האם טימאו היוונים את כלי המקדש?

  • הרב משה טרגין

שיעור לחנוכה: "וטיהרו את מקדשך" - האם טימאו היוונים את כלי המקדש?

אחד המרכיבים העיקריים, ולעתים קרובות אף מהנשכחים, של נס חנוכה הוא טיהורו מחדש של בית המקדש - "וטיהרו את מקדשך". אמירה זו מניחה שבית המקדש טומא על ידי עבודת האלילים של היוונים. למרות שמנקודת מבט רוחנית - עובדתית עצם הכניסה לבית המקדש ומעשי התועבה שנעשו בו פוגעים בקדושתו, עדיין יש מקום לשאול: על פי ההלכה - האם הקדושה באמת פקעה ואבני הבית והכלים שבו נאסרו לשימוש? ככלות הכל, אנו מודעים להלכה לפיה "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" - אדם אינו יכול להטיל איסור הלכתי על דבר שאינו בבעלותו. אני, למשל, איני יכול להטיל איסור שימוש על חפץ של מישהו אחר באמצעות נדר; אם אדם יעבוד (עבודה זרה) לבהמתו של אדם אחר, הוא לא יוכל להטיל עליה מעמד של "עבודה זרה" עם כל איסורי השימוש הכרוכים בו. זו נקודת הקושי המרכזית שעלינו להתגבר עליה על מנת להבין כיצד יכלו היוונים לטמא את בית המקדש ולהטיל איסור משמשי עבודה זרה על כלי המקדש.

הגמרא מעלה שאלה זו במרומז, אך במקום להבהיר את העניין מעורר התירוץ שהיא נותנת ספק רב בקרב הראשונים. במסכת עבודה זרה (נב.) הגמרא מבססת את החלטת החשמונאים לקבור את אבני המזבח לאחר שנכנסו בחזרה לבית המקדש על פסוק ביחזקאל פרק ז': הנביא חוזה את כניסת הבבלים למקדש במהלך חורבן בית ראשון ואומר "ובאו בה פריצים וחיללוה" - רשעים ייכנסו ויטמאו את המקדש. החשמונאים הסיקו מפסוק זה שכאשר אויבים נכנסים לבית המקדש ומשתמשים בכלי המקדש לצורך פולחן האלילים שלהם, הכלים נאסרים בשימוש וקדושתם פוקעת מבחינה הלכתית.

הבעיה היא, שהפסוק אינו מתייחס למנגנון ההלכתי שעל פיו מסתלקת הקדושה. משימה זו מוטלת על הראשונים. שהרי סוף סוף, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו!!

רש"י במסכת עבודה זרה מספק את המפתח לפיתרון שאלה זו. הוא טוען שברגע שנכנסו גויים למקדש איבדו כל כלי המקדש את קדושתם: באופן אוטומטי הכלים מקבלים מעמד של הפקר - הם אינם בבעלותו של איש. היוונים השיגו בעלות על הכלים (באמצעות השתלטות על הפקר) , ואז הטילו עליהם מעמד ואיסורים של עבודה זרה. רש"י רומז בדבריו לנקודה מעניינת הקשורה בבעלות הממונית של רשות ההקדש. מאחר ובמקרה של הקדש אין אנו דנים בבעלות של אדם פרטי על החפץ, אלא בשותפות או בקשר עם רשות מיוחדת, הבעלות במקרה זה אינה בעלות רגילה. במילים אחרות, אין בעלות אובייקטיבית של מישהו על חפץ של הקדש; ישנו רק מעמד של הקדש המכתיב מספר הלכות ביחס לחפץ וקושר אותו לרשות מיוחדת שהחפץ ברשותה - רשות הקדש. ברגע שהחפץ מאבד את קדושתו ואת מעמדו המיוחד הוא אינו משתייך יותר להקדש, מאחר ומלכתחילה הבעלות עליו הייתה תוצאה של מעמדו ההלכתי והקדושה שחלה עליו (ראה בסיכום על מקבילות לתפיסה כזו של בעלות). רש"י מסביר שהגויים יכלו להטיל את איסור עבודה זרה על כלי המקדש מכיוון שהם נחשבו לבעלים ההלכתיים של כלים אלו. מה שרש"י אינו מסביר בדבריו הוא מדוע נעלמה הקדושה ברגע שנכנסו היוונים למקדש. איזה מנגנון ביטל את הקדושה?

כדי לעקוף בעיה זו ברש"י, טוען התשב"ץ (חלק ג' תשובה ה') שברגע שנכנסו היוונים לבית המקדש הפקירו האחראים עליו את כל כלי המקדש, יצרו באופן אקטיבי מעמד הפקר על כלי המקדש ובכך אפשרו לגויים להשיג בעלות על הכלים ולאסור אותם על ידי עבודת האלילים שלהם. לעמדה זו אין אישושים היסטוריים וקצת קשה להעלות על הדעת מצב כזה, אך עצם העובדה שהתשב"ץ חש צורך לאמץ אותה מצביעה על הקושי בעיקרון של רש"י, לפיו הקדושה פוקעת באופן אוטומטי, ובעקבות פקיעה זו נוצר הפקר.

נשוב לשיטת רש"י: כיצד איבדו כלי המקדש את קדושתם? כזכור, ברגע שהכלים איבדו את קדושתם הם הופכים מיד להפקר והם נתונים לשימוש היוונים. כרגע מוטל עלינו לברר את המנגנון ההלכתי שעל פיו הוסרה הקדושה ההלכתית של כלי המקדש על ידי הפולשים היוונים. המשנה למלך (בספרו "פרשת דרכים") והמהרי"ט (כרגע איני יכול למצוא את התשובה הספציפית), מציעים הבנה מעניינת שיש לה השלכות מעניינות מבחינה הלכתית ותיאולוגית: כל כלי בעל קדושה הלכתית שנמצא ברשות גויים מאבד אוטומטית את קדושתו. וברגע שהחפץ מסולק מקדושתו, בעלותו החוקית נעלמת והיוונים יכולים להשתלט עליו.

השיטה מקובצת בבבא מציעא (כד:) מצטט תשובה של המהר"ם מרוטנבורג המציגה עיקרון דומה אך בהיקף מצומצם יותר: בעלות של גויים על כלי קודש אינה מספיקה, כשלעצמה, לסלק ממנו את הקדושה; אולם ברגע שהכלים הללו מחוללים כחלק מביזה כללית, קדושתו פוקעת באופן מיידי. החזקתו של החפץ על ידי הגויים אינה גורמת לסילוק הקדושה, אך ביזויו וחילולו של החפץ מנוגדים למשמעות של קדושה.

פיתרון שלישי לשאלה זו מוצע על ידי התשב"ץ. הוא טוען שמצב ההריסה (אפילו אם נגרם על ידי סיבות טבעיות) יכול להסיר את הקדושה מחפץ או, מעניין לציין, אפילו ממקום מסוים. יש לכך השלכות משמעותיות לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות שנהרסו.

ישנם שני ערוצים נוספים לפיתרון השאלה, שההנחה המשותפת להם היא שמה שסילק את הקדושה היה עצם השימוש בכלים והתועלת שהושגה מהם, ובקצרה, המעילה ההלכתית בכלים. ככלל, אם יהודי נהנה מחפץ השייך להקדש הוא עובר על איסור מעילה (ראה במסכת הנקראת כך). חוץ מהעונשים המוטלים על העובר על האיסור, קדושתו של החפץ פוקעת והוא הופך לחולין (ללא קדושה). ייתכן שהפקעת הקדושה שעליה דיבר רש"י נגרמה בעקבות מעילה - השימוש בכלים אלו למטרות חולין. אמנם, תשובה זו מעוררת בעיות: בדרך כלל איסורי מעילה אינם חלים על גויים, ולכן גוי שנהנה מחפץ של הקדש אינו נענש על מעילה, ומאותה סיבה הוא אינו גורם לסילוק הקדושה מהחפץ. איך, אם כך, הצליחו היוונים להפקיע את קדושת הכלים?

כאן אנו נפגשים עם שתי גישות שונות. אנו יכולים להצביע על פולשים יהודים שביצעו את המעילה וגרמו לכלים לאבד את קדושתם. לחלופין, אפשר להמשיך ולטעון שהיוונים, למרות היותם גויים, גרמו בעצמם לתהליך המעילה.

בעל המאור במסכת עבודה זרה מתאר מזווית חדשה את סיפור המעשה, ובתוך כך מציג את הנסיבות הטרגיות שקדמו לנס חנוכה. הפריצים שנכנסו למקדש וטימאו אותו לא היו יוונים אלא יהודים מתייוונים. יהודים אלו - פריצי ישראל - היו יכולים למעול בכלי המקדש, והיה זה מעשה המעילה שלהם שהפקיע את הקדושה מהכלים. ללא הקדושה, הבעלות של ההקדש פקעה, ובכך נתאפשר ליוונים להשתלט על כלי המקדש ולהטיל עליהם איסור עבודה זרה באמצעות עבודת האלילים שלהם.

הרמב"ן מקשה על תירוץ בעל המאור קושיה, המבוססת על תוספתא בפרק השני של מסכת מגילה הטוענת שהמזבח אינו יכול לאבד את קדושתו לעולם דרך פדיון. מהלכה זו הרמב"ן מסיק כי למזבח יש דין של "כלי שרת" - הכלים שבהם השתמשו במקדש, ומכאן הוא למד כי כלי שרת לעולם אינם מאבדים את קדושתם על ידי מעילה, ואף לא על ידי פדיון - תהליך שבו חפץ יוצא מרשות הקדש על ידי תשלום כסף להקדש תמורתו, ובסופו הקדושה מוסרת מהחפץ. מעילה, אפילו אם תהא מבוצעת על ידי יהודים, לא תשפיע על הסרת הקדושה מהמזבח, מאחר והוא נחשב כלי שרת.

על מנת לתרץ את בעל המאור עלינו לנתח את ההנחות המובלעות בדעת הרמב"ן. ראשית, הוא מניח שלמזבח יש אכן מעמד של כלי שרת, דבר שהתוספתא לא מציינת בפירוש: התוספתא אומרת רק שפדיון אינו אפשרי ביחס לאבני המזבח; האם זה מחייב שהמזבח הוא כלי שרת דווקא, ואינו חלק מהמבנים של המקדש? שנית, הוא מניח שאותו מעמד שיש למזבח כמכשיר בעל ערך מובהק בעבודת המקדש, יחול גם על אבנים שינותקו ממזבח זה. ברור שהיוונים הפרידו אבנים מהמזבח לצורך מטרותיהם הנתעבות. אבנים אלו, ולא כל המזבח, הן שנקברו על ידי החשמונאים. נראה שהרמב"ן צודק בטענתו שהמזבח כמכלול אינו יכול לאבד את קדושתו לעולם בגלל מעמדו ככלי שרת, ואף על פי כן האבנים שבו יכולות לאבד את קדושתן כשהן מפורקות ממנו. ולסיום, הרמב"ן אינו מעניק חשיבות לנסיבות המיוחדות של אירוע זה. כלי שרת יכול לקיים את קדושתו לנצח בגלל אפשרות השימוש שלו - תמיד יש לו ערך שימושי בהקלת העבודה בבית המקדש. אולם מה קורה כשבית המקדש עצמו נכבש על ידי עובדי אלילים והעבודה בו מופסקת? האם הכלים שבו ממשיכים לשמור על קדושתם למרות חוסר השימוש שבהם? או שמא נוכל לומר שמעילה במובן כזה אכן יכולה לפגוע בקדושה?

להלן רשימה קצרה של מקורות בנוגע לשלושת ההנחות של הרמב"ן. בירור מפורט יותר של הנושא יהיה מחוץ לתחום (ולאורך) של שיעור זה.

1. מעמדו של המזבח באופן כללי:

זבחים (כז:); ספר המצוות להרמב"ם, מצוות עשה כ'; הראב"ד בהשגותיו על מניין המצוות של הרמב"ם (נמצא בתחילתו של משנה תורה) - בהערותיו על מצוות עשה כ'; מנחת חינוך על מצווה צ"ה; האם הימצאותו של מזבח מעכבת, רמב"ם בית הבחירה א', א; א', יג; ב', א.

2. האפשרות לחלק בין האבנים כשלעצמן לבין המזבח:

באיזה כסף של הקדש השתמשו לקניית האבנים? ראה כתובות (קי:), ירושלמי שקלים פרק ד', ורמב"ם שקלים פרק ד'.

ראה גם במנחת חינוך בהוספות למצווה מ' ביחס למזבח שבנה יעקב.

3. מעמד כלי השרת לאחר שהופסקה העבודה במקדש:

מעילה (כ.), ורש"י ורבינו גרשום שם. ראה גם אור שמח הלכות עכו"ם ח', א.

האפשרות האחרונה שתידון כאן מועלית על ידי הראב"ד (בפירושו לעבודה זרה ובפירושו על הרי"ף הידוע בשם "כתוב שם") שכותב: "התורה נתנה כח לגויים לחלל קדושתם כאילו הם בני מעילה". הפסוק ביחזקאל מחדש גדר מיוחד של מעילה שפעל במהלך כניסת הגויים הללו לטמא את המקדש. למעשה, אפילו כלי שרת שבתנאים נורמליים אינו יכול לאבד את קדושתו, נופל קרבן למעילה כזו הכרוכה בהרס. על ידי בידוד מקרה זה והבחנתו משאר המקרים, פותר הראב"ד במכה אחת את שתי השאלות - איך יכול גוי לבצע מעילה, וכיצד יכולה מעילה להסיר קדושה ממזבח שהינו, ככל הנראה, כלי שרת.

נקודות מתודיות:

כשאנו נפגשים בבעיה הלכתית עומדות בפנינו, באופן כללי, שתי אפשרויות. אנו יכולים להשתמש בקטגוריות הלכתיות ידועות (פעמים באופנים חדשניים) כדי להסביר את התופעה שלפנינו, אך לעתים קרובות מודלים רגילים ומוכרים אינם יכולים להסביר את המקרה ויש צורך לפתח מבנים הלכתיים חדשים. הראב"ד, למשל, פיתח מודל חדש של מעילה הפועל על פי חוקים שונים לגמרי מהחוקים שעל פיהם פועל המודל הרגיל. לחלופין, כדי להסביר את האופן שבו בעלות ההקדש הוסרה פיתחו מספר מפרשים תפיסות חדשות ביחס לדברים הגורמים לסילוק הקדושה של הקדש. בקצרה: ראשית נסה לפתור בעיה באמצעות משהו "ישן"; אם הניסיון נכשל חפש משהו "חדש".

נקודה לעיון:

הגדרת הבעלות המשפטית של הקדש היא שאלה מרכזית בהלכה. להרחבה ראה חידושי הגר"ח על הרמב"ם, הלכות מעילה ב', ה.

מחשבה:

מספר נושאים חשובים הועלו לדיון. הניגוד בין עולם הגויים לבין עולם הקדושה משתקף בדברי המהרי"ט שבעלות של גוי על דבר שבקדושה מספיקה על מנת לסלק מהחפץ מעמד זה. ישנם, אמנם, מספר ערכים דתיים שגוי מסוגל להגיע אליהם: יראת שמים, מוסריות, חוסר אנוכיות, צדק ואפילו רוח הקודש. אך לקדושה במובנה הטרנסצנדנטי, זו שאנו מייחסים לקב"ה - קדוש קדוש קדוש - אין משמעות בעולמם של הגויים, שוויתרו על רוממות הא-ל כדי לגרום להאנשה של המושג הא-להי. לבירור נרחב יותר בעניין זה ראה בחלקים הראשונים של איש ההלכה (קריאת ספרו של רודולף אוטו "מושג הקדושה" יכולה אף היא להועיל).

מתשובתו של המהר"ם מרוטנבורג אנו יכולים להסיק שקדושה יוצרת "עליונות" ביחס לכלים אחרים, ומרגע שהכלים הנידונים מחוללים על ידי זרים היא מפסיקה להתקיים אוטומטית. מדעת התשב"ץ אנו יכולים ללמוד שכדי להתמיד במצב של קדושה (לפחות בכל הנוגע לקדושת חפץ) יש צורך במעורבות אקטיבית בעולם העבודה של בית המקדש. קדושה אינה יכולה להתקיים בריק. ולכן, ברגע שבית המקדש שמם ופוסק מלתפקד הוא מאבד את קדושתו.

בעל המאור מזכיר לנו שוב שלעתים קרובות אנו האויב הגרוע ביותר של עצמנו.

יהי רצון שנזכה לבנות את בית המקדש שוב ולממש את מושג הקדושה בחיינו.