גר תושב, חסיד אומות העולם וחכם אומות העולם

  • הרב אוהד פיקסלר
הרמב"ם בכתביו דן בהקשרים שונים במהות עם ישראל ובשאלה מהו ייחודו של עם ישראל על פני שאר אומות העולם. למרבה ההפתעה, במורה הנבוכים הרמב"ם אינו עוסק כמעט בנושא זה בפני עצמו, ומטרת הספר היא לדון בשאלה מי הוא האדם השלם. עיקר ההתייחסות היא אל האדם הפרטי, ללא הבחנה בין גויים לבין יהודים[1]. בהלכות מלכים ומלחמותיהם הרמב"ם דן בשאלת יחסי ישראל ואומות העולם, וזאת לאור הלכות גיור. אולם, דבריו שם עומדים בסתירה, לכאורה, לדבריו במקומות אחרים, ובשיעור זה נעסוק ביישוב הסתירה ובהסבר שיטת הרמב"ם. דברינו כאן מבוססים בחלקם הגדול על מספר מאמרים שראו אור בנושא זה.[2]
א. קבלה או הכרע הדעת
הרמב"ם מגדיר בשתי הלכות את מעמד הגויים אשר מקיימים שבע מצוות בני נח:
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל...ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות... אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות.
וכן צווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום...
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם.[3]
(הלכות מלכים, ח', י - יא).
עקרון זה חוזר בתשובת הרמב"ם בנוגע לשאלה האם מותר למול גויים; הרמב"ם אומר שניתן למולם, אך הוא מסייג זאת:
...ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלוקיים יתעלה ומאמין בזה. ולא שיעשנה (לסבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו... וכמו שבארנו אנו בסוף חבורנו הגדול.[4]
(תשובות הרמב"ם, סימן קמ"ח).
גם בהלכות מלכים וגם בתשובה, הרמב"ם מבחין בין גוי אשר מקיים אשר מקיים את המצוות מתוך קבלת דברי ה' ונבואת משה רבינו, לבין גוי אשר מקיימן מדעתו. גוי אשר מקיים את המצוות מתוך אמונה בה' הוא "חסיד אומות העולם", וגוי אשר מקיימן מדעתו הוא "חכם".
דברים אלו סותרים, לכאורה, את גישתו הכללית של הרמב"ם במספר נושאים. הרמב"ם מסביר בנוגע למהות תופעת הנבואה, כי הנבואה אינה תופעה ששייכת דווקא לאדם יהודי, אלא בעיקרה היא תופעה כללית אנושית (הלכות יסודי התורה, ז'; מורה הנבוכים, חלק ב', פרק ל"ב והלאה). הקב"ה יכול למנוע את קבלת הנבואה מאנשים אך הנבואה כתופעה אינה מוגבלת ליהודים, אלא כל אדם שיגיע לדרגה גבוהה במושכלות יזכה לנבואה. כך גם בעניין הישארות הנפש בעולם הבא - נפש האדם אשר נשארת עמו לעולם הבא היא המושכלות שהאדם רכש והשיג לעצמו. זאת, ללא תלות במניעי האדם מדוע הוא הגיע לדעה נכונה וללא הבדלה בין יהודים לבין גויים - השאלה היחידה היא האם האדם השיג את האמיתות. (הלכות יסודי התורה ד', ח - ט; הלכות תשובה, ח', א - ג; פירוש המשנה לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק).
על פי מקורות אלו אין משמעות לשאלה איך מגיעים לאמיתות, וזאת בסתירה להלכות מלכים ומלחמותיהם, בהם הרמב"ם מבחין בין אדם שהשיג את המושכלות מתוך גזירה וצו אלוקי ובין אדם שקיבל אותם מתוך הכרע הדעת. בנוסף לסתירה הישירה, בעיה נוספת היא שהרמב"ם מבכר באופן כללי את דרך העיון והחקירה,[5] ואם כן לא ברור מדוע שלשיטתו תהיה משמעות להכרה בה' ולקבלת נבואת משה רבינו.
ב. מחלוקת האחרונים בהסבר דברי הרמב"ם
בפרשנים אנו מוצאים שני כיוונים עיקריים בהסבר דברי הרמב"ם בהלכות מלכים. מהר"ם אלשקר בתשובה תוקף גישה בהסבר דברי הרמב"ם לפיה גוי המקיים את המצוות בעקבות הבנה שכלית, משתווה ליהודי בנוגע לחלקו בעולם הבא. הוא טוען שהרמב"ם במפורש אומר אחרת:
אמר הכותב כבר פירש לנו רבינו הרב בסוף פרק ח' מהלכות מלכים...שאין קנין הדעת לישראל כי אם בשמירת המצות ודברי הנביאים ולא מחיוב השכל לבד כי אפילו הגוי אינו נכנס בגדר חסידי אומות העולם לדעתו ז"ל אלא אם יאמין בז' מצות שנצטוו בני נח מצד משה רבינו עליו השלום וכמה ברורים דבריו לשלמי הדעות[6]...ולא כמו שנשתבש בעל הספר הזה וכתב כי לפי דברי רבינו הרב הגוי שקנה הידיעות הרי הוא כאחד משלמי ישראל כי אין לזה יתרון מזה ויש יתרון לחכם מן הכסיל כיתרון האור מן החשך.[7]
(שו"ת המהר"ם אלשקר, סימן קי"ז).
לפי המהר"ם, אם הגוי לא קיבל את המצוות כצו אלוקי אלא בהכרע הדעת אין הוא זוכה לעולם הבא, ואין הוא חסיד אומות העולם אלא בדרגה נמוכה יותר.
הרב קוק מסביר את דברי הרמב"ם בדרך שונה ואף הפוכה:
וחסיד אומות העולם, שכתב הרמב"ם שאם עשה אותם מהכרע הדעת "אינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם", והינה הגרסה האמיתית היא "אלא מחכמיהם". ודעתי נוטה, שכונת הרמב"ם היא שמעלת "יש להם חלק לעולם הבא" היא מעלה ירודה מאד, אך על פי שהיא גם כן טובה גדולה, אבל כיוון שאפילו רשעים ועמי הארץ שבישראל זוכין לה היא לפי ערך המעלות הרוחניות מילה ירודה, והרמב"ם סובר שהמושכלות מצליחים את האדם הרבה, עוד יותר מהצדק של הנהגה...
 (אגרות הראיה, א', אגרת פ"ט, עמודים צ"ט - ק).
הרב קוק ממשיך בהרחבה בהסבר זה, כאשר עיקר דבריו הם שהמדרגה של חסיד אומות העולם על פי הרמב"ם היא מדרגה נמוכה יותר מדרגת חכמיהם.[8]
הרב קוק רומז בהסברו לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:
... וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם...וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא.     
(ג', ה).
בהלכה זו אנו מוצאים את המושג "חסידי אומות העולם". הרמב"ם משווה בין רשעי ישראל שזוכים לעולם הבא מכורח היותם ישראל, לבין ה'עולם הבא' שאליו זוכים חסידי אומות העולם. מהלכה זו נראה שמדובר בדרגה נמוכה, שהרי הם מושווים לרשעי ישראל. ברור שדרגת עולם הבא של חכם מישראל היא גבוהה מרשעי וחוטאי ישראל, וכך דרגתם של חכמי אומות העולם גבוהה מדרגת החסיד.[9]
ג. "חסיד" ו"חכם" בשיטת הרמב"ם
בעקבות דברי הרב קוק יש לבחון את גישת הרמב"ם למונחים "חסיד" ו"חכם"[10]. הרמב"ם מזכיר את המונח "חסיד" במשנה תורה כתיאור חיובי לאנשים שנוהגים בהנהגות טובות (בניגוד לחסיד שוטה, ראו הלכות ערכין וחרמין, ח', יג). בהלכות דעות הרמב"ם מגדיר מי הוא החסיד והרמב"ם משווה בין חסיד לחכם:
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת בדרכיו".
(א', ה).
בהלכה זו אנו רואים כי מעלת החכם גבוהה ממעלת החסיד, ואנו מצווים ללכת בדרך החכם ולא בדרך החסיד. יש לשים לב לכך שהחכמה המתוארת בהלכה זו היא חכמה בענייני המידות ולא בעניין הדעות, אך יתכן וקיים קשר בין הנושאים, שכן החכמה בהנהגת המידות נובעת מגדולת האדם בהשכלה כללית ולכן הוא בוחר בדרך החכמה.
ד. "כי מלאה הארץ דעה את ה'"[11]
הרב קוק הציע שדרגת חכמי אומות העולם גבוהה מחסידי אומות העולם, אך לא ברור האם יש לחכם זה חלק לעולם הבא. יתכן ואכן גוי זה השכיל והגיע לדעות ולהנהגות נכונות, אך עדיין הוא לא יזכה לחיי העולם הבא. לפי כיוון זה, למרות הראיות להסברו של הרב קוק, יהיה צורך לחלק בין יחסינו לאדם זה כ"חכם" לבין השאלה האם הוא יזכה לחיי עולם הבא. מהו פשר הבדל זה?
ההגעה לעולם הבא, לפי משנת הרמב"ם, היא לפי הדעות שהאדם רכש בעולם הזה. אולם, כפי שמתואר במספר מקומות, וודאי שהדעה הנכונה, שהיא המטרה הסופית, היא הכרת ה', אהבת ה' ויראתו (ראו, לדוגמא, מורה הנבוכים, ג', נא - נד). לכן, אם אדם מתנהג בדרך הנכונה, אך אינו מכיר כלל בקב"ה אין בכך מעלה שנשמרת לו לעולם הבא - למרות התנהגותו ודרכיו אין הוא הגיע לאמת, דהיינו הכרת ה'.
יתכן שאדם מחכמי אומות העולם יכול לקבל את הגדרת המאירי של ה"אומות הגדורות בדרכיהם"[12], אך אין הוא מגיע לעולם הבא למרות גדולתו. לפי הסבר זה יש לחלק בין הדרך הנכונה שעל האדם ללכת בה וללמוד דרכה (דרך העיון והחקירה), ובין תנאי הכרחי להגעה לעולם הבא - הכרה בצו אלוקי חיצוני. באופן עקרוני יש לשאוף למדרגת החכם ולא החסיד, אך הדיון בהלכה זו הוא מקומי ומסביר תנאי הכרחי וקודם. לפי הסבר זה, הגוי שהשכיל מדעתו ללא קבלת צו ה' אינו מגיע לעולם הבא, למרות שהוא מחכמי אומות העולם. יתכן שהסבר זה יתאים גם לשיטת הרב קוק וגם לגישת מהר"ם אלשקר.
על כל פנים, דברים אלו נכונים גם לגבי ישראל, וניתן להביא ראיה לכך מדברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק, אחרי הצגת י"ג העקרים:
וכאשר יודה האדם באלה היסודות כולם, ויאמין בהם אמונה שלמה - הריהו נכנס בכלל ישראל... ואפילו עשה מה שעשה מן העברות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע- הרי הוא יענש כפי מריו, ויש לו חלק (לעולם הבא), והוא מפושעי ישראל...
הרמב"ם אומר שעיקרי האמונה, ובהם אמונה בקב"ה, מגדירים את האדם כיהודי, וגם אם הוא חוטא הרי הוא יהודי שחטא וייענש על חטאו. לעומת זאת, מי שאינו מאמין בעיקרים מוגדר כמין ומומר. כך, בהקבלה לאומות העולם, יש צורך שהם יקבלו את שבע מצוות בני נח מתוך הכרת צו ה', וללא הכרה בה' אין להן משמעות.
יתכן ואנו מוצאים את תנאי הכרחי זה במהלך דברי הרשב"א בתשובה:
כבר זכרו החכמים ז"ל שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ובמה? כי אם בידיעת אמתות בבורא הכל.         
(שו"ת הרשב"א, חלק א', תי"ח).
יש אפשרות שחסידי אומות העולם יזכו לחלק לעולם הבא, אך רק אם יכירו תחילה בקב"ה.
עיקרן של קיום המצווות נועד להכוונת האדם להשגת בוראו, וזאת בעזרת העיסוק בחוקי ה'. בנוסף לכך, לשיטת הרמב"ם ייעוד האדם היא השגת הבורא, וההבדל בין ישראל לאומות הוא מספר המצוות שנועדו להכוונת האדם. גוי המקיים את המצוות מתוך הכרע הדעת בלבד השיג אמיתות נכונות, אך פספס את המטרה העקרית של הכרת בורא העולם.
 
 
 
 
**********************************************************
*
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   אולם, במספר מקומות במורה הנבוכים ניתן לראות את שיטת הרמב"ם בנושא ייחודו של עם ישראל (עיינו מורה הנבוכים, חלק א', ב'; חלק ב', כ"ט, ל').
[2]   ראו בעניין זה: מיכאל צבי נהוראי - "יש לו חלק לעולם הבא- חסידי אומות העולם", דעת, 50; דוד הנשקה - "לשאלת אחדות הגותו של הרמב"ם", דעת, 37; יעקב לוינגר בספרו "הרמב"ם כפילוסוף ופוסק", פרק ראשון.
[3]   בחלק מן הדפוסים הישנים הופיעה גרסה מוטעית בה נכתב "אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם", לעומת הגרסה הנכונה בה נכתב "אלא מחכמיהם". כבר במאה השנים האחרונות היו מודעים לטעות זו, ראו לדוגמא את דברי הרב קוק שיובאו בהמשך.
[4]   הכסף משנה על אתר כותב שאין מקור לדברי הרמב"ם אלא זו סברתו, והוא מסכים לה. אחרונים אחרים (כבוד מלכים, רמב"ם עם) עמדו על כך שמקור דברי הרמב"ם הוא ספר משנת ר' אליעזר (פרשה ו).
[5]   ראו, לדוגמא: מורה הנבוכים, חלק א', נ'; חלק ג', נ"א; ספר המצוות, עשין, א'.
[6]   בקטע זה מביא המהר"ם ראיה להסברו ברמב"ם גם מאגרת הרמב"ם אל ר' חסדאי הלוי, אך זוהי אגרת מזוייפת שהרמב"ם לא כתב אותה. ראו בעניין זה את דברי הרב שילת באגרות הרמב"ם (חלק ב') - האגרות המסופקות והמזויפות, וכן את דברי יעקב לוינגר 'הרמב"ם כפילוסוף ופוסק' בפרק שעוסק באיגרת זו.
[7]   על פי קהלת, ב', יג.
[8]   ניתן לראות את חשיבות וגדולת חכמי אומות העולם על ידי העובדה שנתקנה ברכה מיוחדת על ראיית חכמי אומות העולם (הלכות ברכות, י', א). בהקשר זה, נקודה מעניינת עולה בדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק א; הרמב"ם מתאר שם את תחילת העבודה הזרה בעולם, ולאחר מכן את עליית אברהם אבינו. בתיאור הרמב"ם שם אנו מוצאים שאברהם הכיר את ה' מתוך הכרע הדעת ומתוך לימוד, וזאת ללא צו חיצוני - "ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה". הצו החיצוני (לפי התיאור שם) הגיע רק למשה לאחר יציאת מצרים, ולפני כן לא היה בו צורך. יתכן וניתן להביא מכאן ראיה נוספת לדברי הרב קוק שהדרך העדיפה לצעוד בה, גם לאדם שנכנס אל היהדות, היא דרך החכמה והעיון העצמי.
[9]   א. ראיה נוספת לגישת הרב קוק עולה בדברי הרמב"ם בסיום הלכות שמיטה ויובל. הרמב"ם כותב שכל איש מבאי עולם, ולא רק יהודים, אשר "נדבה רוחו והבינו מדעו" יכול להיבדל ולהיות כשבט לוי.
ב. שיטת הרמב"ם עוררה עניין רב גם בהגות העת החדשה. שפינוזה (מאמר תיאולוגי מדיני, סוף פרק ה') הבין את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים כשיטת מהר"ם אלשקר, שיש משמעות לקיום מצוות על ידי גוי רק אם הוא רואה בהם ציווי אלוקי. כך גם הבין משה מנדלסון, והוא מקשה על כך (במכתב לר' יעקב עמדין):
ולי הדברים קשים מצור חלמיש. וכי כל שוכני ארץ ממזרח שמש עד מבואו זולתינו ירדו לבאר שחת והיו דראון לכל בשר?...ומה יעשו אומות אשר לא זרח עליהם אור התורה כלל?...וכי בטרוניה בא הקב"ה חס וחלילה על בריותיו להאבידם ולמחות את שמם, על לא חמס עשו? הלזה יקרא סברא נכוחה?
[10] דיון מקיף בעניין זה ראו בספרו של ר"י טברסקי, "מבוא למשנה תורה לרמב"ם", עמודים 348 - 342.
[11] ישעיהו, י"א, ט.
[12] עסקנו בדברי המאירי בהרחבה בשיעורים על מסכת עבודה זרה בבית המדרש הוירטואלי, לדוגמא בשיעור בנושא מכירת נשק לגויים. לדיון יסודי בשיטת המאירי ובתפיסתו הכללית לגבי הגויים בימיו, ראה במאמרו של י. כץ, 'סובלנות דתית בשיטתו של רבי מנחם המאירי בהלכה ובפילוסופיה', ציון, כ"ט, עמודים 30 - 15.