גרם כיבוי (ג') - המשך

  • הרב ברוך גיגי

א. ייחודיותה של מלאכת הזורה [ומלאכות נוספות] – שיטת הרא"ש

בשיעורים הקודמים עמדנו על הסתירה, לכאורה, שבין הסוגיה בשבת לסוגיה בבבא קמא. בעוד שהסוגיה בשבת מתירה גרמא במלאכות שבת, מהסוגיה בבבא קמא משתמע שהיסוד של מלאכת מחשבת אסרה תורה יוצר חומרא שמחייבת גרמא בשבת בניגוד לנזיקין.

הרא"ש בבבא קמא העלה הסבר נוסף ליישוב הסתירה:

"מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבי' ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור"    (רא"ש בבא קמא ו', י"א)

לדבריו, יש חילוק יסודי בין שבת לנזיקין: בנזיקין יש לפטור גרמא לגמרי, ואילו בהלכות שבת, שמלאכת מחשבת אסרה תורה, יש מקום לחייב גם בגרמא.

אולם, זוהי הלכה ייחודית במלאכת זורה, שעיקרה הוא בניצול הרוח לצורך זריית המוץ. בשאר מלאכות שבת הדין הוא שמעשה ממש אסור וגרמא מותר.

דבריו של הרא"ש קשים, לכאורה, שהרי מלשון הגמרא משמע שהחיוב בגרמא הוא דין כללי בהלכות שבת ולא דין ייחודי של מלאכת זורה. נראה, שכוונת הרא"ש היא שזהו אכן עיקרון כללי. כיוון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, יש לצרף את המחשבה למעשה במקרה של גרמא, במלאכה שזוהי דרך עשייתה.

דבר זה קיים, לדוגמה, בבישול ואפיה, שדרך עשייתן היא לא בידיים ממש אלא רק לגרום לדבר שיתבשל וייאפה. כך גם מלאכת זריעה, שהמוקד שלה הוא בקליטת הזרע באדמה, דבר שנעשה אחר כך. אמנם הטמנת הזרע רק גורמת לקליטה, אך חייבים על פעולה זו משום שזוהי דרך עשיית המלאכה.

 

ב. בין גרמא למעשה – שו"ת זרע אמת

לסיום ההסברים השונים בסתירה בין הסוגיות, נציג את עמדתו של הרב ישמעאל הכהן מודינא. שיטתו, המופיעה בספרו "זרע אמת", העסיקה אחרונים רבים. כך כתב:

"דהיכא דהוא גרמא דלא עביד מעשה בשעת המלאכה רק עושה מעשה ולאחר זמן על ידי אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מאליה על ידי דבר אחר... זהו גרמא המותר אף לעניין שבת... אבל כשעושה המלאכה עצמה על ידי פעולתו אף על פי שנעשית המלאכה בסיוע דבר אחר חייב דומיא דזורה"  (זרע אמת מ"א)

בעיקרם של דברים, נראה שהזרע אמת נוטה לחלק בין שני מצבים של גרמא. אם האדם עושה פעולה, אף על פי שבאותה שעה יש צירוף של גורם נוסף המשתלב בעשייתו, הוא יהיה חייב בשבת. זאת, כיוון שמלאכת מחשבת אסרה תורה. אולם, אם האדם עושה פעולה שרק בשעה מאוחרת יותר תגרום לעשיית המלאכה, אין הוא חייב וזה נחשב גרמא. אף על פי שבשבת אנו אוסרים במלאכת מחשבת, כאשר יש נתק בין שעת המלאכה לעשייתו של האדם זה נחשב גרמא בכל זאת.

פשוט הוא, שגישתו העקרונית תואמת את שיטת רש"י, לפיה מלאכת מחשבת יוצרת איסור בגרמא בשבת. אלא, שהזרע אמת מצמצם זאת לפעולות המיידיות שנעשות בשעת עשייתו של האדם. רק במקרה זה אנו מצרפים את ההשתלשלות של המעשה שלו למעשה שעשה, מכוח מלאכת מחשב. אולם, פעולה הנעשית לאחר זמן, אי אפשר לייחס אותה אל האדם אלא בתורת גרמא.

כמו כן יתכן, ששיטתו תואמת גם את שיטת היד רמ"ה שראינו בשיעור הקודם. לפי שיטתו, אם אדם עושה מעשה ונעשית מלאכה באופן מיידי, בלא שניתן להשיב את הגלגל לאחור, הרי הוא כעושה מעשה וחייב. לעומת זאת, אם ניתן להשיב את הגלגל לאחור, כי המלאכה עוד לא נעשתה, הרי זה גרמא ומותר.

 

ג. טחינה בריחיים של מים – המחלוקת הבסיסית

כעת, נדון למעשה בדיני גרמא בשבת.

כתב המגן אברהם[1] לעניין טחינה בריחיים של מים[2]:

"אפילו נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד"  (מג"א רנ"ב, כ')

המגן אברהם (שם), הביא ראיות שונות לשיטתו. במקביל, הקשה על דברי עצמו משיטת התוספות בשבת (יז:) העוסקים בפריסת מצודות בשבת. מהתוספות עולה, להבנת המגן אברהם, שאף כשהדגים באים מאליהם לתוך המצודות חייב משום צד. בנוסף, מקשה גם ממלאכת אפיה ובישול, שחייבים אף שהתבשיל מתבשל מאליו.

מדברי המגן אברהם שם מסתבר, שלדעתו אין לדמות טחינה בריחיים של מים לדוגמאות שהבאנו. כיוון שיש דרך לטחון בריחיים של יד, ריחיים של מים נחשבים גרמא[3].

אולם, הביאור הלכה שם הביא דעות אחרונים רבים החולקים עליו. כך כתב:

"עיין במגן אברהם שמצדד לומר דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת דהטחינה אחר כך ממילא אתי, והביא ראיה לזה מתוספות די"ח ד"ה ולימא וכל האחרונים דחו ראיתו... והסכימו האחרונים [היינו האליה רבה והאבן העוזר והדגול מרבבה והח"מ] למה שמביא המגן אברהם בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב לענין מצודה דפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה ונלכדה דחייב אף דאתי ממילא וכן כשאופה בתנור אף שהאפיה ממילא אתי לבסוף, מכל מקום מקרי מעשה ממש אף שאינו מקרב האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש והאש פועל פעולתו לבסוף אפילו הכי חייב והוא הדין בעניננו אף שהטחינה ממילא אתי לבסוף אפילו הכי חייב"           (ביאור הלכה שם)

דברים אלו צריכים בירור יסודי. מצינו כמה מלאכות שאין אדם עושה אותם בידיים ממש והן נשלמות מאליהן. לגבי חלק מהן החיוב ברור ולא נתון בספק, כגון בישול בו אדם נותן קדירה על האש והיא מתבשלת מאליה. כך גם בזורה ורוח מסייעתו, המופיע בסוגיה בבבא קמא שציינו לעיל (ס.), שחייב אף שהרוח פועלת ומסייעת בזרייה, כיוון שמלאכת מחשבת אסרה תורה.

אולם, לגבי פריסת מצודות נחלקו הראשונים אם יש לחייב אף כשהדגים ניצודים מאליהם מאוחר יותר או לא[4]. כפי שראינו, גם בעניין טחינה בריחיים של מים, שאדם נותן חיטים לריחיים והן טוחנות מאליהן, חלוקים האחרונים.

 

ד. טחינה בריחיים של מים – לאור ההסברים בגרמא

קודם שנביא את עמדות האחרונים בהסבר דין טחינה בריחיים של מים, וביחס שבינה לבין הסוגיות השונות, נבחן את הדברים לאור העמדות שהבאנו עד כה.

לשיטת רש"י, כאמור, יש לחייב בכל גרמא בשבת מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, כאשר הייתה לאדם כוונה לעשיית המלאכה. בטחינת חיטים בריחיים של מים, ברור שהאדם רוצה לטחון ונעשתה מחשבתו, וממילא פשוט שיש לחייבו. ואכן, כך כתב האחיעזר (חלק ג' סימן ס') בשם הישועות יעקב, על פי שיטת השלטי גיבורים. שיטת השלטי גיבורים, כאמור, היא שיטת רש"י.

בהבנת שיטת התוספות, הצענו שתי דרכים. לפי דרך אחת, רק זרייה שאין ביכולת האדם לעשות בלא סיוע הרוח מחייבת, כיוון שהרוח היא חלק מהעשייה. לפי כיוון זה, אין לחייב בטוחן בריחיים של מים ואין לראות את כוח המים כחלק מהטחינה עצמה, משום שיש דרך לטחון בריחייים של יד.

כאמור, הצענו דרך נוספת בהבנת דברי התוספות. לפי דרך זו, אם אדם עושה מעשה בשבת שהוא המקסימום שניתן לעשות בסיטואציה זו, יש לחייבו בשבת מדין מלאכת מחשבת, אפילו כאשר הרוח או המים משלימים את מעשהו. מסתבר, שזה המצב בטחינה בריחים של מים, ועל כן יש לחייבו[5].

לשיטת הרמ"ה, עשיית מעשה בסיוע גורמים זרים, באופן שאינו נתון יותר לשליטת האדם (בלתי הפיך), נחשב כעשיית מעשה וחייב בשבת. לפי דבריו, נראה שיש לחייב בטחינה בריחים של מים, שהרי בשעה שנותן את החיטים לריחיים החיטים נטחנות מיד ואין לאדם יכולת לעצור את הדבר[6].

לשיטת הרא"ש, חייבים על גרמא בשבת כאשר זוהי דרך המלאכה. במקרה שלנו, הדבר תלוי בשאלה עד כמה יש לדמות טחינה לבישול ולזרייה, שדרכן בכך. יתכן ויש לחלק ולומר, שכיוון שבטחינה יש אפשרות לטחון בריחיים של יד, אין לחייב בריחיים של מים שאין זה נחשב מעשה טחינה אלא גרמא.

לשיטת הזרע אמת, יש לחלק בין מעשה הנעשה מיד לבין התרחשות מאוחרת יותר. נראה לומר בשיטתו, שטחינה בריחיים של מים נחשבת התרחשות מיידית ויש לחייב עליה.

נסכם את הדברים בטבלה:

בעל השיטה

הסברו העקרוני בגרמא בשבת

השלכה לטחינה בריחיים של מים

רש"י

חייב בכל מקרה שדעתו הייתה לכך

חייב, שהרי דעתו לכך

הבנה א' בתוספות

חייב בפעולה שאין דרך לעשותה מלבד בגרמא

פטור, שהרי ניתן לטחון בריחיים של יד

הבנה ב' בתוספות

חייב כשעשה את המירב בסיטואציה

חייב, שהרי עשה את הטוב ביותר שיכול

רמ"ה

חייב רק בפעולה בלתי הפיכה

סביר שחייב, שנתינת החיטים היא מעשה בלתי הפיך

רא"ש

חייב כשזו דרך המלאכה

ספק, האם טחינה בריחיים היא דרך המלאכה

זרע אמת

חייב רק בהתרחשות מיידית

חייב, שזוהי התרחשות מיידית.

 

ה. טחינה בריחיים של מים – יישום דעות הפוסקים

לאור דברים אלו, נדון בדעות הפוסקים.

נראה, ששיטת המג"א, הפוטר טוחן בריחיים של מים, נובעת משיטת הרא"ש[7]. לפי גישה זו, בניגוד לבישול וזורה שכל דרכם תמיד היא באופן זה, שנותנים לאש בבישול והרוח מסייעת בזורה, בטוחן אין לחייב כשעושה בריחיים של מים, כיוון שיכול לטחון בריחיים של יד[8]. דין זה נכון גם לגבי פורס מצודות, שיכול ללכדן בידיו בחכה או במצודה ידנית, ועל כן יהיה פטור[9].

האחרונים המחייבים בריחיים של מים, אותם הביא הביאור הלכה, צריכים לחלק בין טוחן ואופה לפורס מצודה. בטוחן, המלאכה מתחילה מיד אף שנשלמת לאחר זמן, וכיוון שמדובר במלאכה שמתחילה מיד נחשב כעושה מעשה בידיים. אולם, בפורס מצודה הכל נעשה מאוחר יותר והוי גרמא, אלא אם נכנסו הדגים בשעת הפריסה עצמה. פירוש זה תואם את שיטת הרמ"ה, וכן את דברי הזרע אמת.

כך, ראה בדברי האחיעזר שכתב לבאר שיטת האבן העוזר וסייעתו בדרך נוספת:

"ונראה בדעתם דמה שאמרו בזורה ורוח מסייעתו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא אמרו שזהו עצם המלאכה, היינו דכל שהוא מלאכת מחשבת והמלאכה מתעביד באופן זה חשוב מלאכת מחשבת ועל כן גם בנותן חטים ברחיים של מים, שזהו דרך הטחינה אף שבאפשרי לעשות על ידי טחינה ביד מכל מקום זוהי מלאכת מחשבת שאסרה תורה. ולא דמי להא דשבת ק"כ בגרם כבוי שהוא בא במקרה ובכהאי גוונא אמרינן לא תעשה כל מלאכה, דגרמא שרי דבכהאי גוונא לא חשוב מלאכה, אבל באופן שהמלאכה היא תמיד על ידי גרמא זהו חשוב מלאכת מחשבת" (אחיעזר חלק ג' סימן ס')

לשיטה זו, יסוד החילוק בין המלאכות השונות הוא בשאלה הבאה: האם זו דרך עשיית המלאכה? כל מלאכה שזו דרך עשייתה, אף אם יש דרך לעשות את המלאכה באופן ישיר יותר, חייב. כך, חייבים על טחינה בריחיים של מים למרות שזה גרמא, כיוון שזו דרך טחינה, אף שטחינה ביד היא פעולה ישירה יותר.

לפי כיוון זה, העובדה שהתירו גרם כיבוי (שבת קכ:) הוא מפני שאינו מכבה כדרכו אלא בעקיפין, וזהו הגרמא שהותר. שהתירו בגמרא קכ: גרם כיבוי מפני שאינו מכבה כדרכו, אלא בעקיפין, וזהו הגרמא שהותר.

 

אולם, צריך עיון בשיטת הרא"ש (בבא קמא שם), שכתב שדווקא בזורה ורוח מסייעתו יש לחייב בשבת משום שעיקר עשיית מלאכה זו היא על ידי הרוח. לפי דבריו, דווקא בה מצרפים את מחשבתו לחייב אותו בשבת, אבל לא במלאכות אחרות. בשיטתנו ביארנו, שגם הוא מודה שאין להגביל דווקא לזורה, ואף הוא יודה  באפייה וזריעה שיש לחייב, שזוהי דרך עשייתן. אם כן, יש לעיין מה יסבור הרא"ש בטחינה בריחיים של מים שאף הוא דרך טחינה, אלא שיש אפשרות ודרך לטחון אף בריחיים של יד.

לעניות דעתי נראה, שגישתו של האחיעזר, שכל מלאכה שזוהי דרך עשייתה יש לחייב אף בגרמא, אינה מתאימה לשיטת הרא"ש. הרא"ש הגביל את החיוב במפורש רק למלאכות שזהו עיקר עשייתן. למען האמת, גם האחיעזר עצמו (שם) כתב שמדברי הרא"ש נראה שלא מסכים עם חילוקו[10].

לעומת זאת, גישת הביאור הלכה היא, שכל מלאכה שהיא תהליך המתחיל בשעה זו ומסתיים מאוחר יותר, חייב. אין זה גרמא, כיוון שמתחיל מיד. דבר זה, כך נראה, ניתן לומר אף בריחיים של מים, גם לשיטת הרא"ש, וצריך עיון.

 

אבן העוזר (סימן שכ"ח), כאמור, הוא אחד החולקים העיקריים על המגן אברהם. את שיטתו, המחייבת טוחן בריחיים של מים, ביסס על דברי הרמב"ם בהלכות צידה:

"המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב" (רמב"ם שבת י', כ"ב)

מדברים אלו נובע, שכאשר כוונתו ומחשבתו של האדם הם לעשות מלאכה, חייב כאשר נעשית מחשבתו, אפילו אם בסיוע של גורם נוסף. כך בזורה ורוח מסייעתו, כך בכלב המסייע לאדם בצידת הצבי, וכך בנותן חיטים לריחיים. למרות שנטחנו החיטים מאליהן, מחמת כח אחר.

לשיטה זו, גם כאשר יניח אדם עלוקה שמוצצת דם על גבו של חברו, יש לראותו כאילו הוציא בעצמו את הדם וייחשב כחובל בחברו.

אם כן, כל פעולה שדרך לעשותה בעזרת גורם אחר, אף על פי שניתן לעשותה באופן ישיר, חייבים עליה בשבת, כיוון שזוהי מלאכת מחשבה. דין זה הוא, לכאורה, ודאי לא תואם את שיטת הרא"ש, הסבור שיש לחייב דווקא בזרייה, שעיקר עשייתה הוא על ידי הרוח, ולא בכל מלאכה שדרכה בכך.

 

ו. מכשיר הפועל בגרמא

בעקבות שיטת אבן העוזר על פי הסבר האחיעזר, ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת בענייני גרמא בשבת. לפי דבריו, כל פעולה שדרך לעשותה בשבת בדרך של גרמא, תיחשב כמעשה שיש לחייב עליו. דבר זה נכון, אלא אם כן גרמא היא לא הדרך הרגילה לעשיית המעשה, כגון כאשר מעמיד חביות לפני הדליקה או מרטיב טלית בקצה שאינו בוער.

אם כן, בימינו שהמציאו מכשירים רבים הפועלים בגרמא, וזוהי דרך עשייתם הרגילה, אפשר שאין מקום להקל בזה, לשיטה זו.

אכן, הרב שלמה זלמן אויערבך ציין בסוף תשובתו לגבי שימוש בטלפון ורמקול בשבת:

"כל זה נראה לעניות דעתי אי לאו שמצינו לומר דבכהאי גוונא שדרך המלאכה בכך שרגילין לעשותה על ידי גרמא הרי זה חשיב כמעשה בידים ולא כגרמא, וכמו שכתוב בבבא קמא ס' א' שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה... חקירה זו גדולה וחשובה למאוד לענין כמה דברים הנוגעים למעשה, כגון חליבה בשבת וכדומה מהדברים שאפשר לעשותם תמיד על ידי חשמל בדרך של גרמא"  (מנחת שלמה חלק א', סימן ט')

אמנם, במקומות אחרים נראה מדברי הגרשז"א שנוטה לראות זאת כגרמא אף אם זו הדרך הרגילה לעשות כן. הוא אף הביא לכך ראיה מהסוגיה בעירובין (פח:), הדנה באדם השופך מים ברשות היחיד והמים זורמים אל תוך רשות הרבים. לפי הסוגיה, אין השופך חייב לפי שהם זורמים מאליהם, אף שזוהי דרכם של המים לזרום החוצה. למעשה, יש חילוקי דעות בשיטתו האם  נוטה יותר להחמיר בזה או להקל[11].

 

בעניין זה האריכו האחרונים מאוד. נוסיף לדיון זה שתי נקודות:

ראשית, גם אם נחמיר ונאמר שכל דבר שדרך לעשותו באופן של גרמא נחשב עשייה בשבת, אין הכוונה למושגים של "כדרכו" ו"כלאחר יד" המקובלים בהלכות שבת. לעניות דעתי, עיקר הדיון הוא האם זוהי עשייה רגילה שמקובל לעשות כן, או שאין זה מקובל לעשות מלאכה זו בדרך זו - גם בלא שאגיע למסקנה שהיא מלאכה כלאחר יד.

נדגים את הדברים להבהרת העניין.

מקרה אחד, דין צידה באמצעות כלב. בדין זה, השאלה אינה האם צידה באמצעות כלב היא משונה או לא, שהרי ברור שאין שינוי בצידה זו. אלא, השאלה היא האם שימוש בכלב שמסייע בצידה היא דרך מקובלת לצוד. אם זו דרך להשתמש נחשב הדבר כמעשה צידה, ואם העולם לא נוהגים לעשות כן, מבחינת ההסתברות הסטטיסטית, אין זה מעשה צידה. זאת, כאמור, אף על פי שאין זו צידה כלאחר יד.

מקרה נוסף הוא שפיכת מים ברשות היחיד וזרימתם החופשית לרשות הרבים, כמובא בסוגיה בעירובין. ברור שאין זה שינוי במובן של כלאחר יד, אך השאלה היא האם זו הדרך להוציא מים לרשות הרבים. כאן לכאורה ברור שאין זו הדרך, ולפיכך פעולה כזו נחשבת לגרמא גרידא ולא לפעולה ישירה.

 

נקודה נוספת היא מכשירים חשמליים הפועלים בדרך של גרמא. נראה לי פשוט שכאשר אדם מפעיל מכשיר חשמלי באופן רגיל, והפעלתו יוצרת מלאכה כלשהי, אין לראות זאת כגרמא. זוהי הדרך לעשות את המלאכה הזו במכשיר זה. לכן, ברור שאם מדליקים מנורה על ידי לחיצה על מתג ההדלקה אין לראות זאת כגרמא, שרק מאפשר לאלקטרונים לזרום. כיוון שזוהי דרך ההדלקה, וכך היא נקראת בלשון בני אדם, זהו מדליק ומבעיר. כך גם בהפעלת שאר מכשירים.

אולם, אם מייצרים מכשירים חשמליים במנגנונים ייחודיים לשבת, ולולא הלכות שבת היו המכשירים פועלים בצורה פשוטה וישירה יותר, מסתבר שזהו גרמא. אף שעכשיו זו היא הדרך הרגילה להפעיל אותם, המכשיר בנוי באופן זה שלא תהיה פעולה ישירה.

למעשה, יש מקום לעיין אם זה מועיל שבונים אותו בצורה ייחודית מפני הלכות שבת. אולם, אם השימוש בו ביום חול נעשה באופן שונה מן האופן שבו נעשה בשבת, בזה פשוט יותר להקל.

 

קיצרנו מאוד בדיון זה, והאחרונים רבו מאוד לעסוק בסוגיות אלו. עיין שם בדבריהם, וראה סיכום הדברים באנציקלופדיה תלמודית ערך חשמל ובנספח שם.

 



[1] עיין מה שכתבנו בזה בטללי שבת א' מלאכת טוחן, ובמלאכת צידה, בעניין פריסת מצודות לחיה עופות ודגים.

[2] הריחיים נתונים במקום מים זורמים, המסובבים את גלגל הריחיים, והריחיים טוחנות מאליהן, בניגוד לריחיים של יד, שהאדם מסובב בעצמו את גלגל הריחיים וטוחן.

[3] וראה בסמוך בעניין המלאכות האחרות.

[4] ראה דיוני הראשונים שבת יז: ובעיקר תוס' וריטב"א שם.

[5] להלן נדון בשאלה אם ההשוואה לזרייה בשיטה זו היא חד משמעית.

[6] היה מקום לדחות ולומר, שיש לו כאן שליטה על עצירת גלגלי הריחים מלהסתובב. אולם, אין נראה לומר כן, שהרי מצד עצמה הפעולה של הטחינה כבר החלה, אף על פי שהאדם יכול במאמץ קשה לעצור את פעולת הטחינה, אין זו כוונת הרמ"ה, לעניות דעתי.

[7] אמנם, יתכן שהמגן אברהם הולך גם בשיטת התוספות. לפי הבנתנו הראשונה בתוספות, כאמור, נראה שיהיה פטור כיוון שיש דרך לעשותה מלבד בגרמא, כגון בריחיים של יד. ייתכן, שגם לפי ההבנה השניה בתוספות יש מקום להקל. זאת, אם נרצה לחלק בין זרייה שנחשבת לעשייה מקסימלית מצד האדם, לבין טחינה שיש אפשרות בטחינה בריחיים של יד. אולם, פחות מסתבר להשתמש בטיעון זה בשיטת התוספות, שהרי טחינה בריחיים של מים היא דרך קלאסית לטחינה.

[8] ראה להלן דיון בשיטת הרא"ש בזה.

[9] הדברים מסתברים לפי מה שכתבו התוספות שם שאם לכד בשעת הפריסה שחייב, שכיוון שנכנס בשעת פריסתו נחשב כצדו בידיים, אבל אם לוכד לאחר מכן לא נחשב צידה והוי ממילא ופטור.

[10] כך כתב האחיעזר:

"אולם הרא"ש בבבא קמא כתב דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה, אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח, מבואר דדוקא בזורה שעיקר עשייתה כן, אבל לא בשאר מלאכות"  (אחיעזר שם)

[11] עיין קובץ עטרת שלמה, ובספר שבות יצחק, ובמנחת שלמה תניינא סימן כ"ז.