הדלקת נרות שבת

  • הרב חיים נבון
שיעור 10 / הדלקת נרות שבת
 
א. הדלקת הנר - מצוות הנשים?
שיעור זה חריג במסגרת שיעורי "האישה והמצוות". באופן עקרוני, מצוות הדלקת הנר אינה דווקא מצוותן של הנשים; היא שייכת בנשים ובגברים כאחד. אך מנהג ישראל מימים ימימה שהנשים הן המדליקות נר שבת, וכבר חז"ל הזכירו זאת (שבת פ"ו מ"ב). מדוע מצווה זו נתייחדה יותר לנשים? במדרש (בראשית רבה פרשה יז ח) נכתב שיש בכך כפרה על חטאה של חווה. הרמב"ם נימק זאת אחרת:
"המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית"                           
                               (רמב"ם, הלכות שבת ה', ג).
אפשר לפרש את דברי הרמב"ם כמבטאים מציאות מעשית: הנשים מצויות יותר בבית ועוסקות בצרכי הבית, ולכן מן הסתם נוח יותר שהן תהיינה אחראיות על הדלקת הנרות. אך בהחלט אפשר לראות זאת כביטוי למעורבות הנפשית הרבה של האישה בסדרי הבית ובמשפחה.
יש פוסקים שכתבו שטוב שגם האיש ייטול חלק במצווה, ויכין את הנרות להדלקה (משנה ברורה או"ח רס"ג ס"ק יב).
ב. הגדרת המצווה
חכמים קבעו שיש להדליק נר לפני כניסת השבת.[1] הגמרא במסכת שבת קובעת: "הדלקת נר בשבת - חובה" (שבת כה ע"ב). רש"י ותוספות שם דנים באופיה של חובה זו:
"כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא"
                          (רש"י שבת כה ע"ב ד"ה חובה).
"הדלקת נר בשבת חובה - פירוש: במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר, משום עונג"       
                  (תוספות, שבת כה ע"ב, ד"ה הדלקת).
אם כך, לדעת רש"י הדלקת הנר קשורה בכבוד שבת, ולדעת התוספות היא קשורה בעונג שבת.[2] כבוד שבת ועונג שבת הן שתי מצוות מדברי סופרים. הגר"א (או"ח תקכ"ט, ד) הסביר מה ההבדל בין כבוד לעונג: מצוות כבוד כוללת את ההכנות לשבת, ומצוות עונג כוללת את הנאת הגוף בשבת עצמה. מצוות כבוד כוללת רחצה, לבישת בגדים חגיגיים, ואפילו קניות של צרכי שבת. מצוות עונג כוללת את סעודות השבת.
לפי רש"י, הדלקת הנר היא חלק מכבוד שבת - מן ההכנות החגיגיות לשבת. לפי התוספות, לעומת זאת, הדלקת הנר היא חלק מעונג שבת - המוקד אינו בהכנה החגיגית, אלא בהנאה הממשית בשבת עצמה.
נבחן את דברי הרמב"ם בשאלה זו:
"הדלקת נר בשבת אינה רשות... אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת"                    
                              (רמב"ם, הלכות שבת ה', א).
"וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן"
                               (רמב"ם הלכות שבת ל', ה).
הרמב"ם תיאר את הדלקת הנר גם כעונג שבת (בפרק ה') וגם כעונג שבת (בפרק ל'). איך אפשר ליישב את הסתירה? ר' צדוק הכוהן (קונטרס שביתת השבת אות ה) הסביר כך: כאשר נהנים בשבת מאור הנר זהו עונג שבת; ההכנה לאותו עונג ביום שישי, היא עצמה מוגדרת ככבוד שבת. לכן יש במצוות נר שבת קיום של כבוד שבת וגם של עונג שבת. זהו הסבר הגיוני מאוד לדברי הרמב"ם. בהמשך נראה שראשונים אחרים הציגו תשובות אחרות בשאלה האם הדלקת הנר היא חלק מכבוד שבת או מעונג שבת.
במקום אחר מוזכר בגמרא עוד טעם להדלקת נר שבת:
"אמר רבא, פשיטא לי: נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו"                                (שבת כג ע"ב).
רבא אומר שאדם עני צריך קודם כל לקנות נר שבת, גם אם משום כך לא יוכל לקנות נר חנוכה או יין לקידוש. זאת משום שנר שבת מביא לשלום בית. רש"י הסביר שם (ד"ה שלום ביתו) שכאשר אין נר - נפגע שלום הבית, משום שבני ביתו מצטערים לשבת בחושך. ובמקום אחר (כה ע"ב ד"ה הדלקת) כתב עוד שבמקום שאין אור אדם נכשל באפלה, ובכך נפגע שלום הבית. רבים חושבים שנרות שבת הם מעין סגולה מיסטית לשלום בית. אך הכוונה היא פשוט שכאשר יש אור במקום הסעודה יש אווירה טובה יותר, וכשיש חושך יש תקלות וכעסים. צריך לזכור שבזמנם של חז"ל נר שבת היה מקור האור היחיד בליל שבת, ובכך הוסיף שלום בית, במובן הפשוט ביותר של הביטוי.
מה היחס בין טעם זה לבין הנימוקים הקודמים? נראה להסביר בפשטות, ששלום בית אינו נימוק הלכתי עצמאי, אלא הסבר מדוע יש בנר שבת כבוד ועונג. אנו מבינים שחכמינו רצו להוסיף כבוד שבת ועונג שבת. אך מדוע הדלקת נר היא הדרך הטובה להשיג מטרות אלו? למה לא ציוו במקום זה להניף דגל ליד הבית או לתלות על הדלת ציור יפה? משום שהדלקת הנר הופכת את הארוחה לנעימה יותר, ומונעת כעסים וחיכוכים. התרומה לשלום בית משמשת שיקול להעדיף את נר שבת על פני נר חנוכה וקידוש היום, אך אין היא מהווה נימוק הלכתי עצמאי לתקנת נר שבת.[3]
יש ראשונים שטענו שאין לברך על הדלקת הנר. מדוע?
"רבנו משולם לא היה מברך על הדלקת הנר, משום דאמרינן פרק התכלת: כל מצווה שאין עשייתה גמר מלאכת מצוותה - אין מברכין עליה; ונר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה"      (מרדכי שבת סימן רצד).
רבנו משולם טען שגמר מצוות הדלקת הנר הוא רק בשעת הסעודה, כאשר יושבים ונהנים מאור הנר. וממילא אי אפשר לברך על ההדלקה, שהיא רק התחלת המצווה ולא סיומה. ברור שלדעתו הדלקת הנרות היא בגדר עונג שבת, וזה מתקיים רק בשעת הסעודה. אם נרות שבת הם בגדר כבוד שבת, עצם ההדלקה היא עיקר המצווה, ומבטאת את ההכנה לשבת.
ראשונים אחרים טענו שאין לברך על ההדלקה מסיבה אחרת: "משום שאם היתה מודלקת ועומדת, לא היה צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת" (תוספות שבת כה ע"ב ד"ה חובה). כלומר, יש שטענו שאין לברך על הדלקת נר שבת, משום שהמצווה אינה תלויה במעשה מסוים, אלא בעצם קיומו של נר דולק. והא ראיה, שאם יש נר דולק אין צריך לכבותו ולהדליקו מחדש. רבנו תם חלק, והציע שתי תשובות שונות לחלוטין. ראשית, הוא אמר שאף אם יש אפשרות לקיים את המצווה בעצם קיומו של נר שדולק כבר מיום שישי בבוקר, הרי כאשר זה אינו המצב, ומדליק נר במיוחד לפני כניסת השבת - מברך על כך. תשובתו השנייה שוללת את עצם ההנחה שעליה מסתמכים אותם ראשונים: הוא טוען שאם היה הנר מודלק ועומד - צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו.
נראה שגם מחלוקת זו תלויה בשאלה האם הדלקת נר שבת היא בכלל כבוד שבת או בכלל עונג שבת.[4] אם מדובר בכבוד שבת, לכאורה יש עניין בעצם מעשה ההדלקה, שמבטא כבוד לקראת שבת. אם יש בבית נר שהודלק לצורך אחר, ובמקרה נשאר דולק עד שבת, אין כאן ביטוי של כבוד לקראת שבת. אך אם נדגיש דווקא את עונג שבת, הרי שהעונג מתקיים על ידי השפעת הנר על האווירה בשבת עצמה. וממילא אין זה משנה כלל מי הדליק את הנר ומתי, ובלבד שהוא דולק בשבת בזמן הסעודה.
למעשה, כמובן, צריך לברך על ההדלקה. ולגבי נר שכבר היה דולק, הרמ"א (רס"ג, ד) פסק שאם היה נר דלוק מבעוד היום גדול, יכבה אותו ויחזור וידליקנו לצורך שבת. מכאן נלמד שלדעתו הדלקת נרות היא מטעם כבוד שבת - או, כשיטת הרמב"ם, שיש בה גם כבוד וגם עונג.
ב. כמה נרות, מי מדליק, מקום ההדלקה
השו"ע (רס"ג, א) כתב שנוהגים להדליק שני נרות, אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור". אמנם, בימינו נוהגים בדרך כלל להדליק נרות כמספר בני הבית. והמנהג המקובל הוא שאישה שמתארחת מסתפקת בהדלקת שני נרות (שמירת שבת כהלכתה פרק מ"ג, ג).
כפי שאמרנו, מצוות הדלקת הנר שייכת בנשים ובגברים כאחד. אך כבר נהגו ישראל שהנשים הן המדליקות נר שבת. יש נוהגים שכל בנות הבית מדליקות נרות. ויש שגם מברכות על הדלקה זו. ואם נוהגים כך, טוב לכתחילה שכל בת תדליק בחדר אחר שמשתמשים בו בשבת (שש"כ פרק מ"ג, ח).
הרמ"א (רס"ג, י) פסק שעיקר המצווה מתקיימת בנרות שמדליקים על השולחן, ולא בנרות שבמקום אחר בבית. והכוונה היא שהנרות יאירו בשעת האכילה, שבזה מקיים מצוות עונג שבת.
ג. נורה חשמלית
הפוסקים דנו בשאלה האם יוצאים ידי חובת נר שבת בהדלקת נורה חשמלית. האחרונים העלו כמה סברות מדוע אין להדליק נורה חשמלית בתור נר שבת: א. אין בה שמן ופתילה. ב. אור חשמל אינו נחשב לאש. ג. אין מעשה הדלקה. ד. יש חשש של הפסקת חשמל. הרב עובדיה יוסף דחה את כל החששות הללו (שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן כד), אך לבסוף הסכים שעדיף להדליק בנר שמן או שעווה, משום שיש בהם היכר מיוחד לכבוד שבת, מה שאין כן בנורה חשמלית, שמדליקים בכל יום.
כל זה, כמובן, לגבי נורת להט. נורת פלורוסנט אינה נחשבת כאש, וממילא נראה שאין יוצאים בה ידי מצוות הדלקת נרות.
המשנה ברורה (רס"ג ס"ק ב) כתב בעקבות המגן אברהם, שאמנם יש לברך על הנרות שמדליק במקום האכילה, אך יש להדליק נרות (בלי ברכה) בכל החדרים בבית שמשתמשים בהם, משום שלום בית - שלא ייתקל בחפץ וייפול. בדורנו אפשר לקיים דין זה על ידי הדלקת נורות חשמליות (בתוספת להדלקה העיקרית של נרות ממש, סמוך למקום האכילה). השמירת שבת כהלכתה המליץ שהאישה תעבור בכל הבית, מיד לפני שמדליקה נרות, ותדליק לשם השבת את כל אורות החשמל הנחוצים בבית. ומיד תדליק את הנרות ותברך עליהם, ותכוון בברכתה גם על נורות החשמל שהדליקה (שש"כ פרק מ"ג, לב-לד).
 
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 
 

[1] אמנם, היראים (סימן תכט) כתב שהדלקת נרות שבת היא מצווה מן התורה. ודבריו חריגים.
[2] המשנה בשבת כד ע"ב מביאה את דברי רבי ישמעאל: "אין מדליקים בעטרן מפני כבוד השבת". לכאורה זוהי ראיה לרש"י, שהדלקת נרות קשורה במצוות כבוד. אך אפשר לפרש שאין כבוד בהדלקת הנר עצמה, אלא יש פגיעה בכבוד שבת בנר עטרן שריחו רע.
[3] כך משתמע גם מדברי ערוך השולחן או"ח רס"ג, ב. וכך יש להסביר גם את הרמב"ם, שלא הזכיר את הטעם של שלום בית בהלכות שבת, אך בהלכות חנוכה כתב שנר שבת קודם לנר חנוכה משום שלום בית (הלכות חנוכה ד', יד).
[4] ראה: שו"ת בית הלוי ח"א סימן יא.