גר קטן | 1

גר קטן (א')

המשנה במסכת כתובות (יא.) מתייחסת בדרך אגב למצב שבו ילד קטן שאינו יהודי מתגייר. קיימת מחלוקת נרחבת בין הראשונים באשר לנסיבות שכתוצאה מהן אנחנו - בית הדין - נתמוך, ואפילו נסייע ממש, לתהליך גיור מעין זה. בודאי ישנם גם גורמים אידיאולוגיים וגם גורמים היסטוריים וחברתיים המכתיבים את התנאים המאפשרים 'גיור כפוי' כזה (בעז"ה נרחיב בזה לקראת סיום השיעור). אך בכל מקרה, מרגע שהסכמנו שאנו מעוניינים בגיור הזה ומאפשרים אותו, עדיין אנו צריכים לספק מנגנון הלכתי תקף שיוכל להוציא אותו לפועל.

דינו של רב הונא

סוגיית הגמרא על המשנה שם מביאה את קביעתו של רב הונא, המסביר את דופן פעולתו של תהליך הגיור:

"אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קא משמע לן? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו".

העיקרון של 'זכין' (המוזכר בכמה מקומות בהלכה) קובע שאדם יכול לבצע פעולה לטובתו של אדם אחר גם אם אין לו ייפוי כוח רשמי - כל עוד הפעולה היא לתועלת ('זכות') האדם האחר. למשל, ראובן יכול להגביה ולזכות בחפץ כלשהו עבור שמעון, גם אם שמעון לא ביקש את השירות הזה (ואולי אף לא פגש מעולם את ראובן). מאחר שפעולה זו היא לזכותו של שמעון, ראובן יכול לייצג אותו. אם אנו מיישמים את הכלל הזה במקרה שלנו, אנו יכולים להפעיל תהליך של גרות לטובת הילד הקטן הזה, למרות שלא מינה אותנו לעשות זאת (שהרי אין לו את רמת הבגרות המספקת לצורך זה); זאת מאחר שברור לכול שכניסתו לעולם היהדות היא לטובתו ולתועלתו.

הגמרא איננה מסבירה במדויק איזה פרט מתוך תהליך הגיור מופעל על ידי 'זכין'. כללית, 'זכין' מאפשר לבצע 'מעשה' הנחוץ ליצירת מצב הלכתי חדש. בדוגמה שהבאנו לעיל, ראובן עשה מעשה קניין באותו חפץ ששמעון לא יכול היה להגביה. אני יכול לגבות כסף מבעל חובו של פלוני, אם הוא איננו יכול לגבות את הכסף בעצמו. במקרה הראשון נעשה מעשה קניין, ובמקרה השני נעשה מעשה גבייה; אך בשני המקרים בוצעה פעולה הלכתית מסוימת. במקרה שלנו ברור מאוד שאנו לא נעשה שום פעולה פיזית לטובת הגר המיועד; הוא בעצמו יטבול במקווה והוא בעצמו ייכנס בברית המילה. באיזו צורה, אם כך, בא דין 'זכין' לידי ביטוי?

שיטת התוספות

התוספות במסכת סנהדרין (סח: ד"ה קטן) משיבים תשובה פשוטה לשאלה זו; לדעתם הגרות כאן איננה תוצאה של הפעלת דין 'זכין' כלל:

"ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות; דמה שבית דין מטבילין אותו - אינם זוכין בעבורו, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה".

הגר הקטן הוא אכן המבצע בעצמו את כל שלבי הגרות. הסוגיה במסכת כתובות השתמשה במונח 'זכין' בהקשר כללי מאד. לולא היה קיים העיקרון של 'זכין', לא היינו מעלים את היוזמה לגייר קטן זה; רק לאור הרקע הכללי של דין 'זכין', אנחנו מרשים לעצמנו לקבל החלטות באופן חד צדדי לטובת אדם אחר:

"והא דפריך בכתובות 'תנינא זכין לאדם שלא בפניו'... היינו משום דאם היתה חובתו - לא היה לבית דין להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה".

לפי הסבר זה, דין 'זכין' אינו משמש באופן טכני במהלך הגרות; התהליך מתבצע באופן אישי על ידי המתגייר עצמו.

דינו של רב יוסף

על אף שגישה זו נראית מתקבלת על הדעת, היא מעלה שאלה יסודית. בהמשך הסוגיה בכתובות מובאת דעת רב יוסף, שכאשר מגיע הגר לגיל מצווה - הוא יכול לבטל את הגיור:

"אמר רב יוסף: הגדילו - יכולין למחות".

על אף שהלכה זו מעלה חששות פרקטיים מסוימים, היא מתיישבת היטב עם הקביעה שתהליך הגרות נעשה מכוח דין 'זכין'. בכל פעם שישנה הפעלה של דין 'זכין', רשאי המוטב לסרב לטובה שבאה לו כאשר הדבר מובא לידיעתו. בדוגמה לעיל, כאשר ישמע שמעון שראובן זכה עבורו בחפץ - יש לו את הזכות המיידית לסרב למעשה זה ולבטל את תוקפו של הקניין. ובכן, אם הגרות נעשית מכוח 'זכין', הרי מובן שנשמרת לגר הזכות לסרב בהגיעו לבגרות. אך לפי הסבר התוספות דין 'זכין' לא הופעל בתהליך הגרות, ואם כך, איך נסביר את דינו של רב יוסף? תוספות משיבים תשובה יצירתית ומפתיעה לשאלה זו:

"ואף על גב דאמרינן בכתובות 'הגדילו יכולין למחות' - הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות, דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם, ואין חסרים אלא קבלת מצות; ומתוך שגדלו ולא מיחו - היינו קבלה".

אמנם החלקים הנחוצים לתהליך הגיור, הטבילה וברית המילה, נעשו כבר על ידי הגר בגופו, אולם עדיין לא הייתה קבלת עול מצוות; זו תתרחש רק בהגיע הגר הקטן לגיל מצווה - שלוש עשרה שנים. לפיכך, רב יוסף לא דיבר על זכות הסירוב הנובעת מדין 'זכין', אלא הוא דיבר על ביצוע החלק האחרון והמשלים של תהליך הגרות - קבלת עול מצוות. אם בהגיעו לגיל מצווה הגר מסרב לקבל על עצמו עול מצוות - כל תהליך הגיור שעבר בשלבים מוקדמים יותר מתבטל למפרע.

בין שתי ההבנות בדעת רב יוסף ייתכן הבדל מעשי חשוב. באופן עקרוני, ניתן לסרב לטובה הבאה מדין 'זכין' רק בסירוב מפורש ומוחלט. לכן, לפי ההבנה הפשוטה בדברי רב יוסף, הגר נשאר יהודי אלא אם הוא דוחה בפועל ובאופן מיידי את מעשה הגיור. לעומת זאת, לפי הבנת התוספות יש צורך בקבלה מודעת של עול המצוות מצדו של המתגייר על מנת שהגיור יחול. השארת המצב הקודם והימנעות מדחייה של התהליך לא תספיק כדי להחיל קבלה אקטיבית של עול מצוות.

גיור בלי קבלת עול מצוות

ייחודיותה של דעת התוספות מתבטאת בכך שהם מאפשרים מצב של גרות בלי קבלת מצוות פורמלית. בפרק הזמן שבין הגיור בבית הדין לבין בגרותו, הגר הקטן נחשב כיהודי, על אף שלא קיבל על עצמו עול מצוות, אלא רק מל וטבל. איזו צורה של יהדות יכולה להתקיים ללא קבלת המצוות וקיומן? האם רשאים אנו לומר כי בשל היות המתגייר ילד קטן, ומכיוון שממילא אינו מחויב במצוות, הוא יכול לעבור תהליך גיור שאיננו כולל קבלת עול מצוות?

בעניין זה מפורסמת עמדתו של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ז) שעל פיה אין הכרח להודיע לגר על כל המצוות ועונשן (כמתואר בגמרא, יבמות מז.); אף אם הושמטה הודעה זו, הגר נחשב מגויר בכל זאת:

"גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות - הרי זה גר".

הריטב"א מיישם קביעה זו בסוגייתנו (יא. ד"ה אמר רב נחמן):

"אף על גב דגר בעלמא בעינן שיודיעוהו [מצוות] קלות וחמורות, ההוא למצווה ואינו לעכב, והכא דלאו בר הודעה הוא - אינו מעכב".

עם זאת, ההבנה הנפוצה בדעת הרמב"ם היא שגם הוא מצריך לפחות קבלה בסיסית של המצוות. גר החפץ להתגייר מבלי לקבל עליו עול מצוות מחמיץ את עיקר היהדות - החיבור שבין אמונה לציות, בין ערכים למעשים. החידוש בדעת הרמב"ם והריטב"א הוא שניתן להשמיט - בדיעבד - את טקס ההודעה על המצוות למתגייר (טקס שנעשה בדרך כלל בזמן שהוא טובל במקווה). אך מובן שהכרות עם עולם המצוות ורצון כן לקיימן הוא חלק בלתי נפרד מן הגיור. אף על פי כן, התוספות מאפשרים לגר קטן לדחות ממד זה של הגרות עד הגעתו לגיל בגרות.

שאלת יישום דין 'זכין' בגיור תעמוד, אי"ה, במרכז השיעור הבא.

אחרית דבר

שאלת היחס לגיור כפוי מעין זה היא בלא ספק שאלה סבוכה ורבת פנים. הרמב"ם בהלכות מלכים סבור כי התורה ניתנה לישראל בלבד, ואילו הגויים די להם שיקיימו את שבע מצוות בני נח ויהיו מוגדרים כגר תושב:

"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות".

חז"ל קבעו ש"קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מז:). ככל הנראה עמדות אלו הושפעו תמיד מן החשש שמא יחזור הגר לסורו. חששות אלו גרמו לכך שקבלת גרות הוגבלה למקרים מיוחדים ומסוימים. ראשונים רבים מדברים על מקרים בהם ההורים הם שיוזמים את תהליך הגיור, או על מקרים בהם הקטן עצמו מעלה את הבקשה; מבלי שעלה הדחף החיצוני הזה, בית הדין לא ייזום או יפקח על תהליך גיור מעין זה.

היו גם נסיבות היסטוריות שהובילו להגבלת היישום של גרות כזו. במהלך הדורות, יהודים תמיד נחשבו לכופרים, אשר הסביבה הגויית התירה להם להתקיים רק עד שהם עצמם ימירו את דתם או ייהרגו. מצב בו באים אנשים מבחוץ לקבל על עצמם את הדת היהודית, או גרוע מזה - מצב בו היהודים כופים גיור על ילדים קטנים, נתפס כדמיוני, ובודאי כדבר אסור. הדברים הגיעו לידי כך שרבים מפרשני הגמרא במזרח אירופה (שחיו בסביבה אנטישמית קשה) לא העזו להתייחס לסוגיה במסכת כתובות מבלי להוסיף הסתייגות שעל פיה כל האמור בסוגיה תיאורטי בלבד, ושיישום של הסוגיה למעשה היה שייך רק בימי חז"ל. היו שהקפידו להכניס הערה זו בכל התייחסות שלהם לסוגיה. ראה, למשל את הכותרת שבחר בעל 'ערוך השולחן' לסימן רס"ח בחלק יורה דעה, העוסק בהלכות גיור:

"סימן רס"ח, דיני גרים בימים הקדמונים, ובמדינתנו אין לנו רשות לקבל גרים מדינא דמלכותא, ובו ט"ז סעיפים".

(וראה דוגמה נוספת בפירוש הקרן אורה ליבמות, סוף דף מח:). במהלך הדורות גרם מצב זה לצמצום רציני ביישום דינו של רב הונא, והביא להטלת מגבלות חמורות על ביצוע התהליך.

בתקופה המודרנית התרחשו שני שינויים שהפכו את יישום דינו של רב הונא למעשי יותר:

א. תהליך האמנציפציה והגברת הסובלנות הדתית הפכו את הגיור ליהדות להליך מקובל, ובסביבות מסוימות - אפילו אפנתי.

ב. תהליכי אימוץ בתקופה המודרנית מחייבים שימוש בדין זה כדי לאפשר אימוץ של תינוקות נוכריים תוך גיורם.

שינויים אלו גרמו לתחייה הלכתית בדיון בשו"תים על דינו רב הונא ויישומיו. הרב משה פיינשטיין זצ"ל, למשל, מצטט דין זה בכמה תשובות הלכתיות שלו כדי לתאר מנגנון הלכתי שיכול להביא לפיתרון של בעיות מציקות מסוימות.