דרכי ה' הנעלמים

  • הרב דן האוזר
פַּעַם כְּשֶׁדִּבֵּר רַבֵּנוּ מִדַּרְכֵי ה' הַנֶּעְלָמִים, וּמֵעִנְיָן שֶׁאֵין שׁוּם שֵׂכֶל לְהָבִין נִפְלְאוֹת דַּרְכֵי ה', סִפֵּר שֶׁהָיָה יְהוּדִי עָנִי אֶחָד מְטֻפָּל בִּילָדִים, שֶׁהָיָה שׂוֹכֵר כָּל שָׁלשׁ שָׁנִים אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ "רֶענְדַאר" מֵהַפָּרִיץ, וְהָיָה דָּר שָׁם וּמִתְפַּרְנֵס מִמֶּנָּה, וְכָךְ הָיָה שׂוֹכְרוֹ שָׁנִים רַבּוֹת. וּבְכָל שָׁלשׁ שָׁנִים כְּשֶׁנִּגְמְרָה הַשְּׂכִירוּת וְהִכְרִיז הַפָּרִיץ עַל שְׂכִירוּת הַמַּרְזֵחַ, לֹא שְׂכָרוֹ אַף אֶחָד אֲפִלּוּ מֵהַנָּכְרִים, כִּי יָדְעוּ שֶׁיְּהוּדִי זֶה הוּא עָנִי וּמְטֻפָּל בִּילָדִים וְרִחֲמוּ עָלָיו, כִּי יָדְעוּ שֶׁמִּזֶּה מְקוֹר פַּרְנָסָתוֹ. אוּלָם שָׁנָה אַחַת בָּא יְהוּדִי אֶחָד וְהִפְרִיז עַל הַסְּכוּם וְשָׂכַר הוּא אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ, וְנֶאֱלַץ הַיְּהוּדִי הֶעָנִי לָצֵאת מִשָּׁם בְּאֶמְצַע הַחֹרֶף עִם בָּנָיו הַקְּטַנִּים. הַיְּהוּדִי הַזֶּה, שֶׁשְּׂכָרוֹ לֹא הָיוּ לוֹ שָׁנִים רַבּוֹת יְלָדִים, וּבְאוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁשָּׂכַר אֶת בֵּית-הַמַּרְזֵחַ וְקִפַּח אֶת הֶעָנִי נוֹלַד לוֹ בֵּן זָכָר. וְהָיָה הַדָּבָר לְפֶלֶא, שֶׁלֹּא דַּי שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לְעָנִי כָּזֶה, עוֹד זָכָה לְבֵן זָכָר לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים... וְסִיֵּם רַבֵּנוּ וְאָמַר: "וְכָךְ מַנְהִיג הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶת עוֹלָמוֹ..." "אוּן אַזוֹי פִירְט גָאט דִי וֶועלְט..." וּמִזֶּה רוֹאִים, אֵיךְ שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהָבִין אֶת דַּרְכֵי ה' הַנֶּעְלָמִים וְהַנִּפְלָאִים לְמַעְלָה מִשִּׂכְלֵנוּ.
(שיח שרפי קודש ב פו)
 
ר' נחמן מביא לפנינו סיפור שאיננו אלא התרסה. בכוונה תחילה הוא מספר לנו סיפור של עוול וחוסר צדק, וחותם את הסיפור בהצהרה של חוסר האפשרות להבין את דרכי ה' הנעלמים. נראה כי דבריו של ר' נחמן מכוונים ישירות כלפי הז'אנר הספרותי השכיח המספר על סיפורי השגחה המגלים את הצדק האלוקי ואת סדר הבריאה. סיפורים המסתיימים כמעט תמיד ב"סוף טוב", או לכל הפחות עם תובנה ולקח. ואילו כאן משאיר אותנו ר' נחמן עם פה פעור וחוסר הבנה מוחלט. ולו זו בלבד, אלא זה מה שהוא מבקש מאתנו – להבין שאין להבין!
נראה שר' נחמן רצה לכוון אותנו ליהדות פקוחת עיניים הרואה את המציאות ומעומתת איתה. היינו אמנם רוצים לעצום את עינינו ולחזור לעולם דמוי גן עדן שבו הכל טוב, מלא בחסד ורווי השגחה. עולם בו האלוקים מתהלך בגן לצד האדם השומע את קולו. אולם כבר אז, בגן עדן, אכלו אדם וחווה מעץ הדעת טוב ורע ונפקחו עיניהם. אכילה מעץ הדעת טוב ורע, מפנימה את הערבוב של הטוב והרע בעולם, ומעכלת את הבלבול הזה. אכן – כל כך הרבה טוב, יופי, חכמה וסדר יש בעולם, ועימם כל כך הרבה סיפורים המבטאים את השגחתו של הקב"ה בעולם. אולם  לצידם – כמה סיפורי קושי, כאב, חולי, רוע ואי צדק קיימים, גם את זאת יש "לדעת", ו"לפקוח" על כך את העיינים.
אם אמנם רצה ה' כי לא נאכל מעץ הדעת, מדוע ברא אותו ונטע אותו באמצע הגן? מה פשר בריאת העץ שלא אוכלים ממנו? מה משמעות הדבר, שכל עניינו הוא שנמנע ממנו? מסתבר שספירת ה"דעת" כל עניינה הוא חיבור, "וידע האדם את חווה אשתו". אולם חיבור זה יכול להיעשות רק מתוך נפרדות. ההימנעות מהידיעה היא הפתח לחיבור אמיתי. במילים אחרות, "תכלית הידיעה שלא נדע" (ליקוטי מוהר"ן כד וכן בתנינא ז). רק משעה שמנקה האדם את עצמו מכל תבנית, מכל מבנה, מכל סכמה או נתון קודם, פנוי הוא ליצור מגע ישיר ובלתי אמצעי עם השני. רק אז יכול הוא באמת "לדעת". ידיעה ממשית היא ידיעה הפתוחה גם למה שאינו צפוי מראש ואיננו מקובל, ורק כלי המכוון גם לאלו, כמו "הדעת", מסוגל לכך. רק במקום שה"אני" נגמר, יכול השני להתחיל. רק בקצה התודעה יכול להיווצר קשר אמתי ושם היא נקודת המבחן של הקשר – בסופו של האדם, באזור הדמדומים שבין הוויתו לבין אי-הוויתו, בין חייו לבין מותו. אכילה מעץ הדעת יכולה להשאיר את האדם ללא שיווי המשקל העדין שבין ה"אני" ובין האחר, בין ה"אני" לבין מה שמעבר לו. דעת יתירה נותנת לאדם אמנם וודאות אך נוטלת ממנו את חייו; עוטפת אותו בחוקים וכללים המעניקים לו התמצאות אך נוטלים ממנו את חירותו. לעומת זאת אי אכילה מפרי עץ הדעת כמוה כאי הידיעה המאפשרת את ה"דעת" שאחריה והיא המשאירה את האדם אמנם נטול וודאות אך סמוך ל"עץ החיים".
ר' נחמן מחזיר אותנו לאי ידיעה זו ורואה בה מעלה דתית. מתפרץ גם לעולמנו הדתי השמור והסגור ופותח בו פתח. כדי לעשות זאת הוא זורה בו אי סדר. הוא  מתריס כשהוא מספר לנו סיפור  לא פתור, ומעמיד את האדם הדתי באופן החשוף ביותר מול אלוקיו ומול חוסר הידיעה שלו אותו. ר' נחמן לא מסיק מן הסיפור ש"אי אפשר ל"דעת" את דרכי ה' הנעלמים". התבטאות מעין זו עוד הייתה משאירה פתח למסתורין, לאחרות, לאינסוף בתוך תמונה נעלמת זו, אך ר' נחמן לא מסתפק בכך. ר' נחמן אומר "מכאן שאי אפשר להבין את דרכי ה' הנעלמות". הוי אומר – לא רק שאינני יודע ומשאיר את הלא נודע בגדר תעלומה, אלא יותר מכך: אינני מבין, אינני מסכים, אינני יכול להזדהות. עד כדי כך הסתירה גדולה ולשם מביא אותנו רבנו. בקבלה, "בינה" מכונה "אמא" כביכול מספר לנו ר' נחמן סיפור על המציאות נעדרת האם, נעדרת ההכלה, נעדרת האהבה, ללא החיבוק העוטף וללא רחם.
כשר' נחמן מספר לנו את סיפורו של העני הוא מספר לנו למעשה, בעומק, את סיפורו של ה"אני". לעני אין מעצמו כלום, כמו ספירת המלכות, אשר מכונה בקבלה "אני". אין ל"אני" אלא את עצמו באשר הוא. לדידו של השני, האני הוא  תמיד "אין" (היפוך אותיות האנ"י), נעלם ונסתר. רבים מתקשים לעמוד בעמדה נטולת משענת חיצונית זו ומחפשים בטחונות באיזשהו "יש" חיצוני שיבטיח את נראותם כלפי חוץ ואת ביטחונם בעולם החיצוני. אני חכם, אני עשיר, אני נחמד, אני מכובד ועוד ועוד. אולם כל אלו גובים בדרך כלל מה"אני", את חירותו להיות הוא עצמו באשר הוא, את המצפן הפנימי שלו, את "המלכות" שלו.
כשר' נחמן מספר את סיפור זריקתו של ה"עני" מביתו, ברצונו לספר לנו על אובדנה של הביתיות של היהודי. אובדן החסות האימהית. את אובדנו של "המובן" בעולם שטוב ורע משמשים בו בערבוביה. הנחש מפתה אותנו "להיות כאלוקים יודעי טוב ורע", לחשוב שאנו בקוצר דעתו יכולים להבין ולדעת. אך ר' נחמן מספר לנו סיפור שכל עניינו הוא להתריס בפנינו, ולשכנע אותנו שאי אפשר לדעת ואי אפשר להבין.
וזאת עושה דווקא ר' נחמן, שאין כמוהו אמון על הדיאלוג הישיר עם הקב"ה. הוא זה ששולח אותנו לדבר עם ה' כדבר איש אל רעהו בהתבודדות. נראה שדווקא מתוך כך הוא מסוגל להגיע לקצוות קיצוניים כל כך בדו שיח זה עם הבורא. דווקא השיח עם ה', הוא המאפשר לומר גם מילים קשות. להיות מוכן להיפצע, לכאוב, לזעוק, למחות ובלבד שיהיה שיח. להיות מוכן "לא לדעת" על מנת שיוכל "לדעת" – לשמור על קשר חי, בריא, בלתי אמצעי ופתוח עם הבורא. להיות אמיץ "לפקוח עיניים" משעה שכבר נגסנו בפרי עץ הדעת. ר' נחמן מעדיף סיפור כאוב, מרגיז, מקומם – אבל חי, על פני סיפור שלם, מסודר, מפייס, מרגיע – אבל מת.
קשה להיות "עני" ברחוב. קשה להיות "אני", ללא "בית" וללא חסות. קשה להיות ב"אין", ללא משען של שום "יש". ואכן היהודי פעמים רבות מעדיף לחכור מהפריץ את ביתו, להתפרנס משיכרונם של אחרים, מן העובדה שכל אדם סגור בתוך עצמו, שבוי בתוך חלומותיו, ולנהל עם העולם את אותו דיאלוג אילם ועיוור, כפי הנהוג ב"כלכלת השוק" ה"נורמלית". אין דיאלוג אמיתי, אין שיח, אין חלונות למונאדות. יש רק משא ומתן של תן וקח, של חילופי אינטרסים. שיח של שיכורים שבו כל אחד מוכר לשני את חלומותיו, ואת דמיונותיו בתוך עצמו. גם היהודי יכול להצטרף לשיח זה ולהקים בית מרזח. גם ה"אני" בלית ברירה רואה בבית מרזח זה את ביתו. אך אי אפשר להתכחש, כאשר היהודי משלם לפריץ את דמי שכירות הוא הופך למעשה לחלק מעולם הכוח שהפריץ מייצג.
ר' נחמן זורק בסיפורו את היהודי מבית זה, באמתלה של יהודי אחר. לא גוי, אלא דווקא יהודי, כך שהסיפור לא ישתלב בחלוקה הרגילה והדיכוטומית של טובים ורעים, גויים ויהודים. על מנת שניזכר כי גם היהודי השני הינו "אני". גם הוא "אין". עצם קיומו של השני ה"לגיטימי", של שני יהודים יוצר במציאות סתירה מהותית ועקרונית ומתוך כך גם "חוסר ידיעה" מהותי של מה "טוב" ומה "רע", מי הטובים ומי הרעים. כך מתברר לנו שוב שדווקא אי הידיעה היא הדעת האמיתית, ומתברר בסיפור כי דווקא היא מולידה בן זכר, כדוגמת "וידע האדם את חווה אשתו". ואילו ה"אני" נשאר תמיד מול דעת לא יודעת זו, זרוק ברחוב ללא בית, ללא חסות ושם מבחנו, אם יהיה מסוגל להיות "אין" ללא משענת חיצונית ולעמוד מול ה'. לשם זורק אותנו ר' נחמן, ביודעו שאין לו ברירה לאדם הדתי – מוכרח הוא לעמוד מול ה"אין" האלוקי, מול האין מובן, מול האינסוף. לטעמו, רק עמידה חשופה זו, על אף שהיא כואבת, מרגיזה ומבלבלת, תאפשר לאדם שלא לאכול מעץ הדעת וכך תותיר אותו ליד עץ החיים. רק משם יוכל להיווצר קשר חי עם הבורא ויוכל האדם שוב לשמוע את קול ה' מתהלך בגן.