ההגדרה ההלכתית של מצוַת שופר

  • הרב משה טרגין

ההגדרה ההלכתית של מצוות שופר

תיאור מצוות שופר בתורה מיוחד בכך שהוא אינו כולל פועל. התורה כותבת בפירוש כי יש לאכול מצה ("תאכלו"), לשבת בסוכה ("תשבו") ולהניח תפילין ("וקשרתם"). בתיאור מצוות שופר, לעומת זאת, איננו מוצאים פועל כלשהו. במקום הציווי שלו היינו מצפים - לתקוע בשופר - מתארת התורה את ראש השנה כ"יום תרועה" ו"זכרון תרועה". בשיעור זה נעסוק בהשלכות שיש לתופעה זו, ובייחוד להשלכותיה על הגדרת המצווה.

הרמב"ם הוא מן הראשונים הבולטים המבינים את המצווה באופן שונה מן המצופה: הוא מגדיר את מצוות שופר בעקביות כמצווה לשמוע קול שופר, ולא כמצווה לתקוע בשופר. הגדרה זו מופיעה בדבריו שלוש פעמים: בספר המצוות (עשה קע), בכותרת להלכות שופר ובהלכות שופר עצמן (פ"ג ה"י). הגדרה זו גם משפיעה על נוסח הברכה: היות שהמצווה היא שמיעת שופר, מנסח הרמב"ם את הברכה "לשמוע קול שופר", ולא "לתקוע בשופר".

נוכל ללמוד עוד על עמדת הרמב"ם מפסיקתו ביחס לקיום המצווה בשופר גנוב. בדרך כלל אסור להשתמש בחפץ גנוב לקיום מצווה; מעשה כזה נחשב "מצווה הבאה בעברה". הדוגמה הקלסית לאיסור זה היא נטילת "לולב הגזול" (סוכה פ"ג מ"א). אך הרמב"ם (בהסתמך על ירושלמי) סובר כי יוצאים ידי חובה בשופר הגזול, שכן "אין בקול גזל". לו הייתה המצווה לתקוע בשופר, היה השופר עצמו נחשב מושא המצווה, והרמב"ם לא היה יכול להתיר שימוש בשופר גנוב. לעומת זאת, אם המצווה היא לשמוע, קיום המצווה נעשה באמצעות הקול, שהשופר הוא רק כלי להפקתו; ממילא מותר להשתמש בשופר גנוב להפקת קול, שהרי הקול, שבו מתקיימת המצווה, אינו גנוב. פסיקה זו ממחישה שוב את דעת הרמב"ם כי המצווה היא לשמוע קול שופר.

על אף שעמדה זו, כי המצווה מוגדרת כמצוות שמיעה, מתבססת על לשון המקרא, כמעט שלא ניתן למצוא לה סימוכין מן הגמרא. המקור היחיד שעשוי לתמוך בגישה זו מצוי בדברי המשנה והגמרא (ראש השנה כז ע"ב) שמביא הלחם משנה בפירושו על הרמב"ם (הלכות שופר פ"א ה"א) כי אין יוצאים ידי חובה בשמיעת הד קולו של השופר. אם, למשל, התוקע עומד בבור, אין העומדים על שפת הבור יוצאים, שכן הם אינם שומעים את קול השופר אלא את ההד שלו. יתר על כן, גם התוקע עצמו אינו יוצא ידי חובתו אם הוא שומע רק את הד השופר, למשל: אם הוא תוקע לתוך מערה אך הוא עצמו עומד חוצה לה. מן הגמרא הזאת רואים כי על מנת לצאת ידי חובת המצווה יש לשמוע את קול השופר (יש להדגיש כי מן הגמרא אמנם מוכח שהשמיעה היא תנאי הכרחי לקיום המצווה - אך לא שהיא תנאי מספיק לו!).

רוב הראשונים צעדו בעקבות הרמב"ם והגדירו את המצווה כמצוות שמיעה. אמנם היו גם שחלקו על גישה זו. מן הרי"ף (ראש השנה, יא ע"א בדפי האלפס) עולה - אגב שאלה שעלתה בישיבה בעניין הפסק בדיבור בין הברכה ובין התקיעה - כי נוסח הברכה שהכיר היה "על תקיעת שופר", ולא "לשמוע קול שופר". בדומה לכך טוען גם רבנו תם (הובאו דבריו בפסקי הרא"ש לפסחים ולראש השנה) כי הברכה היא על עצם התקיעה - "על תקיעת שופר" - ומדבריו עולה כי המצווה היא לדעתו התקיעה, ולא השמיעה. ואף הסמ"ג סבור כי המצווה היא בתקיעה, וכי יש לשנות את נוסח הברכה בהתאם.

לשיטת הרמב"ם יש, כאמור, תימוכין מן הפסוק, אולם שתי סוגיות בגמרא שמהן משמע כי המצווה היא לתקוע, ולא לשמוע, מערימות קשיים משמעותיים על שיטתו. המשנה (ראש השנה כט ע"ב) פוסלת חרש שוטה וקטן מלתקוע עבור אחרים. לו הייתה המצווה רק לשמוע קול שופר, מדוע פסולה תקיעת קטן? הלוא לפי גישה זו התקיעה היא רק ייצור הקול - ולא עצם המצווה -ואין כל סיבה עקרונית לפסול השמעת קול זו על ידי קטן. כך, למשל, מצינו בגמרא בשבת (כג ע"א) כי אם נאמר שמצוות נר חנוכה היא לראות את הנר דולק, ולא להדליקו בפועל, יכול אדם לברך על נר שהדליקו קטן ולקיים את המצווה בכך. לפי הרמב"ם, כך ראוי להיות גם בשופר: היות שהמצווה היא רק לשמוע את קול השופר (כשם שבחנוכה המצווה היא רק לראות נר דולק) - יש להכשיר קול שהופק על ידי קטן ולהוציא בכך אחרים. מפסיקת הגמרא כי התקיעה צריכה להיעשות דווקא על ידי גדול אנו יכולים ללמוד כי התקיעה היא חלק מן המצווה (שאלה זו העלה לראשונה בעל "כפות תמרים" בפירושו למסכת ראש השנה בשם "יום תרועה").

להגנת הרמב"ם נוכל לטעון כי תקיעת שופר מסובכת הרבה יותר מהדלקת נר חנוכה. תקיעת השופר אינה סתם קול; זהו קול המכיל מרכיבים מיוחדים, אשר יוצרים את החוויות הייחודיות לראש השנה. לכן צריכה התקיעה להיעשות דווקא על ידי מי שרגיש לממדים אלו. אמנם המצווה היא לשמוע קול שופר, אך לקול זה צריכה להיות משמעות הלכתית מסוימת, אשר יכולה להיווצר רק על ידי גדול.

הלכה נוספת שעשויה להעיב על שיטת הרמב"ם נוגעת לכוונה. בדרך כלל אנו פוסקים כי "מצוות אין צריכות כוונה" - ניתן לקיים מצוות גם בלא כוונה בפועל לקיים אותן. לדוגמה: אדם שאכל מצה בליל ט"ו בניסן ללא כוונה לקיים מצוות מצה - יצא ידי חובת המצווה. בעניין שופר, לעומת זאת, הגמרא מחייבת מידה מסוימת של כוונה (עיין רמב"ם הלכות שופר פ"בה"ד). מעניינת במיוחד הדרישה כי השומע יכוון לצאת ידי חובה בתקיעת התוקע וכי התוקע יכוון בתקיעתו להוציא את השומע. אם המצווה היא רק מצוות שמיעה, קשה להבין מדוע צריך התוקע להתכוון להוציא את השומע. אך אם המצווה כוללת גם את מעשה התקיעה, קל יותר להבין את הדרישה שהתוקע יתקע מתוך מודעות מסוימת למעשה שהוא עושה ולכך שאחרים יוצאים בתקיעתו (שאלה זו העלה השאגת אריה בסימן ו').

העיסוק בכל ההסברים האפשריים לצורך בכוונה לשיטת הרמב"ם חורג מהיקפו של שיעור זה. עם זאת, יש לעמוד בהקשר זה על נקודה נוספת שעשויה לתמוך בעמדת הרמב"ם: עצם העובדה שתקיעת ראובן יכולה להוציא את שמעון. הרמב"ם בתשובה (תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, ח"א תשובה קמ"ב) חוזר על דעתו כי תקיעת שופר היא מצוות שמיעה, ולא מצוות תקיעה, וכראיה הוא מביא את העובדה הנ"ל. לו הייתה המצווה מצוות תקיעה, לא ניתן היה לצאת בתקיעתו של אדם אחר; כשם שראובן אינו יכול להניח תפילין במקום שמעון או לשבת במקומו בסוכה, כך אין תקיעתו יכולה להוציא את שמעון ידי חובה. הרמב"ם ראה ביכולת לצאת בתקיעת אחרים ראיה לשיטתו כי המצווה היא לשמוע, ולא לתקוע.

בית הלוי מסביר באופן מעניין את האפשרות לצאת ידי חובה בתקיעתו של אחר לדעת הסוברים כי המצווה היא לתקוע. בסוף החלק השני של תשובותיו מביא בית הלוי כמה דרשות. בדרשה הט"ו שלו, העוסקת בתפילות ראש השנה, הוא שואל מה התועלת להתפלל בראש השנה באותו פה שחטא במשך כל ימות השנה, והוא משיב באמצעות הגמרא בראש השנה (טז ע"ב) המורה לומר את פסוקי מלכיות וזיכרונות יחד עם התקיעה בשופר. מגמרא זו למד בית הלוי כי מצוות השופר אינה רק מצווה להשמיע קול אלא בעצם צורה של תפילה, תפילה נעלה יותר - מכיוון שהיא נעשית באמצעות השופר, שלא נטמא בשימוש אסור במשך השנה (בניגוד לפה). אם אכן שופר הוא אופן של תפילה, ניתן להבין כיצד יכול אדם להוציא את חברו בשופר. ראובן אמנם אינו יכול לקיים מצוות עבור שמעון, אך הוא יכול לקרוא עבורו פסוקים או תפילות. דין זה מכונה "שומע כעונה" - השומע נחשב כמי שאמר את הדברים בעצמו - והוא חל ביחס לכל המצוות הנוגעות לאמירת טקסט. לדעת בית הלוי השופר הוא אופן לא-מילולי לאמירת תפילת ראש השנה, וממילא אפשר לצאת במצוות שופר על ידי אחרים גם אם היא מוגדרת כתקיעה - מדין שומע כעונה.