דיון בפני פחות משלושה דיינים

 

 

מסכת סנהדרין פותחת בהלכה הקובעת כי דיני ממונות נידונים בבית דין של שלושה. הלכה זו מובאת במשנה, והגמרא בתחילת המסכת דנה בלשון המשנה ומגדירה באילו דיונים יש צורך בשלושה דיינים. ברם, בדברי הגמרא במספר מקומות אנו מוצאים שיטות שונות של אמוראים, מהם משתמע שניתן לדון גם בבית-דין עם מספר דיינים קטן יותר.

 

בתחילת המסכת, מובאת שיטתו של רבי אבהו כי שניים שדנו אין דיניהם דין, אולם בעמוד לאחר מכן אנו מוצאים שיטות אחרות:

"רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר 'בצדק תשפט עמיתך' אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות? - אי אפשר דלית בהו חד דגמיר....

מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא? - איכא בינייהו דאמר שמואל: שנים שדנו - דיניהן דין, אלא שנקראו בית דין חצוף. לרבא - לית ליה דשמואל, לרב אחא בריה דרב איקא - אית ליה דשמואל"    (ג.).

רב אחא מחדש כי מהתורה די בדיין אחד, אולם מתוך חשש שמא הדיין לא יהיה ראוי לדון, הגדילו חכמים את מספר הדיינים, כך שמתוך שלושה מן הסתם דיין אחד הוא גמיר וסביר. את העקרון הזה לומד רב אחא מפסוק בפרשת קדושים בספר ויקרא. הפסוק הינו חלק ממצוות בן אדם לחבירו ואינו חלק מההלכות העוסקות בדיני המשפט (כפי שיש בפרשת יתרו ובספר דברים). נראה שרב אחא לומד הלכה זאת מהשינוי בלשון הפסוק מרבים ליחיד- "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". הפסוק מתחיל בפניה לרבים כמו הפסוקים שמסביבו אך באמצע משתנה ליחיד, ומכאן למד רב אחא שיחיד הוא זה שצריך לשפוט בצדק[1].

לאחר מכן הגמרא מביאה את שיטת שמואל הממשיך את גישתו העקרונית של רב אחא, וטוען כי הצורך בשלושה דיינים אינו לעיכובא ועקרונית גם שניים יכולים לדון אך אין זה ראוי. מדברי שמואל אי אפשר ללמוד האם הוא מסכים לדברי רב אחא שעקרונית גם אחד יכול לדון אך הגמרא מקשרת בין שתי השיטות^[2], וכפי שמסכמים התוספות:

"שנים שדנו כו' - הא דנקט שנים משום דאפילו שנים הוו ב"ד חצוף אבל ה"ה דחד נמי דיניה דין...".

בהמשך, הגמרא מביאה בריתא הקובעת כי ניתן לדון גם בפחות משלושה דיינים, אך תלוי מיהו הדיין:

"תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי.

איבעיא להו: כגון אנא - דגמירנא וסבירנא, ונקיטנא רשותא. אבל לא נקיט רשותא - דיניה לא דינא. או דילמא: אף על גב דלא נקיט רשותא דיניה דינא? תא שמע: דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר לו: אם קיבלוך עלייהו - לא תשלם, ואי לא - זיל שלים. שמע מינה: כי לא נקיט רשותא - דיניה דינא, שמע מינה"   (ה:).

בדברי הגמרא אנו לומדים שאם הדיין היה מומחה לרבים אז הוא יכול לדון אפילו יחידי^[3]. הגמרא דנה בהלכה זו ומעלה מושג נוסף- קבלת רשות. מסקנת הגמרא שחכם מומחה לרבים אינו זקוק לקבלת רשות, ובנוסף כנראה יש דרך נוספת של קבלת רשות על מנת לדון.

הגמרא בהמשך מבארת כי הסיבה לכך שאנו דורשים שהדיין יקבל רשות לדון הינה משום מעשה שהיה. הגמרא מפרטת מקרים בהם תלמידי חכמים הורו הלכה שאינה נכונה בטעות, ולכן בנוסף לידע התורני יש צורך גם בקבלת רשות. תוס' (ה: ד"ה אי גמיר) על אתר מעירים שדיין שקיבל רשות לדון או מומחה לרבים פטורים במקרה של טעות באיסור והיתר. לפי תוספות קבלת הרשות מפקיעה את החיוב מהדיין והוא אינו צריך לחשוש שיחוייב בפיצויים.

שיטות הראשונים בהסבר הסוגיה

במידה ואנו מתירים לדיין יחיד לדון, מהו מעמדו של בית הדין שלו? האם הוא שווה לבית דין של שלושה?

התוספות מבינים כי מעמד דיין יחיד המומחה לרבים, שווה לבית דין של שלושה, ולקביעה זו הם אף נותנים השלכה הלכתית:

"ויכול לכוף את האדם בעל כרחו. דאי בדקבליה עילויה אפי' שאינו מומחה נמי. ומכאן דסתם ג' יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב"ד דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי ואפי' שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו^[4] אלא דאיקרו בית דין חצוף דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב"ד חצוף... לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני זה אלא לפני זה אבל אם אמר שלא יבא כלל לב"ד או אם הוה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו"         (ד"ה דן)

לדעת התוספות, בית דין של שלושה או מומחה לרבים, יכולים לכפות אדם שאינו רוצה להגיע לדין, ולדון אותו. כאשר יש ויכוח לגבי זהות הדיינים לא ניתן לכפות את הנידון, אך אם הוא מסרב בכלל להגיע לדין, יש כוח לכפותו.

בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין אנו מוצאים גישה שונה:

"אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין, ואע"פ שהוא מותר מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד" (פ"ב, הלכה יא).

לדעת הרמב"ם, על אף שישנה אפשרות שמומחה לרבים ידון יחידי, אין זו דרך מומלצת ואין הוא נחשב לבית דין. דברים אלו של הרמב"ם מבוססים על המשנה באבות האומרת:

"הוא היה אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה"

                                 (משנה מסכת אבות פרק ד משנה ח)

ועל כך כותב הרמב"ם:

"התורה מתירה לאיש שהוא מומחה לרבים לדון יחידי, כמו שבארנו בסנהדרין, אבל זה דבר תורה, והזהירו ממנו כאן על צד המוסר, לא על צד האיסור...".

אפשרות נוספת המופיעה בדברי הרמב"ם לדיין יחיד הינה על ידי קבלת רשות - דיין שאינו מומחה לרבים יכול לקבל רשות מבית דין לדון לבד. יש לציין כי בניגוד לדעת התוספות והרבה מהראשונים, הרמב"ם סובר שקבלת רשות ודיין מומחה לרבים אינם מוגנים במקרה של טעות בפסק הדין^[5].

את סיכום שיטת הרמב"ם ניתן ללמוד גם מתוך דבריו בפירוש המשנה:

"והמתברר מכל התלמוד בענין זה הוא מה שאסדיר לך, והוא, שבעלי דינים אם הסכימו על אנשים מסויימים לדון להם וקבלום עליהם, ואפילו לא היו אותם האנשים חכמים אלא הדיוטות הרי דינם קיים עליהם, אלא אם כן טעו בדין הרי אלו חוזרין... ואם בעלי הדין לא ביררו אותם הדיינים ולא מינו אותם עליהם אלא הם מעצמם העמידו את עצמם לדון את בני אדם, או שמינה אותם המלך, או מקצת זקני הקהל, לא אותם בעלי הדין, הרי אם היו מומחין דיניהם דין ודינם קיים אם לא טעו כמו שאמרנו.

וענין מומחין, שיהו מבעלי החכמה חכמת התורה, בקיאים בלשונות האמורים בענין, ויש בהם יכולת להקיש וללמוד דבר מדבר, כמו שביאר התלמוד באמרם כגון אנא דגמירנא וסבירנא, כלומר שאני זוכר את הלשונות ויודע אני לפרש ולהקיש ולהבין את הענינים, אדם שזה תיאורו מותר לו לדון אפילו יחידי ואף על גב דלא נקיט רשותא מריש גלות, ובתנאי שיתפרסם אצל בני אדם שהוא כך והוא ענין אמרם מומחה לרבים. ואם לא היה מומחה אין דיניו דין ואפילו דן אמת ואפילו היה לו רשות ראש גלות, לפי שאין הרשות מועילה אלא למומחה כמו שנתבאר בתלמוד. אלא שזה המומחה דלא נקיט רשותא אין לו לכוף בעלי דינים לדון לפניו, אלא שאם דן אותם דינו קיים עליהם. אבל המומחה דנקיט רשותא מריש גלות הרי זה דן את בעלי דין בין אם ירצה אחד מהם או לא ירצה, ואין שום אדם יכול לצאת מדינו בכל מקום. ואם היה זה המומחה נקיט רשות מבית דין של ארץ ישראל כלומר ראש ישיבה הרי זה דן את בעלי הדין ואפילו סירבו ודוקא בארץ ישראל בלבד. זהו סכום המסקנא בענין זה"     (פ"ג, משנה א).

הרמב"ם מחלק בין ארבע רמות של דיינים ומסביר באיזה מקרה כל אחד מהדיינים רשאי לדון:

• דיין מומחה מפורסם לרבים- דן אפילו יחידי גם בלי קבלת רשות.
• דיין מומחה שקיבל רשות מראש הגולה- יכול לכוף את הנידונים שידונו לפניו^[6].
• דיין מומחה שלא קיבל רשות- אינו יכול לכוף את הנידונים אך אם דן דינו דין.
• הדיוט- גם אם קיבל רשות אין לא אפשרות לדון.

פסק הרמב"ם

נקודה נוספת העולה בדברי הרמב"ם, הינה ההבדל בדבריו בין דיין אחד לשני דיינים. כותב הרמב"ם:

"אע"פ שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך' ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין

אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין. ואע"פ שהוא מותר, מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד""          (הל' סנהדרין פ"ב, הלכה י-יא).

נראה כי בדברי הרמב"ם קיימת סתירה פנימית: מחד הוא מכשיר דיין יחיד, אולם מאידך הוא פוסל שני דיינים! והלא קל וחומר הוא, אם דיין אחד כשר, קל וחומר ששני דיינים יהיו כשרים! בנוסף, אם מצוות חכמים היא שלא לדון יחידי, מדוע התירו חכמים לדיין מומחה לשבת לבד?

יתכן כי התשובה לכך עולה מתוך דברי הרמב"ם בספר המצוות:

"והמצוה הקע"ז היא שנצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) בצדק תשפוט עמיתך. ובא הפירוש בספרא (פ"ד ד, שבועו' ל א) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וזאת אחת מן הכוונות שכולל עליהם הצווי הזה. ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין הבעלי דינים. ובביאור אמרו (סנה' ג א) אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך..."       (מצות עשה קעז).

מדברי הרמב"ם הללו עולה הבנה מעניינת ביותר. לדעתו, על כל איש מישראל ישנה מצווה לדון דין תורה את חבירו במידה והוא יודע את הדין. נראה כי לדעת הרמב"ם אין מדובר בבית דין חלופי, אלא ישנם שני מסלולים:

• מסלול בית דין – בית דין מצווה לעשות צדק בין אנשים, וזה נכון גם במקרים בהם הוא אינו לגמרי מקובל על כל הצדדים.
• דיין יחיד - אדם היודע את הדין, ומקובל על הנידונים, מצווה לשפוט אותם בצורה הוגנת. אמנם לדבריו אין תוקף כפסק בית דין, אולם יש להם חשיבות מסוימת.

נראה כי זו היא הסיבה מדוע הרמב"ם התיר מחד דיין יחיד, אולם אסר על בית דין של שניים לדון. בניגוד לדיין יחיד, שני דיינים היושבים לדון יושבים כבר כ'בית דין', ודבר זה איננו אפשרי בפחות משלושה דיינים.

אמנם, בדברי הגמרא אצלנו לא מצאנו חילוק מעין זה, אולם יתכן שהחילוק הנ"ל עולה בדברי התלמוד הירושלמי. הירושלמי במסכת ברכות, דן בברכת הזימון ואומר כך:

"ר' אבא בשם רב חונא רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה שלשה חובה שנים רשות. אמרה דבי זעירא קומי רבי יסא א"ל אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון. שמואל אמ' שנים שדנו דינן דין אלא שהוא נקרא ב"ד חצוף, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש תרויהון אמרי' אפי' שנים שדנו אין דינן דין"             (פ"ז ה"א).

הירושלמי מביא מחלוקת האם ניתן לזמן בשנים או דווקא בשלושה, וכאסמכתא למחלוקת הוא מביא את המחלוקת בנוגע למספר הדיינים בבית הדין. לדעת הירושלמי, למאן דאמר ששנים שדנו דינם דין - ניתן גם לזמן בשניים, ואילו הסוברים שאין דינם דין - יאסרו גם זימון בשנים.

מדברי הירושלמי עולה כי אם שנים רשאים לדון, הרי שהם מוגדרים כיחידה אחת – כשנים שאכלו כאחד, ולכן הם יכולים לזמן. אולם אם הם אינם רשאים לזמן, הרי שהם מוגדרים כשני יחידים, ואסורים לדון. יתכן וזו הסיבה מדוע הרמב"ם אוסר דין של שנים, שהרי הם מוגדרים כיחידה[7].

פסיקת ההלכה

פוסק השולחן ערוך:

"אין בית דין פחות משלשה. וכל שלשה נקראים בית דין, אפילו הדיוטות... והם דנים את האדם בעל כרחו... הגה:... ונ"ל דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו...

פחות משלשה, אין דיניהם דין, אפילו לא טעו, אלא א"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים. (ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בעל כרחו של אדם)... אעפ"י שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון יחידי, מצות חכמים שיושיב עמו אחרים" (חו"מ ג, א-ג).

בדברי השו"ע אנו מוצאים תוספת המובאת במספר ראשונים, והיא כי בזמן הזה בטלה ההלכה שדיין מומחה לרבים דן יחידי בעל כרחו של אדם^[8]. בנוסף לכך כותב השו"ע כדעת הרמב"ם שלמרות שמומחה לרבים יכול לדון יחידי אין ראוי שהוא ידון יחידי. בדברי הש"ך אנו מוצאים תוספת לעקרון זה שגם אם קיבלו אותו עליהם אין ראוי שהדיין יסכים לדון יחידי אא"כ מדובר בהלכות פשוטות ומקובלות. בסיום דבריו, מציע הש"ך פתרון עוקף על ידי כך שהדיין יכריז מראש שהפסק אינו תואם בהכרח את דין התורה:

"עיין בתשובת מהרש"ל, שפסק דאפילו בקיבלוהו והוא מומחה אסור לו לדון יחידי והביא ראיות... ולפ"ז אותן שנוהגים לדון ביחידי היכא דבאים מעצמם לדון או אפילו בקיבלוהו, לאו שפיר עבדי כיון דהאידנא ליכא מומחה. ואפשר דאותן שנוהגים לדון ביחידי היינו בדברים שרגילים ופשוטים שהם מומחים בהם. או אפשר דהיא הנותנת דכיון דהאידנא ליכא מומחה ולית דחכים האידנא בדין... א"כ כי קיבלוהו בסתם מסתמא קיבלוהו בין לדין בין לטעות... שאם קיבלו עליהם יושבי קרנות, שדינן דין ואפילו טעו אין חייבים לשלם, דהא לא מצו למימר דאדעתא דלידון דין תורה קיבלום, דהא מידע ידעי שאינן יודעים דין תורה, ע"כ. אכן צ"ע בזה שהרי כל הפוסקים לא הביאו את הירושלמי דהאידנא לית דחכים לדון דין תורה.... ועל כן יש ליזהר שלא לדון ביחידי אף שקיבלוהו, אם לא שמפרש בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תורה, או שהוא דין פשוט ומומחה ורגיל הוא בכך, דבכה"ג איכא מומחה אף האידנא, ודוק"          (ס"ק י).

דיינים שאינם ראויים

ראינו לעיל (ג.) כי אחד מן ההסברים לכך שרב אחא דורש שלושה דיינים, הינו כי בין שלושת הדיינים מן הסתם יהיה אחד שהוא ראוי לדון. נקודת ההנחה שבסברה זו היא שדיין זה ישכנע את שאר הדיינים, כיצד לפסוק כך שהדין יצא לאור על פי התורה. בעניין זה יש לבחון שתי שאלות:

1. מה קורה במציאות בה שלושת הדיינים הדיוטות?
2. האם ראוי לדיין כשר להצטרף עם שני הדיוטות לדון?

בנוגע לשאלה הראשונה, הפוסקים כתבו (ראה סיכום הדעות בש"ך ס"ק ב) כי דברי הגמרא הם בדווקא. כלומר, יש צורך שאחד הדיינים יהיה גמיר וסביר, ולא ניתן לקבל מציאות בה שלושת הדיינים הינם הדיוטות. ברם במקרה שהרבים מינו שלושה הדיוטות כבית דין קבוע אז הם יכולים לדון (ש"ך ס"ק ג).

בשו"ת שבות יעקב, דן בשאלה השניה והוא כותב כך:

"במותב תלתא הוינא עם שני יושבי קרנות דלא גמירי ולא סבירי ואחר ששמענו טענת הבעלי דינים ורציתי לשאת ולתת עמהם רבו והכריעו דלא כוותי וגמרו את הדין נגד דעתי וסברתי אי דיניהם דין כדכתיב אחרי רבים להטות או נימא דקשר רשעים ועמי הארצים אינו מן המנין"                                             (ח"א קלז).

בתחילת התשובה דן ה'שבות יעקב' במעמד בית דין של הדיוטות, והוא קובע כי במקרה שהנידונים קיבלו אותם עליהם, או שבית הדין מינה אותם - דינם דין^[9].

בהמשך התשובה, קובע ה'שבות יעקב' כי החכם עיניו בראשו ועליו לברר מראש מיהם הדיינים היושבים איתו^[10]:

"דדוקא אם דיין אחר אינו מכיר את שני הדיינים אזי אסור לישב עמהם מן הסתם, שאולי אלו השנים הם אינם מהוגנים דהי' בכלל קשר בוגדין כיון שהרוב מהב"ד יהיו אינם מהוגנים יהא הוא ג"כ נכלל בתוכם. אבל אם שני דיינים מכירין זה את זה רק השלשי אינם מכירין, אז ליכא איסורא רק נקיי הדעת היו מחמירין על עצמם ואין יושבין בדין וכו'. והיכי שיודע הדיין שאחד מן הדיינים רשע או גזלן אין לו להצטרף עמו דאף שאינו נקרא קשר בוגדים כיון שהוא רק אחד מ"מ אסור משום מדבר שקר תרחק: אכן היכא דקבלו הבע"ד עליהם ליכא איסורא להצטרף עמו דאז ליכא מדבר שקר תרחק כיון שקבלו עליהם וגם קשר בוגדים ליכא כיון ששנים כשרים... אבל מ"מ נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן בכל ענין שלא לישב בדין אלא א"כ היו יודעין כל היושב עמו שהם..."         (שם).

דיון פורמלי בפחות משלושה

חלק מהדיונים של בתי הדין כיום, אינם בגדר משפט אלא הליך פורמלי שבין שני הצדדים. במקרים אלו לא מתקיים דיון משפטי ואין כלל הפעלת שיקול דעת מצד הדיינים, ועולה השאלה האם גם במקרה זה יש צורך בשלושה דיינים.

דיון בשאלה זו, עלה בעקבות הסכם גירושין בו הסדירו בני זוג את התנאים הכספיים שביניהם. הסכם זה אושר על ידי בית הדין וניתן לו תוקף של בית דין, אולם הבעל טען כי ההסכם בטל הואיל והרכב בין דין היה חסר. הרב קאפח^[11] עסק בעניין זה ופרסם פסק דין עקרוני לגבי מספר הדיינים הנדרש בדיון פורמלי בבית הדין^[12]:

"...כי המקרה של זוג זה, לא היה שום טענות ומענות, לא דין ולא דיון ולא התדיינות, אלא הגדת הסכם מוסכם בהסכמה מוסכמת, כך שאין הנושא שייך כלל לדיון והתדיינות שצריכה להיות בשלשה דווקא".

הרב קאפח קובע  כי העובדה שההסכם קיבל תוקף בבית דין רבני אינה מחייבת שלושה דיינים. לא המוסד של הבית דין קובע את מספר הדיינים אלא אופי הדיון. כאשר יש צורך בשיקול דעת של הדיינים, או כאשר עש צורך לבצע תהליך של בדיקה וחיקור דין, נדרשים שלושה דיינים. אך במקרה שיש צורך פורמלי בחתימה של הדיינים כדי לתת תוקף להסכם שבין בני הזוג - אין צורך בשלושה דיינים בדווקא.

בפסק דין זה, הרב קאפח אינו מזכיר מקורות לקביעה זו ונראה שהוא מושתת על הבנה בסיסית בסוגיות הראשונות במסכת סנהדרין. המסכת עוסקת בתפקיד בית דין כאשר הוא מתפקד כבית דין, ולא כאשר הוא משמש כסמכות פורמלית.

מקור לכך ניתן גם למצוא בדברי תוספות במסכת יבמות (קא.). התוספות מבארים מדוע יש צורך בבית דין שאינו שקול בחליצה, למרות שהליך החליצה הוא לכאורה פורמלי ואין צורך במספר אי זוגי של דיינים שהרי אין במה שתפול מחלוקת. התוספות מסבירים כי יתכן ויהיה דיון בנוגע להלכות שונות בדיני חליצה, ולכן יש צורך בבית דין שקול. מדברי תוספות אנו לומדים שעקרונית במקרים פורמלים שלא שייך לחשוש למחלוקת הלכתית בין החכמים, אין צורך בבית דין שקול או בשלושה דיינים^[13].