דבר שאין מתכוון - חלק י"ב, המשך הדיון במחלוקת הראשונים והערוך

  • הרב ברוך גיגי

בשיעורים הקודמים דנו בסוגיות השונות שסביבם נסובה מחלוקת הערוך ושאר הראשונים. בשיעור זה נמשיך באותה המגמה:

מסוכרייא דנזייתא

במסכת שבת מובא:

"והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא [בגד כורכין בברזא – רש"י] דנזייתא אסור להדוקיה [בנקב, משום סחיטה, ואף על גב דלא קא מכוין לסחוט –רש"י] ביומא טבא בההיא אפילו רבי שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות".

(בבלי שבת קיא ע"א)

בסוגיה זו התקשו רבים בגדרי איסור הסחיטה המוזכר ברש"י ובראשונים, אם הוא סחיטה שהיא תולדה דדש, או סחיטה שהיא תולדת המלבן, ובין היתר הדיון משפיע גם על דין פסיק רישיה המוזכר בה.

בתוס' בכתובות ו ע"א כתבו שר"ת שלל את האפשרות לאסור לפקוק את החבית בחתיכת הבגד, משום סחיטה שהיא תולדה דדש:

"אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אף על גב דהוי פסיק רישיה וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי".

(תוס' כתובות ו ע"א ד"ה 'האי')

נראה מדברי התוס' שר"ת והערוך הולכים בשיטה אחת – כל פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. ואכן הערוך בערך סבר כתב שאין לאסור במסוכריא, אלא כשהנקב למעלה, וכשסוחט הבגד, היין נסחט לתוך החבית ואינו הולך לאיבוד, אבל בהולך לאיבוד מותר, ויש שפירשו את האיסור מצד שנראה כסותם הנקב ועושה הכלי, וז"ל:

"לדברי שניהן האי נקב למעלה מן הכד הוא ועל כן אסרו חכמים להדוקיה אלא לשומו רפה למאן דאסור משום סתימת הפתח כיון שמהדקו נראה כמחבר[1], למ"ד משום סחיטה ניחא ליה שיזוב היין לתוך הכד, הלכך אסור, אבל בנקב מן הצד כמו שיש לחבית שלנו לא אסרו להדוקי ביומא טבא כדי שלא יאבד היין ואפי' אם יסחוט כיון שילך לאיבוד לא ניחא".

אמנם, לעיקר הדיון אם ר"ת מודה לשיטת הערוך שיש להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה, כפי שנראה מדברי התוספות, יש לעיין בזה, כי אפשר שר"ת התיר להדוקיה סתימת פי החבית שהולכת לאיבוד משום דס"ל שסוחט לאיבוד אינו תולדה דדש ואין זה מפרק. יסוד מפרק שהוא תולדה דדש, הוא דווקא כשאדם מבקש להוציא את המשקה ולהשתמש בו, שזהו עיקר הדישה במיצוי הפרי, וכאן שהולך לאיבוד אין זה מיצוי הפרי ואינו דש כלל, וכיו"ב כתב הרשב"א[2] בכתובות בשיטת ר"ת:

"ור"ת ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין דבחבית של מים בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה, ובחבית של שאר משקין מצידה שרי דלאבוד אזיל מלמעלה אסיר דלאו לאבוד אזיל, וטעמא דמילתא משום דתרי גווני סחיטה הן, חדא להוציא משקין המובלעין בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים והאי כיון דלאבוד קא עביד מותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל, ויש סחיטה אחרת לליבוני מנא ולא קפיד אמשקין המובלעין כלל וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים שאין ליבון בשאר משקין משום דיין ושמן אינן בני ליבון ואדרבה מלכלכין הן את הבגד".

(חידושי הרשב"א כתובות ו ע"א ד"ה ור"ת)

כאמור,[3] ר"ת פירש שהאיסור במסוכריא הוא מצד עושה כלי, והערוך פירש שהנקב אינו בדופני החבית אלא למעלה והנסחט אינו הולך לאיבוד. הר"ן כתב שיש לאסור מצד דש אע"פ שהולך לאיבוד, וטעמו:

"י"ל דאין הכא נמי דמדאורייתא לא מיתסר, אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מיתסר מדרבנן".

(ר"ן על הרי"ף שבת מא ע"א)

נראה שכוונתו היא לומר, שאע"פ שסוחט לאיבוד אינו תולדה דדש, מצד העובדה שנסחטים משקים, שדרך לסוחטם, ואילו היה צריך להם היה בזה איסור דש, אסרוהו חכמים מדרבנן גם כשאינו צריך להם, וצ"ע בגדרו המדויק של האיסור. לשיטת הר"ן שפעולה זו אסורה, יש לאסור אותה אף כשאינו מכוון לה והיא פסיק רישיה דלא ניחא ליה,[4] והוא מפני שהוא הכריע להדיא דלא כשיטת הערוך.

אף ר"י בתוס' כתובות שם שדחה שיטת הערוך פירש שיש איסור להדק המסוכריתא או משום מלבן (ולדעתו יש ליבון ביין), או משום מפרק שהוא תולדה דדש, ואע"פ שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור.

בכתובות שם עמדת ר"י היא שמדובר באיסור דרבנן כללי מפני שיש פגם בכוונה בלא ניחא ליה, ובתוס' יומא נראה שהוא סבור שנחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכך משתמע מקושיית התוס' בשבת עג ע"ב שכל סחיטה שלא לצורך המשקה היוצא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה:

"אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה".

(תוס' שבת עג ע"ב ד"ה 'וצריך')

אמנם בתירוצם שם כתבו שאין דרך דישה בכך, ונראה שכוונתם היא שכל סחיטה שאינה למשקה אינה דרך סחיטה, ולפיכך התירוה, וצ"ע.

 

מפיס מורסא

הגמרא בשבת קז ע"ב קובעת:

"המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה."

ובעמוד א' שם איתא:

"אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר ... המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ."

וכתב רש"י שם:

"פטור - ומותר, דאין כאן תיקון, ורבנן נמי לא גזור בה שבות, משום צערא".

אולם, מדברי כמה ראשונים נראה שהם הבינו דין זה של מפיס מורסא להוציא את הליחה, כדבר שאינו מתכוון. אמנם, מפני שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שיטת התוס' בשבת קג ע"א וביומא לד ע"ב שפסיק רישיה דלא ניחא ליה דינו כמתכוון, אלא שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. לפי שיטה זו הקשו בתוס' על שיטת הערוך, המתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה:

"ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אף על פי שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואף על פי שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא".

(תוס' שבת קג ע"א ד"ה 'לא צריכא)

ניתן ליישב שיטת הערוך, אם נאמר שמפיס מורסא אינו נכנס לגדרי דבר שאינו מתכוון, שהרי מתכוון הוא לעשות הפתח כדי להוציא את הליחה, אלא שאינו צריך אותו, והוי ככל מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובזה כ"ע מודים שיש איסור דרבנן, ורק במקום צער התירו.

נראה ששורש העניין תלוי בהבנת המלאכה במפיס מורסא, אם עשיית הפתח היא מעשה פיזי של יצירת פתח, או שמא המעשה הפיזי הוא עשיית נקב בעלמא, והשאלה אם יש כאן פתח אם לאו אינה מנקודת המבט הפיזית, אלא הפונקציונאלית, וזה תלוי בכוונת האדם: האם הוא מעוניין בהיבט זה של הפתח או לא, ולפיכך ראוי לראות זאת כחלק מן ההלכה הכללית של דבר שאין מתכוון. אפשר שהדבר תלוי גם בשאלה אם המפיס מורסא לעשות לה פה חייב משום בונה[5] מפני שעושה הפתח, או שחייב משום מכה בפטיש, שהוא גמר מלאכה המבטא יותר את היסוד הרעיוני, ובמיוחד לשיטת הרמב"ם שרואה את מלאכת מכה בפטיש לא במעשה עצמו אלא ברעיון העומד מאחרי מלאכת הרופאים ומלאכת האומנים.[6]

לדברינו, א"כ, אפשר שבזה עצמו נחלקו הערוך והתוס' כיצד לראות מפיס מורסא אם הוא עושה מעשה ואינו צריך לגופו, או שהחוסר הוא בכוונה למלאכה כי מתכוון לנקיבה בעלמא, וכפי שנתבאר.

תירוץ זה שהצענו בשיטת הערוך, כבר נאמר על ידי רעק"א בחידושיו לכתובות ו ע"א בהביאו את קושיית התוספות על שיטת הערוך:

"ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אף על פי שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואף על פי שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא".

אלא שהוא כתב את הדברים כקושיה על התוס', כי הוא ראה רק את אחת מן האפשרויות שהצענו, אולם לדברינו, שישנן שתי נקודות מבט, אתי שפיר, שאפשר שבזה נחלקו הראשונים.

וראיתי שהעירו על התוס' שהבינו את מפיס מורסא כדבר שאין מתכוון והקשו מכוח זה על שיטת הערוך, שהרי התוס' ביומא כתבו בעצמם שמפיס מורסא אינו דבר שאין מתכוון אלא מעשה בידיים, וז"ל התוס' שם:

"והאי דנקט בכריתות לישנא דמתכוין ואין מתכוין ולא נקט הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון משום רבותא דר' יהודה נקט ליה דאע"פ שאין מתכוין להבעיר התחתונות מאחר שהוא פסיק רישיה חייב דסד"א דר' יהודה לא מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בדבר שהוא מתכוין בידים כגון מפיס מורסא שהוא מתכוין לפתח וכן חס על הנר שמתכוין לכבות ומוציא המת במטה וכן כולם שמתכוין לעשות המלאכה בידים אלא שאינה צריכה לגופה אבל בדבר שאין מתכוין לעשות בידים כגון נתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאיליהן דלא נתכוין למלאכת הבערה כלל אלא לכיבוי אף על גב דהוה פסיק רישיה סד"א דלא ליחייב ר' יהודה קמ"ל".

(תוס' יומא לד ע"ב ד"ה 'הני מילי')

ואם כן, נראה שהם עצמם סותרים משנתם, אולם, לענ"ד אין כאן שאלה כלל. במפיס מורסא האדם עושה את הפתח בידיים, ואם היה הדבר פסיק רישיה שייעשה הפתח בזה ר' יהודה היה מחייב גם אם זו מלאכה שאינה צריכה לגופה כי עשה מעשה בידיו, בניגוד לכיוון לכבות העליונות והובערו התחתונות שלא כיוון להבערה כלל. אמנם, אין זה סותר את העובדה שגדר החיוב בכל מפיס מורסא לשיטת התוס' הוא מצד דבר שאין מתכוון, כי המלאכה אינה במעשה בידיים שהוא עושה שזוהי נקיבה בעלמא, ומצד פסיק רישיה אנחנו קובעים שיש כאן פתח. ובקצרה, אם נסבור כשיטת התוס' שכל פסיק רישיה דינו כמתכוון והשאלה הבסיסית היא אם ניחא ליה או לא, בזה יש לומר שרבי שמעון פוטר בלא ניחא ליה מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה ורבי יהודה מחייב כי עשה את המעשה בידיו, שלא כמו בכיבוי והבערה, שלא נעשתה בידיו ממש. אבל, לשיטת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה דינו כאין מתכוון היה לו להתיר מפיס מורסא בלא גורם הצער, מצד דבר שאינו מתכוון – זוהי קושיית התוס' על הערוך.

ראשונים אחרים יישבו את שיטת הערוך בדרכים נוספות, על זו שהצענו בדברינו למעלה.

הרשב"א בכתובות כתב בשם רבו (כנראה רבנו יונה):

"ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא דחאה רבינו הרב נ"ר דלאו משום צערא דגופא התירו דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סמנין וכ"ש שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא היינו טעמא לפי שאינו מתכוין לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה ומההוא טעמא ממש דאמרן דכל שאינו נהנה ואינו מתכוין אפילו בפסיק רישיה שרי".

(חידושי הרשב"א כתובות ו ע"א ד"ה 'ורבינו יצחק')

לשיטה זו הערוך יפרש את היתר מפיס מורסא מפני שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ואינו זקוק לגורם הצער כדי להתיר, שהרי ראינו שמעולם לא הותר איסור דרבנן ולא מלאכה שאינה צריכה לגופה מפני צער.[7]

 

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] עיין ספר הישר לר"ת סי' רפג שפירש אף הוא כן: "הכי פיר' דילמא אתי מבטל ומשוי ליה דופן לקירוייא", דהיינו שחכמים אסרו להדק החבית שמא יבטל את חתיכת הבגד שם, ויניחנה שם בקביעות, ויש בזה עשיית כלי.

[2]  וראה גם ר"ן שבת מא. באילפס שפירש כן, ואף הוא הביא שר"ת אמר כן: "פירש רבינו תם ז"ל דתרי גוני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש וההוא דהוה תולדה דמלבן היינו דוקא בבגד המתלבן ובמשקים המלבנין ואפשר שאף היין מלבן כדאמרינן התם [סוכה מ א] לאכילה ולא למשרה לאכילה ולא לכובסה וההוא דהוי תולדה דדש איתנהו בכולהו משקין ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטין דומיא דדש והך מסוכרייא משום סחיטה דמלבן אין בה שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא מכל מקום אין המסוכרייתא מתלבנת שאין דרך ליבון בכך ומשום סחיטה שהיא תולדה דדש נמי ליכא שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין ממנה".

[3]  ראה הערה 1.

[4]  צ"ע קצת בדברי הר"ן שהרי לשיטתו מדובר כאן בפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ומשמע מכאן שהוא סבור שיש לאסור גם באופן זה, ואולי הוא סבור שאיסור זה חמור יותר מפני שיסודו בדמיון לאיסור תורה, וצ"ע, וראה עוד להלן בהמשך שנעסוק ישירות בדין זה.

[5]  שלילת חיוב בונה יכולה לנבוע מטעמים אחרים, ראה דיוננו במלאכת בונה.

[6]  ראה מה שכתבנו בשיטת הרמב"ם במלאכת מכה בפטיש.

[7]  לעצם טיעון זה נראה שאין הדבר פשוט, שהרי בודאי יש מקומות שהתירו איסורים משום צער כגון ההיא דכתובות ס ע"א: "תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן." כמובן שיש לחלק בין מקרים שונים, אך אי אפשר לקבוע שמעולם לא הותר איסור דרבנן מפני צער. אמנם, עיין שם בראשונים שדנו ביחס שבין הסוגיה שם לסוגיה ביבמות קיד ע"א, ומכלל דבריהם שיש מחלוקת האם צער מהווה יסוד להיתר בשבת במקרים מסוימים, וז"ל הרמב"ן בכתובות שם שריכז את השיטות השונות בזה: "איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פ' חרש נוהגין היינו יונקין חלב מבהמה בי"ט ואוקימנא משום דאיכא צערא ושבת דאיסור סקילה גזור בה רבנן י"ט דלאו איסור סקילה לא גזור בה רבנן אלמא אף על גב דאיכא צערא בשבת אסור, ואיכא למימר פליגי רבנן עליה דר' מרינוס ואבא שאול דהתם דאמר כרבנן, תדע מדאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי רבנן עליה וזהו דעת רבינו הגדול ז"ל ועיקר, ומיהו ת"ק דאבא שאול משמע דאסר אפי' בי"ט דקתני ומכולן יונק מהן אפי' בשבת ובגדול אסור כלומר אסור לינק משקצים ורמשים ואסור לינק בשבת ופרישו התם דגדול בעי אומדנא, נמצאו ג' מחלוקות בדבר ת"ק אסר בין בי"ט בין בשבת ואבא שאול סבר בי"ט מותר אבל לא בשבת ור' מרינוס סבר בין בי"ט בין בשבת מותר והלכתא כוותיה. ור"ת ז"ל כתב בספר הישר דצערא דהתם לאו דוקא אלא דבעי למשתי חלב .. אבל במקום צערא דגונח לא גזור, ... ור"ח ז"ל כתב כאן האי צערא סכנה היא כי היכי דלא תקשי לך האי דיבמות ולאו מילתא היא, וי"א דגונח איכא סכנה אם אינו שותה לעולם כדאמרינן בפ' מרובה אין לו תקנה אא"כ יונק חלב רותח וכו', וכיון שכן אף על פי שאם אינו שותה בשבת אינו מסתכן בכך מותר אבל התם בחולה שאין בו סכנה כלל אפילו לא ישתה לעולם".