלמה טרם התבררה. הציתות לשיחות האחים העלה פרטים חשובים להשלמת חלקיה, אולם חידה גדולה נותרה בלתי מפוענחת. הגביע שהושם באמתחת בנימין הוא ניסיון אחרון להרכיב את חלקי הפאזל. רק בפניו ניתן להסתכן בהזדהות מבלי לחשוש מתוצאותיה, ולברר מה ארע מאז אותו יום מר ונמהר, בו נתבשר אביו על מכירתו לישמעאלים.

ההתייחדות עם בנימין אמנם לא התרחשה, אולם תמונה שלמה אחרת נחשפה בנאומו של יהודה. לא תמונת 22 השנים שחידתם נותרה בלתי פתורה, וגם לא תמונת החלום. דברי יהודה חשפו את תמונת האב האבל והכואב, שלצערו הגדול מנשוא לא נמצא מרפא. נאום יהודה העמיד את יוסף כמי שמאיים לפגוע במקור הנחת האחרון של אביו ולהאיץ את מיתתו, במקום לגאול אותו מיסורי האבל והיגון.

יוסף, בנו האהוב של יעקב, שהושאר בחברון בעוד אחיו רועים בשכם, בגלל קושי פרידת אביו ממנו, הוא מקור צערו של אביו במשך עשרים ושתים השנים. כעת, משנתנה ההזדמנות לרפא את הצער, מעשי יוסף דווקא מגדילים את כאבו, ואילו את מקומו בדאגה לאב, תפס יהודה בנאמנות אין קץ לשלום אביו.

הצעת יהודה למכור את עצמו לעבדות עולם כדי למנוע את צער אביו, היא הגורם לשבירתו של יוסף ולחשיפת זהותו.

עד לנאום יהודה, השפיעו שלושת המרכיבים על התנהגות יוסף עם אחיו. תמונת האב שצייר יהודה ונכונותו לשהייה ממושכת במצרים למען הבטחת שלומו של האב הזקן (על אף חפותו), חדדה בליבו של יוסף את תודעת השליחות שהתערערה קמעה בלהט הרגשות של התקופה האחרונה. התעוררות תודעת השליחות הביאה לשקיעתן המיידית של רגשות הכעס והנקם, הגעגוע והחמלה. יעודה של השליחות התבהר לפתע, "העוד אבי חי", שואל יוסף. 'כי למחיה שלחני אלו-הים לפניכם'.

אבלו של האב על מחשבת מות הבן ב- 22 השנים היה בלתי נמנע, ויסורי הבדידות של הבן המופקר היו הכרחיים. איחוד מוקדם מידי היה פוגע בתהליך שהוביל למינויו של יוסף לאדון כל ארץ מצרים המחיה פלטה גדולה, אולם עתה משהושלמה ההכנה לשליחות 'מהרו ועלו אל אבי... ואמרתם אליו ... רדה אלי אל תעמוד' (שם מ"ה, ט')

 

*

ההסבר האקלקטי שהצגנו בשני העיונים האחרונים, המונה שלושה מרכיבי השפעה שעיצבו את התנהלות יוסף מול אחיו, מעלה תמיהה לגבי הצורך בתיעוד מקראי מפורט כל כך של אמוציות רגשיות ושל מעשים הנובעים מבלבול ומבוכה. תמיהה זו איננה רובצת לפתחן של הגישות הפרשניות המתארות תהליך של הגשמת חזון יעודי, מכיוון שאלו מסרים המשתלבים עם רעיון התשובה המקראי, ותודעת השליחות הא-לוהית שצריכה ללוות את מעשי האדם.

את המענה לתמיהה ננסה להציג באמצעות השוואה למסר הכפול העולה מניתוח פסוקי מעשי אברהם בדרכו לעקוד את בנו. כידוע, ניתן לפרש את תיאורי אברהם במסע העקדה כמבטאים את קור רוחו של אברהם, תוך דחיקת רגשותיו והתמסרות טוטאלית לציווי הא-לוהי. במקביל, ניתן גם לעמוד על ביטויי רגש, עיכוב והתלבטות, העולים מפרוט ההכנות למסע, מספר המצטרפים אליו, ונוסח המענה של אברהם לשאלת 'איה השה לעולה'[6]. ההבנה הכפולה העולה מניתוח הפסוקים היא המעצימה את דמותו של אברהם, ומאפשרת הזדהות רבה יותר עם המרכיב האנושי של אב המצר על הציווי לעקוד את בנו, אולם מצליח להתגבר על הרגש האנושי הטבעי ולהתמסר לציווי הא-לוהי.

יוסף, כאברהם, מגלה ביטויי רגש אנושיים ומובנים, ואף נותן להם פורקן בשלבים שונים של המפגש. מעלתו של יוסף היא היכולת להתעלות על רגשות הכעס, ועל שאיפת הנקם ולהתמסר לשליחות הא-לוהית ולהבין אותה כמי שצריכה להכריע את פעולותיו. אלמלא תיעוד רגשותיו העזים, ספק אם היינו מבינים את מלוא משמעותו של הכינוי הבלעדי בו זכה  - יוסף הצדיק.

 



[1] ובתרגום לעברית על פי כתר יונתן (שם): וידע שאחיו באים לקנות מינה שומרים בשערי העיר לכתוב כל הבאים ביום ההוא שמו ושם אביו, והוא היה מוכר תבואה לכל עם הארץ ויבואו אחי יוסף ויחפשו בשווקים וברחובות ובבתי מלונות ולא מצאוהו ויבואו לביתו וישתחוו לו על פניהם על הארץ.

[2] וכן רבים אחרים.

[3] מבראשית מה, ו עולה כי ירידתם השניה של אחי יוסף למצרים התרחשה בשנה השניה לרעב. הפער בין שתי הירידות, כפי הנראה, לא היה ארוך, שכן שמעון הושאר במצרים, והכסף הגנוב על פי מחשבת האחים שהושם באמתחתם עלול היה לסבך את שמעון.

[4] עיינו בעיון לפרשת מקץ בארבע הגישות להסבר מעשי יוסף.

[5] עיינו: G. Wenham, Genesis 16 – 50, WBC, Mexico 2000, p. 409 המביא את הדעות השונות.

[6] עיינו במאמרו של יהונתן יעקבס, "'ויאמר הנני'" - דמותו של אברהם בפרשת העקדה", בראש השנה יכתבון אלון שבות, תשס"ג, עמ' 119 – 132.