דבר שאין מתכוון - חלק י', המשך דיון במחלוקת הראשונים והערוך

  • הרב ברוך גיגי

מעתה, נעיין בסוגיות השונות, שעלו בדיוני הראשונים סביב שיטת הערוך, ונבחן את שיטת הערוך בצד שיטותיהם האחרות של הראשונים.

זילוף יין ע"ג האישים

בזבחים צא ע"ב הובאה מחלוקת תנאים רבי שמעון ורבי יהודה אם מותר לזלף יין ע"ג האישים מצד האיסור של כיבוי אש המזבח, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שרבי שמעון מתיר ורבי יהודה אוסר. הערוך הביא מכאן ראיה  שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, והדוחים ראייתו טענו כמה טענות:

  1. "דלאו פסיק רישיה הוא שמזלפו בטיפים דקות אי נמי על גבי האיברים דאפשר שלא יכבה את האש".

(תוס' יומא לה ע"א, סד"ה הני מילי)

  1. "הא רבי שמעון - שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא".

(רש"י זבחים שם)

וכבר עמדנו למעלה על דברי רש"י הללו, שטוען שאף בטיפים גסות אין זה פסיק רישיה כיוון שאפשר בדקות.

  1. "דההיא דמתיר רבי שמעון לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני".

(תוס' כתובות ו ע"א, ד"ה האי)

עמדתו זו של ר"י בתוס' בכתובות קובעת אמנם שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, אלא שבמקום מצווה יש להתירו. הפער שבין עמדה זו של ר"י לעמדת התוס' בסוגיות אחרות, שהעדיפו להעמיד את סוגיית זבחים באופן שאינו פסיק רישיה,[1] מבוסס על מחלוקת יסודית בדין פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

שיטת התוס' בדרך כלל רואה את פסיק רישיה דלא ניחא ליה כדין מתכוון, דהיינו, שברגע שהוא פסיק רישיה אנו קובעים הלכתית שדינו כמתכוון, אלא שמכיוון דלא ניחא ליה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.[2] דין מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ייחודי לשבת ובתחומי ההלכה האחרים אין משמעות למלאכה שאינה צריכה לגופה, ומכיוון שקבענו שיש בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דין מתכוון, הרי הוא אסור מן התורה. לפיכך נאלצו התוס' להעמיד את סוגיית זבחים באופן שאינו פסיק רישיה.

לעומת גישה זו של התוס', ר"י בתוס' בכתובות סבור שפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא עדיין בגדר דבר שאין מתכוון, ובזה הוא קרוב קצת לשיטת הערוך, אלא שהוא חולק עליו בזה שהוא סבור שמכל מקום צריך לאסור מדרבנן:

"ואף ע"ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה."

לדעת ר"י יש לאסור פסיק רישיה דלא ניחא ליה בשבת ובכל התורה כולה כמו שאוסרים מדרבנן בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, אך אין זהות בין שני האיסורים. במקרה של זילוף יין ע"ג האישים עדיין נחשב אינו מתכוון כיוון דלא ניחא ליה, אבל כיוון שהוא פסיק רישיה יש לאסור מדרבנן ובמקום מצווה לא אסרו.

כשיטה זו של ר"י, שמודה לערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר בכל התורה אלא שחולק עליו בכך שיש לאסור מדרבנן, כתב בספר התרומה, תלמידו של ר"י, בשם רבו:

"מיהו פי' מורי רבינו דאפי' אין כלי מתחת החבית לקבל היין הנופל. מ"מ אסור למשוך בברזא הכרוכה בפשתן ובמוך בשבת משום דישה. ואף על גב שהבלוע הנסחט נופל על הארץ לאבוד נהי דאיסור' דאוריית' ליכא כדמייתי ראיה בערוך מד' מקומות[3] כדפי' לעיל. מ"מ איסור' דרבנן איכא דהא ספוג שמקנח בו את הבגד והקער' מלכלוך היין ושמן ודבר אחר והרי אינו נהנה במה שבלו' מספוג ונסחט ממנו וא"ה אסור אם אין לו בית אחיז' וגם מפיס מורסה אי להוציא ליחה דשרי היינו משום צערא הא לאו הכי אסיר משום דהוה פסיק רישיה שעושה פה והוי כמו פתח אף על פי דאינו צריך לפה"

(ספר התרומה הלכות שבת סי' רמד)

כלאים

שנינו במשנת כלאים:

"מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל".

(כלאים פרק ט' משנה ה')

הרשב"א והר"ן כתבו שהערוך הביא ראיה ממשנה זו שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, וז"ל הרשב"א:

"ועוד דאמרינן (כלאים פ"ט) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא דעל כרחיה לבוש הוא כלאים אלא שאין מתכוין לו ואינו נהנה ממנו דאינו צריך לו, אלמא כל מלאכה שאינו נהנה ממנה ואינו מתכוין לה אף על פי שהיא כפסיק רישיה ולא ימות פטור ומותר לר' שמעון".

(חידושי הרשב"א כתובות ו ע"א ד"ה 'האי מסוכריא')

 וז"ל הר"ן:

"והביא ראייה מדאמרינן לעיל בפרק במה מדליקין מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא אף על גב שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה שרי". 

(חידושי הר"ן שבת קיא ע"א ד"ה 'האי מסוכיתא')

בהמשך דבריהם הם דחו ראיית הערוך, וכך כתב הרשב"א:

"ההיא דמוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש כלומר דרך הנאה שיהנה ממנו".

ובר"ן שם:

"וההיא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא".

ויש להבין במאי פליגי בדין זה של כלאים.

ונראה לי לפרש שהראשונים חלוקים בגדרי איסור לבישת כלאים. הערוך סבור שאיסור כלאים הוא במעשה הלבישה או ההעלאה של הבגד,[4] אלא שהוא סבור שמי שמתכוון להבריח את המכס או למכור כסות אינו מתכוון ללבישה ונחשב הוא לאינו מתכוון, אלא שהוא פסיק רישיה שעל כרחו נמצא לבוש בכלאים, וסבר הערוך שכיוון שאינו צריך ללבישה זו הרי זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה שמותר לדעת רבי שמעון. הראשונים שדחו דבריו הבינו שאיסור כלאים אינו בעצם הלבישה אלא בלבישה שיש בה הנאה,[5] והוא דבר שאין מתכוון כי אינו מתכוון ללבישה של הנאה שהרי מתכוון רק למכור, אלא שיש אפשרות שייהנה מן הלבישה, וזה אינו פסיק רישיה שייהנה, וכפי שכתבו התוס' בשבת:

"ובענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה".

(תוס' שבת כט ע"ב ד"ה 'ובלבד')

מילה בצרעת

בשבת קלג ע"א מובאת ברייתא המתירה למול במקום צרעת, אשר לומדת זאת מן הכתוב:

"דתניא בשר ואף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה."

בגמרא דנו בצורך בפסוק לדין זה:

"הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין[6] הוא, ודבר שאין מתכוין מותר! אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! בתר דשמעה מרבא סברה."

היוצא מן המסקנה הוא שכיוון שהוא פסיק רישיה, היה לנו לאסור, גם לאביי לאחר שקיבל זאת מרבא, למול במקום צרעת ולפיכך הוצרכנו ללמוד היתר למול מן הפסוק. אלא, שבהמשך הסוגיה שאלו:

"ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה ... אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין ואי איכא אחר ליעביד אחר דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דליכא אחר".

לפי הבנת רוב הראשונים דיון הסוגיה כאן הוא אליבא דאביי קודם שקיבל את דברי רבא שרבי שמעון אוסר בפסיק רישיה. שאלת הגמרא היא מה יעשה רבי שמעון עם הפסוק המיוחד המתיר מילה במקום צרעת, והתשובה שניתנה לכך היא שרבי שמעון יפרש הפסוק באב שמתכוון לקוץ בהרת בנו. אמנם במקרה כזה יש להעדיף למצוא אדם אחר שאינו אביו שלא יתכוון לקוץ את הבהרת, ולגביו אין איסור כי הוא אינו מתכוון. יש לזכור שלפי הסבר זה הסוגיה עוסקת בשיטת אביי שרבי שמעון מתיר אף בפסיק רישיה, ולכן כל אדם שלא יתכוון לקוץ הבהרת יהיה מותר למול, ובהעדר אדם אחר התירו גם לאבי הבן למול, אף אם הצהיר בפנינו שרוצה לקוץ בהרת בנו.

אמנם התוס' ביומא כתבו שהערוך הביא ראיה לשיטתו ממילה בצרעת:

"ועוד הביא הערוך ראייה לדבריו מדאמר פרק ר' אליעזר דמילה (קלג ע"א) ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה? באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין. ופריך ואי איכא אחר ליעביד כדריש לקיש ומשני דליכא אחר אבל אי איכא אחר היה מותר לכתחילה אלמא שרי רבי שמעון פסיק רישיה לכתחילה בדבר שאינו נהנה. ואין זו ראיה דהא דמוקי ליה אביי באומר אבי הבן כו' היינו מקמי דשמע מרבא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה כדקא מסיק התם לבתר דשמע מרבא סברה ולהכי פריך ואביי אליבא דרבי שמעון כיון דפליג אף בפסיק רישיה וא"כ לא שנא פסיק רישיה משאר שאינו מתכוין האי בשר מאי עביד ליה אבל למאי דמסיק דלאביי נמי מודה בפסיק רישיה לא שנא אביו לא שנא אחר".

(תוס' יומא לד ע"ב ד"ה 'הני מילי', הקטע מובא בלה ע"א)

כפי הנראה, התוס' אכן דוחים ראיית הערוך מכיוון שהסוגיה מדברת רק לפי השלב הראשוני בשיטת אביי, אבל לפי המסקנה שאביי הסכים וקיבל את דברי רבא שרבי שמעון מודה בפסיק רישיה, אין הבדל בין האב לבין אחר, והכל עקרונית עוברים על האיסור, אלא שהתורה התירתו.

אמנם, נראה שהערוך עצמו פירש  שהדיון של הסוגיה אינו מוסב על עמדתו הראשונה של אביי, אלא על עמדתו למסקנה שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, וכפי שכתב כן להדיא בחידושי הרמב"ן:

"ובפ' ר"א דמילה (קל"ג א') אמרי' ואי דאיכא אחר ליעבד אחר דלא ניחא ליה, ולרבא נמי פריך ולא כמו שפרש"י ז"ל דלאביי פריך מקמי דסברה".

(חידושי הרמב"ן שבת קיא ד"ה 'האי')

לפי הבנת הערוך, הסוגיה דנה  אליבא דהלכתא, והיא שואלת האם במקרה והיה אדם אחר היה לנו לתת לו למול לכל הדעות. הואיל והכול אוסרים פסיק רישיה, היה לנו להעדיף אחר שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שהוא מותר, ולא נצטרך להתנגש באיסור קציצת הצרעת. לפי פירוש זה, אכן, יש ראיה מן הסוגיה שלפחות אין איסור דאורייתא בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, אמנם ראיה  להיתר גמור אין כאן, וכפי שכתבו התוס' ביומא שם:

"ועוד מה ראיה היא מהתם דילמא התם מדאורייתא שרי אבל מדרבנן איכא למימר דאסור".

ובהמשך דבריהם הם הציעו להסביר כך את ראייתו של הערוך:

"מיהו איכא למימר דהכי מייתי ראיה כיון דבשאר [איסורי] דלא בעינן מלאכת מחשבת מותר מן התורה אין סברא לאסור גבי שבת אפי' מדרבנן ודאי אי בשאר איסורי אסור מדאורייתא משום דלא בעינן בהו מלאכת מחשבת אז היה ראוי לגזור גבי שבת מדרבנן להשוותו לשאר איסורי אף על גב דמדאורייתא שרי משום מלאכת מחשבת".

ביאור הדברים: הערוך הביא ראיה מן הסוגיה שאין איסור דאורייתא בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בשאר איסורי התורה כמילה בצרעת, משום שעדיין נחשב כדבר שאין מתכוון, ומכאן הוא רוצה להוכיח שאין מקום לאיסור מדרבנן אף בשבת, משום שלדעתו יש מקום לאסור מדרבנן בשבת רק כגזירה אטו כל התורה כולה, אבל כיוון שהוכחנו שבכל התורה אין איסור דאורייתא, אין מקום לאסור מדרבנן.

אבל התוס' סברו שכיוון שהגמרא לא חילקה בדעת רבא בין אביו לבין אחר, וסתמה דבריה שבכל עניין הוא פסיק רישיה ואנו זקוקים לפסוק שיתיר את המילה, יש להוכיח מכאן שמדאורייתא אין הבדל בין ניחא ליה ללא ניחא ליה, בכל התורה כולה, והוא איסור דאורייתא ורק בשבת יש לחלק ביניהם בגלל מלאכת מחשבת, ומ"מ אסור מדרבנן גם בלא ניחא ליה – או מצד  מלאכה שאינה צריכה לגופה או מצד גזירה אטו כל התורה.

ולעניין הלכה, נראה שיש נפקות בדבר: לשיטות הראשונים שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מן התורה בכל התורה כולה, אין לחלק לעניין מילה בין אבי הבן לאחר, שהרי אף באחר הוא איסור תורה. אולם, לשיטת הערוך, הסבור שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, אם כן, יש להחמיר לעניין מעשה של מילה בצרעת ולדרוש שאחר ימול, ורק בהעדר אחר יש לאפשר לאבי הבן למול. וכן יש להסיק אליבא דשיטת ר"י בתוס' כתובות שמודה לשיטת הערוך מדאורייתא, וכן נראה מלשונו של תלמידו בספר התרומה סי' רמד, שאין להתיר מילה בצרעת אלא לאחֵר שאינו אביו, שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

[1]  עיין תוס' ביומא הנ"ל, ותוס' בשבת קג. ד"ה לא צריכא.

[2]   ראה בתוס' ביומא שם, ובתוס' בשבת קג ע"א ד"ה בארעא, מא: ד"ה מיחם.

[3]   בין המקומות הללו גם דינים שהם בכל התורה כולה, ולא רק דיני שבת.

[4]   תלוי במחלוקת הראשונים אם מה שהתירו למוכרי כסות הוא העלאה בלבד או גם לבישה – עיין ריטב"א שבת כט ע"ב ד"ה מוכרי כסות. כבר דנו בעבר בהרחבה בגדרי איסור כלאים, עיין בשיעור דבר שאין מתכוון חלק ד'. בדיון הנוכחי לא נגענו בנקודה זו, ועיקר דברינו מתייחס למחלוקת הערוך עם הראשונים, והדיון מתיישב בין אם נאמר שהראשונים כאן עוסקים רק בהעלאה ולא בלבישה ובין אם הם עוסקים גם בלבישה. מכל מקום הם חלוקים בשאלה אם האיסור, של ההעלאה או של הלבישה, הוא בעצם המעשה או במעשה שיש בו הנאה דווקא.

[5]   כלומר, לבישה שאין בה הנאה אינה אסורה ונחשבת כמשוי בעלמא.

[6]   לעצם הגדרת פעולה זו כדבר שאין מתכוון, אע"פ שקוצץ את הבהרת בידיו, יש לומר שהאיסור אינו בעצם מעשה הקציצה, אלא בטהרת האדם על ידי סילוק הבהרת, וכיוון שמתכוון למילה ולא לטהר את האדם הרי זה נחשב כדבר שאינו מתכוון. עיין רשב"א על אתר שכתב כן, וז"ל: 'אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו, והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הוה ליה דבר שאין מתכוין אצל טהרה'.