דבר שיש לו מתירין

  • הרב אברהם סתיו

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

ביצה דף ג – דבר שיש לו מתירין

הגמרא (ב ע"ב-ג ע"ב) הביאה שתי שיטות עקרוניות בהבנת דין המשנה שאוסרת טלטול בביצה שנולדה ביום טוב: דעת רבה שמדובר באיסור דאורייתא של "והכינו את אשר יביאו" (עיין בדף היומיומי של אתמול) ודעת רב יוסף ורבי יצחק שמדובר בגזירה מדרבנן. על השיטה הנוקטת שזהו דין דרבנן מקשה הגמרא (ג ע"ב):

מיתיבי: אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה כרעי המטה. אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. וספיקא אסורה. ואם נתערבה באלף - כולן אסורות.
בשלמא לרבה דאמר משום הכנה - הוי ספיקא דאורייתא, וכל ספיקא דאורייתא לחומרא. אלא לרב יוסף ולרבי יצחק, דאמרי משום גזרה, ספיקא דרבנן היא, וכל ספיקא דרבנן לקולא! (אמרי לך): סיפא אתאן לספק טרפה. - אי הכי, אימא סיפא: נתערבה באלף - כולן אסורות. אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול - הוי דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל.

בגמרא מבואר שדבר שיש לו מתירין, היינו שיש אפשרות לאכול אותו בהיתר, אינו בטל. בטעם הדבר ישנה מחלוקת ידועה בין רש"י והר"ן. רש"י בסוגייתנו (ד"ה אפילו) כתב:

אפילו באלף לא בטיל - ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב) - אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן - לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול.

מדברי רש"י אלו עולה שמדובר בחומרה דרבנן שעניינה הוא שמכיוון שאפשר לאכול את הדבר בהיתר מוחלט אם ימתינו מעט, אנו מעדיפים לעשות זאת ולא להזדקק להיתר על ידי רוב.

הר"ן בנדרים (נב ע"א) מביא טעם אחר לדין זה:

דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו.

כלומר, דין ביטול מבוסס על הניגוד בין רוב ההיתר למיעוט האיסור שגורם לכך שהאיסור יתבטל במיעוטו. סברה זו אינה קיימת כאשר אין כאן איסור גמור אלא רק איסור זמני שעומד להיות מותר, וממילא אין הוא מתבטל בהיתר.

מחלוקת זו הינה מחלוקת יסודית אשר יש לה השלכות רבות על הגדרת "דבר שיש לו מתירין", ואין כאן מקום להאריך בזה. אמנם דברי הר"ן נסתרים לכאורה מסוגייתנו. שהרי סברתו של הר"ן מבארת רק מדוע אין דין ביטול ברוב בדבר שיש לו מתירין, ואילו בסוגייתנו מבואר גם שמשום כך אנחנו מחמירים בספק דרבנן! לפי סברת רש"י דין זה מובן היטב, שהרי אין לנו סיבה להיכנס לספיקות כאשר אפשר להמתין ולאכול בהיתר וודאי, אך לפי שיטת הר"ן לא ברור מדוע לא נאמר גם בדבר שיש לו מתירין שספיקא דרבנן לקולא.

קושייה זו הקשו רבים מן האחרונים בסוגייתנו (פני יהושע, צל"ח, קובץ שיעורים ועוד), ונראה שיש מקום ליישב אותה מתוך הבנת דין ההליכה בספק דרבנן לקולא. בגמרא המצוטטת לעיל מבואר שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, ויש לדון כיצד להבין הלכה זו. באופן אחד אפשר לומר שמדובר בחישוב מושכל של סיכונים וסיכויים. כלומר, הסיכון של איסור תורה הוא סיכון גדול ולכן אנו מעדיפים שלא ליטול אותו, ואילו איסור דרבנן הוא תקלה קטנה יותר שאנו מוכנים להסתכן בה. אמנם בשו"ת הר"ן (סימן נא) מבואר שההליכה לחומרא בספק דאורייתא היא דין דאורייתא גמור ולא רק חשש מתקלה, וכך ביאר בשיטתו הגאון ר' נפתלי טרופ בחידושיו (כתובות סימן כה). ממילא נראה שגם דין "ספק דרבנן לקולא" הוא דין מיוחד שתיקנו חכמים, שעניינו הוא שדבר שנתון בספק בין איסור להיתר ייחשב כהיתר ואיסורו יתבטל. משום כך, ייתכן שדין זה לא נאמר ביחס לדבר שיש לו מתירין, שבו אין כלל צד של איסור אלא שני צדדי היתר.

הרב אברהם סתיו