דין קבוע

*

אחד הדינים המעניינים בהלכות רוב הוא דין קבוע. הרבה קולמוסים השתברו בנסיון להסבירו, ונראה שעדיין לא הונחה דעת הלומדים משלל ההסברים. במאמרנו הקצר ננסה לשפוך מעט אור נוסף על דין זה.

המקרה הקלאסי של דין קבוע הוא המקרה של תשע חנויות המוכרות בשר כשר, ואחת המוכרת בשר טרף. הגמרא בכתובות (טו ע"א) קובעת שאם אדם מצא חתיכת בשר בעיר שבה יש תשע חנויות כשרות וחנות אחת לא כשרה, הולכים אחרי רוב החנויות וקובעים שהחתיכה כשרה. לעומת זאת, אם אדם קנה בשר מאחת החנויות, ואינו יודע האם היתה זו חנות כשרה או לא, אין מפעילים דין רוב, והחתיכה אסורה מספק. ומנמק שם את הדין ר' זירא באומרו: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא".

סוגי הרוב הקיימים

לפני שניגש להסביר את דין קבוע עצמו, ננדוד מעט לסוגיה בסיסית במסכת חולין הדנה במקור שממנו אנו לומדים על דין רוב:

"מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא? מנלן - דכתיב 'אחרי רבים להטות' (שמות כג, ב). רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קא מיבעיא לן, כי קא מיבעיא לן רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה".  (חולין יא ע"א)

הגמרא מחלקת בין רובא דאיתא קמן לבין רובא דליתא קמן. רובא דאיתא קמן (רוב שנמצא לפניננו) פשוט לגמרא שניתן להפעיל, והיא מחפשת מקור רק לדין רובא דליתא קמן (רוב שאיננו לפניננו).

ההבדל בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן הוא פשוט. כאשר יש ספק האם חפץ מסוים הינו שחור או לבן ניתן לנסות לברר זאת בשתי דרכים. אני יכול להתחקות אחר החפץ עצמו (איך הוא התגלגל אלינו, מהם הפרטים שידועים לנו עליו) וכך לשער את צבעו. מצד שני, עומדת בפנינו האפשרות לערוך סקר סטטיסטי על חפצים אחרים כמוהו, ולבדוק כמה מהם שחורים וכמה מהם לבנים.

הדרך הראשונה שהצגנו היא בירור בעזרת רובא דליתא קמן: הרוב לא נמצא בפנינו - אנו מגלים אותו בעזרת מחקר בלשי. הדרך השניה היא בירור בעזרת רובא דאיתא קמן: הרוב נמצא בפנינו – אנו מבררים אותו ע"י סקר סטטיסטי.

ניתן להסביר את ההבדל בעזרת דוגמא נוספת. אם ברצוננו לברר לאיזו מפלגה הצביע אדם פלוני, עומדות בפנינו שתי דרכים. אנו יכולים לבדוק אלו סטיקרים מודבקים על הרכב שלו, ולהניח שאם הוא הדביק סטיקר של מפלגה מסויימת רוב הסיכויים שהוא גם הצביע עבורה. מצד שני, אנו יכולים לברר את תוצאות הבחירות בקלפי בה הוא הצביע, ולהניח שאם 90% מהפתקים הינם של מפלגה מסויימת רוב הסיכויים שזו המפלגה  שהוא הצביע לה.

הדרך הראשונה, של הסטיקרים, היא רובא דליתא קמן. הדרך השניה, של הקלפי, היא רובא דאיתא קמן.

ההבדל בין שני סוגי הרוב

נחזור לגמרא בחולין. הגמרא קובעת שקיים הבדל בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ברור שההבדל הינו משמעותי מאוד, וזאת משתי סיבות:

1. כל אחד מהם נלמד ממקור אחר;
2. לגמרא היה ברור שקיים מקור לרובא דאיתא קמן, היא הסתפקה רק לגבי מקור לרובא דליתא קמן (אגב הסוגיא בהמשך אכן "מסתבכת" על-פני דף שלם בניסיון למצוא מקור מתאים).

כדי להבין מהו ההבדל בין סוגי הרוב נצטרך להתמקד מעט בדין של רובא דאיתא קמן. הגמרא מביאה שתי דוגמאות לרובא דאיתא קמן, אלא שממבט ראשון על דוגמאות אלו עולה בעיה קשה. אמנם הדוגמא השניה של הגמרא, המקרה של ט' חנויות כשרות וחנות אחת לא כשרה, היא פשוטה. אלא שהדוגמא הראשונה, סנהדרין שבה רוב הדיינים פסק לחובה ומיעוטם פסק לזכות (או להיפך), הינה בעייתית מאוד.

המקרה של ט' חנויות הינו מקרה קלאסי שבו יש בעיה לגבי זהות לא ידועה של חפץ מסוים. במקרה כזה אנו מגלים את הזהות העלומה של החפץ בעזרת שימוש בכללי רוב. לעומת זאת במקרה של סנהדרין, אין לי ספק מהי דעתם של הדיינים, כל דיין ודיין הביע את דעתו בצורה נחרצת. הספק שלי הוא רק בנוגע לדעתה של הסנהדרין, והשאלה שנשאלת היא האם הסנהדרין יכולה לפסוק על סמך הרוב.

כדי להבין את הקשר בין הדוגמאות, נֵעזר במקרה אחר שקשור לדיני רוב ומיעוט - תערובת של לח בלח. כאשר יש תערובת של  ליטר אחד של נוזל טרף במאה ליטרים של נוזל כשר - התערובת מותרת. הסיבה לכך היא לא משום שכל כפית שאני אוכל שייכת מן הסתם לנוזל הכשר. ברור שבכל כפית יש גם מהנוזל הכשר, וגם מהנוזל הטרף. הסיבה שהתערובת מותרת היא משום שאנו מתייחסים לתערובת כגוף אחד, ואנו מחליטים שמכיוון שהמרכיב הכשר הינו רוב הגוף, הוא קובע את צביון הגוף כולו[1].

ייתכן שגם בסנהדרין וגם בט' חנויות יש מצב של גוף אחד שאנו צריכים לקבוע את ציביונו. לגבי סנהדרין המצב פשוט, הסנהדרין צריכה להוציא פסק. ומכיוון שרוב הדיינים מחזיקים בדעה מסויימת אנו קובעים שדעת הרוב היא דעת הסנהדרין. הרוב מעצב את אופי הגוף כולו.

החידוש שלנו הוא לגבי ט' חנויות. כאשר יש חתיכת בשר שאיני יודע מאיזו חנות היא באה, אני מתייחס לכל החנויות כמערכת אחת וקובע שהיא באה מרשת החנויות שבעיר. רשת החנויות הינה רשת כשרה, משום שרוב החנויות הכשרות הן אלו שמעצבות את האופי של רשת החנויות כולה.

זהו ההבדל שבין רובא דאיתא קמן, לרובא דליתא קמן. ברובא דליתא קמן, אני משער מהי זהותה של החתיכה לפי מה שידוע לי לגביה. ברובא דאיתא קמן המצב שונה בתכלית: אני לא משער מה אופיה של החתיכה, אלא קובע שהיא שייכת לגוף מסוים שבו הרוב עיצב את אופי הגוף כולו.

בדוגמא שהבאנו לעיל, בנוגע לבירור תוכן הצבעתו של אדם מסוים הצענו שתי דרכים. דרך אחת היא לעשות מחקר בלשי על האדם עצמו, דרך שניה היא סקר סטטיסטי. הדרך הראשונה היא רובא דליתא קמן, והשניה - רובא דאיתא קמן.

לאור ההסבר שאנו מציעים עכשיו ברובא דאיתא קמן, נֹאמר שהסקר הסטטיסטי איננו בירור מציאותי אלא מכשיר שנועד לקבוע מהו אופי המקום. אם רוב המצביעים בעיר מסויימת הצביעו למפלגה האדומה, הרי שהעיר היא "עיר אדומה", ולכן התושבים שגרים בעיר הם "אדומים".

לפי דברינו, ההסתמכות על רוב במקרה של "איתא קמן" היא בתורת הנחיה, ולא בתורת בירור - התורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", ולכן בכל מקרה של קביעת אופי הגוף, אנו קובעים אותו על סמך הרוב.

חשוב לציין כי זהותו של המיעוט נקבעת בגלל השתייכותו לגוף רק בשני מקרים:

1. כשהמיעוט לא ניכר (כמו במקרה של תערובת לח בלח);
2. כשאנו מתייחסים למערכת מבחוץ (כמו במקרה של הסנהדרין).

דין קבוע

נחזור לדין קבוע. אמרנו שאם אדם מצא חתיכת בשר בעיר שבה תשע חנויות כשרות וחנות אחת לא כשרה, הולכים אחר רוב חנויות וקובעים שהחתיכה כשרה. לעומת זאת, אם אדם קנה בשר מאחת החנויות, ואינו יודע האם הייתה זו חנות כשרה או לא, אין מפעילים דין רוב, והחתיכה אסורה מספק. לפי ההסבר שלנו ברובא דאיתא קמן ברור מאוד דין קבוע.

כשהבשר נמצא בחנות ואיננו יודעים מה טיבה של החנות, ברור שלא ניתן לקבוע שהחנות התבטלה. אנו שואלים האם החנות המסויימת כשרה, ולא האם החנויות שבעיר הן כשרות. רק כאשר אני מוצא את הבשר מחוץ לחנויות, אני יכול להסתכל עליהן כגוף אחד, לשאול האם החנויות בעיר כשרות, ואזי לקבוע שמערכת החנויות בעיר כשרה.