דחיית הנצרות והאסלאם

אחת השאלות העתיקות ביותר בעולמה של הדת היא שאלת היחס שבין הדת להיגיון. אין ספק כי יש סתירה מסוימת בין שניהם: המאמין מקבל עובדות רבות שקשה להוכיחם בהיגיון אנושי רגיל, כגון העובדה שא-לוהים דיבר עם בשר ודם, האמונה בהשגחה ובניסים ועוד.

הוגים רבים, כדוגמת הרמב"ם ורס"ג, טענו כי ההיגיון והשכל הם העיקר, וניסו להסביר את האמונה לאור השכל. הוגים אחרים פעלו בכיוון ההפוך - העמידו את עיקרה של הדת על האמונה, וטענו כי השכל מתנגד עקרונית לאמונה ולכן יש להזניחו. בדיונו של הכוזרי עם שיטות הנצרות והאסלאם, ניתן לראות כי לריה"ל עמדה מורכבת בשאלה זו.

הנוצרי והמוסלמי מציגים, כל אחד בדרכו, את העיקרון הבסיסי של כל הדתות: הא-ל יוצר קשר עם בני האדם. עיקר טענתו של הכוזרי כנגד רעיון זה הוא שרעיון זה סותר את ההיגיון. באופן בסיסי, הכוזרי אכן מצדד בהליכה אחרי ההיגיון האנושי, אך בדבריו למוסלמי ולנוצרי יש תוספת חשובה: גם להיגיון ישנן מגבלות, ולכן ישנה אפשרות שהדת תגבר עליו. אם ניתן יהיה לראות במראה עיניים כי יש אמת בדת, אזי יהיה עלינו לדחות את ההיגיון ולקבל את הדת. הכוזרי מציין כי עיקרון זה קיים גם אצל חכמי הטבע: "הן ככה יעשו חכמי הטבע... כוחות אשר אילו סיפר עליהם לחכמים האלה לפני שראום בעיניהם היו כופרים במציאותם, אולם אחרי שראום יתחכמו וימצאו להם סיבות" (הכוזרי א', ה). אמנם יש ללכת אחרי ההיגיון, אך אין לעשות זאת כנגד דברים שניתן לראות את אמיתותם באופן ברור.

בנקודה זו טמונה חולשתן של הנצרות והאסלאם. מצד אחד, הן תומכות באמונה נגד השכל; אך מצד שני, הן אינן מביאות לכך הוכחות ברורות. הדבר המבוסס היחיד בדתות הללו הוא ההתגלות שהייתה לעם ישראל, שאותה אין להכחיש, כמו שאומר המוסלמי בעצמו: "והלא ספרנו הקדוש מלא סיפורים על משה ע"ה ועל בני ישראל, סיפורים אשר אין להטיל ספק באמיתותם" (הכוזרי א', ט).

אם כן, ניתן לראות כי ריה"ל טוען שאין לדחות את ההיגיון לחלוטין, אך גם אין ללכת אחריו בעיניים עצומות. ייתכן מפגש של האדם עם האמת שמעבר להיגיון - מפגש שאינו קיים בדתות האחרות, אלא רק ביהדות, המבוססת על התגלות ברורה.