גסות הרוח וחטא הזנות

  • הרב אביעד ברטוב
בשנים[1] האחרונות חווה הציבור הדתי זעזועים רבים בעקבות אנשים בעלי מעמד, רבנים אהודים, אשר ניצלו את מעמדם ועברו עברות בתחום שבינו לבינה. לא אחת, הביאה חשיפת המעשים את הציבור שהכיר רבנים אלו למשבר. כיצד הדמות אשר הייתה עבורם סמל בענייני בין אדם למקום ובין אדם לחברו עשתה מעשה שכזה. התלמידים התמודדו עם המשבר בדרכים שונות: יש שראו את הדברים שבהם האשימו את הרב כעלילה חסרת שחר, ובכך למעשה התכחשו לדברים, ויש שראו את הדברים כהוויתם, דבר שגרם לפגיעה ביחסם למורם ורבם.
בסוגיה הבאה שבה נעסוק מובאים דבריהם הקשים של חז"ל ביחס לתלמידי חכמים שעברו עברות בתחומים אלו. ננסה להבין מה גורם לאדם בעל מעלה לעבור עברות כה קשות, ומהן ההשלכות של מעשים אלו.

נפש יקרה תצוד

מה מגן על האדם מנפילה בעברות שבינו לבינה? תשובה לדבר ניתן למצוא בפרק ו' מספר משלי:
"נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר: לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה: אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ: כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד".
שלמה המלך פונה לכל אדם ומציע לו דרך להתמודדות עם אתגרי החיים: שמירת מסורת אבות – "נצר בני מצות אביך", והטמעה של מסורות בית אבא באורחות החיים – "קשרם על לבך". אולם התורה לבדה, גם אם היא "נר" ו"אור", לא תעמוד לו לאדם מבלי "דרך חיים תוכחות מוסר". השמירה על מסורת האבות מחזקת את קריאתו של שלמה המלך לאדם לשמור עצמו מן הפיתויים, ללמדך כי התורה לבדה לא תגן על האדם מפני פיתויים אלו, בהעדרו של מנגנון פנימי 'מוסרי' של "דרך חים תוכחות מוסר". מהו מנגנון זה? הכתוב אינו מפרש, אולם דומה שמדובר על עבודת המידות האישית ופיתוח היכולת האישית לשליטה עצמית, מנגנונים שאינם תלויים בידע, בגדלות בתורה וברוחניות, כפי שמבינה גם הגמרא:
"'ואשת איש נפש יקרה תצוד' – אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח – לבסוף נכשל באשת איש, שנא' 'ואשת איש נפש יקרה תצוד'. 
רבי חייא בר אבא קושר בין מי שנחשב כבעל "נפש יקרה" למי שהוא גס רוח. מידה זו של גסות הרוח נזכרת בדברי חכמים במקומות שונים,[2] ודומה שעיקרה הוא שכרון הכוח של האדם מהצלחותיו וממעמדו. אחד מן האנשים המכונים במדרש (תנחומא מצורע ד, י) "גסי רוח" הוא נעמן, שר צבא מלך ארם. כך מתאר אותו הכתוב (מלכים ב ה, א-ב):
"וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע: וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן".
נעמן הוא גיבור לאומי, לוחם מהולל ונערץ, אלא שלצד ההצלחה והפופולריות שלו, הוא סובל מצרעת. צרעת זו אינה פוגעת בזחיחותו, כפי שאנו רואים בויכוח שהוא מנהל עם אלישע הנביא, שאליו הוא בא כדי להתרפא. פרט מעניין בסיפורו של נעמן, הקשור לענייננו, הוא הנערה הקטנה שנשבתה. גסות הרוח של נעמן הביאה אותו לקחת לעצמו שפחה קטנה לסיפוק יצרו באופן מתמיד. חז"ל אומרים כי אחת הסיבות לצרעתו הייתה ההוראה לשלוח גדודים לישראל ולשבות לו 'שפחה' להנאתו. מפרשת נעמן, כפי שהובנה במדרש, ניתן להבין כי 'גסות רוח' היא שכרון כוח של תפיסת 'עצמי' בלתי מאוזנת, המביאה את האדם לעשות מעשים שלא יעשו.

שכרון כח אצל ת"ח

הגמרא (סוטה ד ע"ב) קובעת כי גסות הרוח מצויה פעמים רבות דווקא אצל ת"ח:
"אמר רבא: האי 'נפש יקרה – 'נפש גבוהה' מיבעי ליה! ועוד, 'היא תצוד' מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל הבא על אשת איש, אפילו למד תורה, דכתיב בה 'יקרה היא מפנינים' – מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים – היא תצודנו לדינה של גיהנם".
גם נפש שיש בה הרבה תורה – 'נפש יקרה' – יכולה ליפול בעוון אשת איש, כלומר התורה אינה מגינה על האדם מפני עוונות המבוססים על תפיסת 'עצמי' שגויה ומימוש יצרים נמוכים. מכאן עוברת הגמרא לסדרת דרשות המפליגות בחומרתה של גסות הרוח, עד כדי כך שהגמרא מדמה את גס הרוח למי שעבר על כל העריות כולן:
"ר' חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות, כתי' הכא 'תועבת ה' כל גבה לב', וכתי' התם 'כי את כל התועבות האל' וגו'".
מהניסיון של השנים האחרונות למדנו כי במקרים רבים שבהם תלמיד חכם עבר בגסות רוח עברות הנוגעות לתחום המיני, לא היה זה מעשה בודד, אלא סדרה של מעשים וניצול שיטתי.[3] אם נכונים דברינו, ניתן להבין מדוע ממשיכה הגמרא להדגיש כי גם כאשר מדובר בצדיק גדול אין הקב"ה מוחל על עברות אלו:
"אמר רב: כל הבא על אשת איש, אפי' הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו, דכתיב ביה 'הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ', לא ינקה מדינה של גיהנם.             
קשיא להו לדבי רבי שילא: האי 'יד ליד לא ינקה', 'ידי' מיבעי ליה! אלא אמרי דבי רבי שילא: אפילו קיבל תורה כמשה רבינו, דכתיב ביה 'מימינו אש דת למו', לא ינקה מדינה של גיהנם.       
קשיא ליה לר' יוחנן: האי 'יד ליד', 'יד מיד' מיבעיא ליה! אלא א"ר יוחנן: אפילו עושה צדקה בסתר, דכתיב 'מתן בסתר יכפה אף' וגו', לא ינקה מדינה של גיהנם".
בעל ה'משנה למלך', בספר דרשותיו – 'פרשת דרכים' (דרוש ט"ז), מעמיק בדרשותיה של הגמרא בסוגיה שלפנינו, ומוסיף נקודה מעניינת למחשבה:
"דברי שלושת הרועים, האנשים האלה שלמים, לכונה אחת נתכוונו, לומר שלא יעלה בדעתנו שמה שהרחיק ה' מדת הגאוה וחיבב מדת הענוה הוא כדי שיתקיים העולם, לזה באו לומר שמי שיש בו גסות הרוח אפילו הוא כאברהם או כמשה או עושה צדקה שבשבילו העולם מתקיים, ואם כן לא נמשך מזה שום נזק לקיום העולם אם יהיה באיש הזה גסות הרוח, אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהנם, לפי שמדת הגאוה מצד עצמה מאוסה היא בעיניו יתברך".
רב, רב שילא ורבי יוחנן הדגישו שגם אדם בעל מעלות רוחניות גבוהות ומעשים טובים שיש בו גאווה וגסות רוח יורש גהינום, ללמדנו כי בעיני הקב"ה מידת הגאווה מאוסה בפני עצמה, גם ללא השלכותיה הרסניות.
נסכם את דברינו: ראינו כי גסות הרוח של תלמיד חכם, המביאה אותו לעשות מעשים שלא ייעשו בתחום האישי, היא עניין הרסני, והקב"ה אינו מבליג על כך. בעל ה'פרשת דרכים' מחדד כי גאווה אצל בעלי מעלה מאוסה בעיני הבורא, שכל הנהגתו היא 'ענווה', כפי שעולה מן הגמרא (סנהדרין לח ע"א) המספרת שהקב"ה 'התייעץ' עם מלאכי השרת בבואו לברוא את העולם:
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו".

אזהרה על גסות הרוח

הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים יז, כ) מציין כי איסור הגאווה נלמד מן הפסוק בפרשת המלך – "לבלתי רום לבבו":
"לבלתי רום לבבו מאחיו – נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך".
יש שתמהו (ראו ליקוטי שפת אמת על התורה שם) מדוע חיפש הרמב"ן מקור לאיסור זה, והתעלם מדברי האמוראים בסוגייתנו:
"אזהרה לגסי הרוח מנין? אמר רבא אמר זעירי: 'שמעו והאזינו אל תגבהו'.
רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: ורם לבבך ושכחת, וכתיב: 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך'".
מדוע מתעלם הרמב"ן מדברי הגמרא, הלומדת את איסור הגאווה מפסוקים אחרים? אם נדייק בדברים נראה כי הגמרא מחפשת לאו ל"גסי הרוח", ואילו הרמב"ן חיפש מקור ל"לאו דגאות". יתכן כי זו הסיבה לכך שהרמב"ן התעלם מדברי הגמרא שלפנינו, משום ש"גאות" ו"גסות רוח" הן שני עניינים שונים. "גאווה" היא תחושת הרוממות הפנימית, ואילו "גסות רוח" היא שלב מתקדם יותר, שבו האדם הופך את התחושה הפנימית לעניין מעשי.
פתחנו את דברינו בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם השבר הגדול הנובע מהידיעה כי רב גדול נפל ופגע באנשים ונשים. התשובה לדבר טמונה בהבנה כי גם הרב, הדומה עלינו לפעמים כמלאך, הוא ביסודו אדם בעל לב, ולב זה עלול להביא את האדם לידי גסות רוח ולמעשים שלא ייעשו, ולכן טרחה התורה והדגישה עד כמה צריך להיזהר ולהישמר מנפילה לגבהות הלב.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                            http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     לרפואת ידידיה חיים בן ענת.
[2]     במשנה במסכת אבות (ד, ז) מוגדר אדם שאוהב לעסוק בהוראה, כלומר לשפוט ולהכתיב לאנשים את מעשיהם, כ"גס לבו בהוראה".
[3]     על החשש כי פגיעה אחת תביא לפגיעה חוזרת ראה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא א, קפה), וכן בהרחבה בקונטרס דם רעך, המביא את תשובות גדולי הפוסקים בדורנו בנושאים אלו.