הוספות וטעויות בתפילת שמונה-עשרה – פרק ב'

  • הרב דוד ברופסקי

שאילת גשמים באקלים שאינו חורפי

מעבר לשאלה הטכנית של חישוב היום השישים שלאחר מועד ההשתוות הסתווי, הראשונים גם שואלים אם שאילת גשמים מחוץ לארץ ישראל צריכה להתחשב בצרכי החקלאות השונים בקהילות השונות בתפוצות.
 
מחד גיסא, בגמרא (יד ע"ב) נאמר:
 
שלחו ליה בני נינווה לרבי: כגון אנן, דאפילו בתקופת תמוז בעינן מטרא, היכי נעביד? כיחידים דמינן או כרבים דמינן? כיחידים דמינן – ובשומע תפילה, או כרבים דמינן ובברכת השנים? שלח להו: כיחידים דמיתו, ובשומע תפילה... והלכתא: בשומע תפילה.
 
על פי גמרא זו, על קהילה יהודית מהתפוצות הזקוקה לגשם בזמן הקיץ, להוסיף "ותן טל" בברכת "שומע תפילה", הברכה השלושה-עשרה והאחרונה מבין ברכות הבקשה בשמונה-עשרה.
 
הגמרא אמנם מתירה ליחידים ואפילו לקהילות להוסיף "ותן טל" לברכת "שומע תפילה", אך לא ברור אם גם במדינה מסוימת או באזור גאוגרפי שלם שבהם זקוקים לגשם בעונה שונה מאשר בארץ ישראל או בבבל, מותר להוסיף "ותן טל" בזמנים אחרים מאלה שפירטה הגמרא.
 
הרמב"ם, בפירושו למשנה (פ"א מ"ג) כותב:
 
וכל זה [תענית ציבור בעת בצורת] בארץ ישראל וכל שהוא דומה לה... אבל בשאר הארצות הרי תהיה השאלה בזמן הראוי לגשמים באותו המקום, והרי אותו הזמן כאילו הוא שבעה במרחשוון, ואם נתאחרו הגשמים אחרי אותו הזמן לפי יחס זמנים אלו האמורים כאן, הרי אלו מתענים כמו שנזכר כאן... ויש ארצות שבמרחשוון יהיה בהם קיץ, ואין הגשמים בו לברכה אלא מאבד ומשמיד, ואיך ישאלו אנשי אותו המקום גשמים במרחשוון?!
 
אמנם הרמב"ם בפירושו למשנה כותב כי זמנה של שאילת גשמים תלוי במיקום הגאוגרפי, אך נראה לפי דבריו במשנה תורה (הלכות תפילה פ"ב הל' יז) כי דחה עמדה זו.
 
הרא"ש (פרק א סימן ד) כותב על סוגיה זו:
 
ותמה אני למה אנו נוהגין כבני גולה בהא. נהי דהש"ס שלנו בבלי, מכל מקום דבר התלוי בארץ [ישראל]. אם בבל הייתה מצולת מים ולא היו צריכות למים, כל הארצות צריכין למים במרחשוון. למה נאחר השאלה עד שישים לתקופה? והדבר ידוע אם לא היה מטר יורד עד ששים לתקופה היה הזרע אבד. ולמה לא נעשה כמשנתנו? ובפרובינצא ראיתי שהיו שואלין את הגשמים במרחשוון וישר מאד בעיני.
 
אם כן, על פי הרא"ש מותר להתחיל להוסיף "ותן טל" מיד אחרי סוכות. כמו כן, בשו"ת (כלל ד סימן י) משנת 1313, כותב הרא"ש כי מכיוון שמדינות אירופה זקוקות לגשם גם אחרי פסח, מותר להמשיך ולומר "ותן טל" אפילו עד שבועות.
 
הרא"ש מצר על כך כי אף על פי שקרא פעמים רבות לקהילות אשכנז לומר "ותן טל" בתקופה שבה באמת היו זקוקים לגשם, הוא בעצמו חש כי עליו להימנע מכך כדי לא לחרוג מן המנהג המקובל על הקהילה כולה.
השולחן ערוך ללא ספק חולק על דעתו של הרא"ש ופוסק כי אין לומר "ותן טל" אחרי פסח, אך יחד עם זאת השולחן ערוך כותב כי מי שבטעות אמר שאילת גשמים בחודשי הקיץ באזור שבו זקוקים אז לגשם, לא צריך לחזור לראש התפילה, זאת מתוך התחשבות בפסיקתו של הרא"ש. השולחן ערוך פוסק כי במקרה כזה יש להתפלל תפילת נדבה.

שאילת גשמים בחצי הכדור הדרומי

הרא"ש עסק בזמן המתאים להוספת "ותן טל" בחודשי החורף והאביב באירופה, אך בחצי הכדור הדרומי, שם החורף נמשך בין ניסן לתשרי, השאלה נעשית רלוונטית אפילו יותר.
 
אחת הקהילות היהודיות הראשונות בעולם החדש נוסדה בשנת 1637 במושבה הפורטוגזית בעיר רסיפה בברזיל. אחת השאלות הראשונות שקהילה זו התמודדה איתן הייתה שאלת הזמן המתאים לשאילת גשמים. קהילת "צור ישראל" כתבה לרבי חיים שבתי מסלוניקי, בעל שו"ת "תורת חיים", והעמידה בפניו את השאלה ההלכתית.
 
רבי שבתי פסק בשו"ת "תורת חיים" (חלק ג סימן ג) שיהודי ברזיל לא צריכים לומר "ותן טל" ו"משיב הרוח" בזמנם המקובל, כפי שנקבע על פי עונות השנה בארץ ישראל, אלא עליהם להוסיף "ותן טל" לברכת "שומע תפילה" בחודשי החורף בברזיל.
 
פסיקה זו נסמכת על דבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה, שאותם הזכרנו לעיל, ועל דעת הרא"ש. כמו כן, רבי חיים שבתי מסביר כי הנזק שעלול להיגרם ל"פרי בדברא", הפירות שעדיין תלויים על העצים, על פי הגמרא (ד ע"ב), הוא סיבה מספקת לדחות (או להשמיט) את שאילת הגשמים. כך גם הרב נתן אדלר, יעץ באמצע המאה ה-19 (ראה שערים מצויינים בהלכה סימן יט הערה ג), לקהילות היהודיות באוסטרליה ללכת אחר פסיקתו של הרב חיים שבתי בנושא.
 
פוסקים אחרים מבחינים בין מקרה שבו גשמים בקיץ אכן יזיקו לחקלאות, שאז מותר להשמיט "ותן טל", ומקרים אחרים שבהם הגשם אינו מזיק שאז על הקהילה לדבוק במנהג המקובל ביתר הקהילות היהודיות ברחבי העולם ולשאול גשמים בין סוכות לפסח. (לדיון מפורט יותר בנושא ראה אשי ישראל פרק כג, הע' קסג).

מי שטעה והוסיף או השמיט משיב הרוח או ותן טל ומטר

באשר למי שטעה והוסיף שאילת גשמים או הזכרת גשמים בתקופת הקיץ, בגמרא (תענית ג ע"ב) נאמר:
 
אמר רבי חנינא: הלכך, בימות החמה, אמר משיב הרוח – אין מחזירין אותו, אמר מוריד הגשם – מחזירין אותו.
 
הטור והשולחן ערוך (או"ח קיז סעיף ג) פוסקים כי בדיוק כשם שמי שטעה ואמר בקיץ את הנוסח השלם "משיב הרוח ומוריד הגשם" צריך לחזור, כך גם מי שאמר בטעות "ותן טל ומטר" בקיץ, צריך לחזור לראש הברכה. כמו כן, מי שכבר סיים להתפלל שמונה-עשרה ואז נזכר שאמר "ותן טל", צריך לחזור על התפילה כולה.
 
בנוגע למי ששכח לומר "ותן טל" בתקופת החורף, הגמרא (ברכות כו ע"ב) מלמדת שיש לחזור, כמו שנפסק לגבי "משיב הרוח". כבר עסקנו לעיל בשאלה אם מי שעוד לא סיים להתפלל שמונה-עשרה יכול להוסיף "ותן טל" או "משיב הרוח" בברכת "שמע קולנו". לעומת זאת, מי שכבר סיים את תפילתו ואף פסע שלוש פסיעות אחורה, צריך לחזור לראש התפילה (או"ח סימן קיז סעיף ה).
 
למה מי ששכח לומר "ותן טל" או "משיב הרוח" וכבר סיים להתפלל שמונה-עשרה, חייב לחזור לראש התפילה?
 
מחד גיסא, ניתן אולי לומר כי הוספות מסויימות הופכות להיות חלק בלתי נפרד מתפילת שמונה-עשרה ולכן אם הן מושמטות, לא ניתן לצאת לידי חובת תפילה. מאידך גיסא, אפשר גם לומר כי במקרה כזה המתפלל כן יצא לידי חובת תפילה, אבל לא לידי החובה לומר את הנוסח המסוים שנקבע, בברכה שנקבעה, כחלק מתפילת שמונה-עשרה. במילים אחרות, גם אם במקרה כזה יוצאים לידי חובת תפילה עדיין צריך לחזור ולהתפלל שמונה-עשרה כדי לומר את התוספת המתאימה.
 
שאלה זו נדונה בהקשר של "יעלה ויבוא". הגמרא (שבת כד ע"א) אומרת:
 
ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד – ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר – מחזירין אותו.
 
בגמרא נפסק להלכה כי מי שבטעות שכח לומר "יעלה ויבוא" חייב לחזור לתחילת הברכה, ואם כבר סיים להתפלל שמונה-עשרה, עליו לחזור על התפילה כולה.
 
הראשונים התחבטו בשאלה מרתקת, הקשורה גם לנושא שבו דנו בפרק טז. הזכרנו שם כי מי שטעה ולא התפלל אחת מן התפילות, רשאי להתפלל שמונה-עשרה פעמיים בתפילה הבאה אחריה – פעם אחת כדי לצאת לידי חובת התפילה הנוכחית ופעם שנייה כתפילת תשלומין.
 
מה יעשה מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" במנחה של ראש חודש? האם עליו להתפלל שמונה-עשרה פעמיים בערבית? מחד גיסא, נראה כי אין טעם לומר "יעלה ויבוא" בערבית שכן כבר מדובר ביום הבא ולא בראש-חודש. מאידך גיסא, אם מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" חשוב כמי שלא התפלל כלל, אולי הוא כן צריך להתפלל שמונה-עשרה של ערבית פעמיים, פעם לערבית ופעם למנחה.
 
התוספות (ברכות כו ע"ב, ד"ה טעה) כותבים:
 
כתב רבינו יהודה: אם טעה ולא הזכיר ראש חודש במנחה, לא יתפלל עוד בלילה, דלמה יתפלל עוד? הרי כבר התפלל כל תפילת המנחה מבעוד יום לבד ראש חודש שלא הזכיר, אם כן אין מרוויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ראש חודש, הרי לא יזכיר עוד תפילת ראש חודש וי"ח כבר התפלל.
 
במילים אחרות, לפי התוספות, רבינו יהודה סבור כי גם ללא "יעלה ויבוא" ניתן לצאת לידי חובת תפילה. עם זאת, בראש חודש בכל זאת יש לחזור על שמונה-עשרה כולה במקרה של טעות כדי להזכיר "מעין המאורע", שכן ניתן לומר "יעלה ויבוא" רק כחלק משמונה-עשרה.
 
התלמידי רבינו יונה (ברכות יח ע"א) לעומת זאת, מביאים את דבריהם של חכמי פרובינציה, שקבעו כי מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" במנחה של ראש-חודש חייב להתפלל ערבית פעמיים, שכן מי ששכח להזכיר את ראש-חודש דומה כאילו לא התפלל כלל!
 
השולחן ערוך (או"ח סימן קח סעיף יא) אכן פוסק כי מי שטעה ושכח לומר "יעלה ויבוא" במנחה של ראש חודש, צריך לומר תפילת עמידה פעמיים בערבית, אך מכיוון שנחלקו הראשונים בשאלה זאת, יש לאמרה "בתורת נדבה". המשנה ברורה (סימן קח ס"ק לג) מסביר "יתנהו ויאמר אם חייב אני הרי זה לחובתו ואם לא הרי זה לנדבה".
 
ניתן לשאול שאלה דומה גם בנוגע לשאילת גשמים: האם מי ששכח לומר "ותן טל" במנחה של יום שישי עדיין צריך להתפלל פעמיים בערבית, על אף שברכת השנים, כמו יתר ברכות הבקשה, לא נאמרות כלל בעמידה של שבת? האם צריך להתפלל פעם נוספת גם כאשר אין אפשרות כלל להשלים בתפילה הבאה את התוספת שהושמטה? האם מהדיון על "יעלה ויבוא" ניתן להסיק מסקנות גם לגבי "ותן טל"?
 
נאמר בשם הרב חיים הלוי סולוביצ'יק (חידושים על הש"ס), כי אין עוררין על כך שהשמטת "ותן טל" מהברכה התשיעית של שמונה-עשרה פוסלת את הברכה עצמה, ועל כן יש להתפלל תפילת תשלומין בערבית. פוסקים אחרים (ראה הר צבי חלק א סימן נח; קצות השולחן סימן כח סעיף ז) חולקים על דעה זו.
 
הרב יעקב ישראל קנייבסקי (1899–1985), הסטייפלר, מחבר הספר "קהילת יעקב", דן אף הוא בסוגיה זו. הסטייפלר מעלה את השאלה הבאה, העשויה להיות רלוונטית לדיוננו כאן: מה יעשה מי ששכח לומר "יעלה ויבוא", חזר פעם שנייה על שמונה-עשרה כתפילת תשלומין, אבל בתפילה השנייה שכח לומר "ותן טל"? מחד גיסא, מכיוון שכבר הוסיף "ותן טל" לתפילתו הראשונה ויצא לידי חובת שאילת גשמים, ניתן אולי לומר שהתפילה השנייה מספיקה גם בלי "ותן טל". לחלופין, ניתן גם לומר כי תפילה שנאמרה ללא "ותן טל" אינה תקפה כלל ולפיכך אינה נחשבת כתשלומין. לכאורה, אותה שאלה לגבי היחס בין "יעלה ויבוא" ובין שמונה-עשרה תקפה גם במקרה זה.

הנוסע לחו"ל או לארץ ישראל

כפי שאמרנו לעיל, בארץ ישראל מתחילים להוסיף "ותן טל" בז' מרחשוון, ובתפוצות מתחילים להוסיף "ותן טל" רק ב-5 בדצמבר. כיצד ינהג אדם הנוסע מישראל לחו"ל או מחו"ל לישראל, בין ז' מרחשוון וה-5 בדצמבר?
 
בנוגע לאדם הנוסע מישראל לחו"ל, הבאר היטב (או"ח סימן קיז סעיף ד) מביא דיון שנערך בקרב גדולי האחרונים. הרב יעקב בן אברהם קאשטרו, בעל "ספר המהריק"ש" (ערך "לחם"), קובע כי אפילו מי שאין בדעתו לחזור לארץ ישראל במשך החורף כולו, אם השאיר בארץ ישראל אישה וילדים, עליו להוסיף "ותן טל" כבן ארץ ישראל. פוסקים אחרים חולקים על דעה זו. הפרי חדש לדוגמה, סבור כי רק מי שמתכנן לחזור לארץ ישראל באותה שנה צריך להוסיף "ותן טל" כבן ארץ ישראל. הברכי יוסף לעומת זאת, כותב כי במקרה כזה יש להתפלל כמנהג המקום.
 
הלכה למעשה, מי שעוזב את ישראל לפני ז' מרחשוון צריך להוסיף "תן טל" בברכת "שמע קולנו" ולהמשיך לברכת השנים, בלי תוספות, כאילו היה זה קיץ. לעומת זאת, מי שנוסע אחרי ז' מרחשוון וכבר התחיל להוסיף "ותן טל", לא צריך לשנות ממנהגו. על כל פנים, מי שנוסע לחו"ל עם כל משפחתו ולתקופה ממושכת, צריך לאמץ את מנהג המקום ולהתחיל להוסיף "ותן טל" ב-5 בדצמבר.
 
הפוסקים חלוקים גם במקרה דומה של הנוסע מחו"ל לארץ ישראל בין ז' מרחשוון וה-5 בדצמבר. מי שמתעתד להישאר בישראל חייב כמובן להתפלל כמנהג הארץ, אך מי שמתכוון לחזור לחו"ל לפני ה-5 בדצמבר עומד בפני שאלה הלכתית סבוכה יותר. חלק מן הפוסקים סבורים כי עליו להוסיף "ותן טל" בברכת "שמע קולנו" (אשי ישראל פרק כג סעיף לז), אך אחרים סוברים כי במקרה כזה יש להתפלל בהתאם למנהג ארץ ישראל ולצרכיה.
נראה כי מכיוון שמדובר במחלוקת ענפה בין הפוסקים השונים, מי שיתפלל בהתאם לאחת מן הדעות, אפילו "בטעות", לא יהיה חייב לחזור לראש התפילה.

תוספות אחרות: יעלה ויבוא ועל הנסים

נוסף על "ותן טל" ו"משיב הרוח", התלמוד מלמד שיש להזכיר גם את ראש חודש וחול המועד באמירת "יעלה ויבוא", בברכה השבע-עשרה של תפילת עמידה, ברכת "רצה". הגמרא (שבת כד ע"א) מסבירה כי בימים אלה, מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" צריך לחזור על תפילת שמונה-עשרה כולה.
 
דתני רבי אושעיא: ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד – ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר – מחזירין אותו.
 
בעניין ראש חודש, בגמרא (ברכות ל ע"ב) נאמר שמי ששכח להוסיף "יעלה ויבוא" בתפילת ערבית, לא צריך לחזור לראש התפילה.
 
אמר רב ענן אמר רב: טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית – אין מחזירין אותו, לפי שאין בית דין מקדשין את החודש אלא ביום. אמר אמימר: מסתברא מילתא דרב בחודש מלא, אבל בחדש חסר – מחזירין אותו. אמר ליה רב אשי לאמימר: מכדי רב טעמא קאמר, מה לי חסר ומה לי מלא! אלא, לא שנא.
 
השולחן ערוך (סימן תכב סעיף א) פוסק כך להלכה, וקובע כי מי שהשמיט "יעלה ויבוא" בערבית לא צריך להתפלל שמונה-עשרה פעם נוספת. לעומת זאת, מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" בשחרית או במנחה, חייב לחזור לראש התפילה. כפי שאמרנו, מי שסיים לברך ברכת "רצה", ועדיין לא התחיל את הברכה הבאה – "מודים", צריך לומר "יעלה ויבוא" כשנזכר לפני "מודים". אם התחיל כבר לומר "מודים", אך עדיין לא עקר ממקומו ופסע שלוש פסיעות לאחור בסיום התפילה ("אלוקי נצור"), צריך לחזור ל"רצה", להוסיף שם "יעלה ויבוא" במקומו, ואז להמשיך להתפלל משם.
 
בשמונת ימי החנוכה ובפורים, אנו מוסיפים "על הנסים" בשמונה-עשרה (אחרי "מודים") ובברכת המזון (בברכה השנייה). מי ששכח לומר "על הנסים" לא חוזר למקום שבו היה צריך להוסיף "על הנסים", אלא פשוט ממשיך להתפלל שמונה-עשרה (שולחן ערוך סימן תרפב סעיף א, סימן תרסג סעיף ב).

עננו

הגמרא (תענית יג ע"ב) אומרת כי בתענית ציבור, גם היחיד וגם שליח הציבור צריכים להוסיף תפילה מיוחדת, "עננו", לתפילת שמונה-עשרה. בנוגע למיקום ההוספה, מובא בגמרא:
 
אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה, ודרש: יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל של תענית [עננו], והיכן אומרה [בשמונה-עשרה]? בין גואל [הברכה השביעית] לרופא [הברכה השמינית]. מתקיף לה רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה לעצמו? אלא אמר רב יצחק: בשומע תפילה [הברכה החמש-עשרה], וכן אמר רב ששת: בשומע תפילה.
 
הגמרא מסכמת ואומרת ששליח הציבור מוסיף "עננו" בין הברכה השביעית לברכה השמינית, והמתפלל יחידי צריך להוסיף "עננו" בברכה החמש-עשרה – "שמע קולנו".
 
מתי מוסיפים "עננו"? בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ב ה"ב) מובא שיש להוסיף "עננו בשלוש התפילות בימי תענית: מעריב, שחרית ומנחה.
 
ר' ינאי בי ר' ישמעאל בשם רשב"ל [רבי שמעון בן לקיש]: אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע, ואיכן הוא אומרה? ר' זעירה בשם רב חונה: אומרה בלילי שבת וביומו.
 
כך גם עולה מדברי הבבלי (שבת כד ע"א) שיש להוסיף "עננו" לכל אחת משלוש התפילות.
 
על סמך מקורות אלה, מרבית הראשונים (תשובות הגאונים, שערי תשובה סימן עז; רי"ף תענית ד ע"א; ר"ן ורמב"ן על הרי"ף; ריטב"א שבת כד ע"א; שו"ת הרשב"א חלק א סימן קמב, סימן שפז, ועוד) פוסקים כך להלכה, לפחות באופן תאורטי, כפי שנראה בהמשך.
 
רבי זכריה הלוי (1125–1186), בחיבורו "ספר המאור" (תענית ג ע"א), חולק על דעה זו ופוסק כי אין להוסיף "עננו" בתפילת ערבית. בעל המאור קובע "כל שעה שמותר לו לאכול אין לו להתפלל תפילת תענית לפי' אין לנו תפילת תענית אלא ביום". הר"ן לעומת זאת, מסביר כי לדעת הרי"ף באופן עקרוני, גם אם לא באופן מעשי, הצום מתחיל בלילה. ברגע שאדם מקבל על עצמו להפסיק לאכול, מתחיל הצום, לכן אדם המתעורר באמצע הלילה לא רשאי לאכול.
 
לכאורה, ראשונים אלה חלוקים על עצם טבעה של התוספת "עננו". בעל המאור רואה ב"עננו" תפילה הנאמרת כחלק מחובות התענית, לעומתו הרי"ף והר"ן סוברים כי "עננו" היא, כלשון הגמרא – "הזכרת מעין המאורע", מאורע המתחיל רק בלילה.
 
רש"י (שבת כד ע"א, ד"ה ערבית) סובר אף הוא כי יש לומר "עננו" שלוש פעמים, אך יחד עם זאת מוסיף רש"י כי הגאונים לא נהגו לומר "עננו" בלילה או בבוקר, כדי שלא יווצר מצב שבו אדם שבר את הצום ומשום כך יצא, במבט לאחור, ששיקר בתפילת שחרית. הרשב"א (חלק א סימן קמב) מסביר כי סברת הגאונים לא עומדת במחלוקת לדעת הירושלמי שהבאנו לעיל, אלא בעצם משקפת את החולשה ואת חוסר היכולת של חלק מעם ישראל לצום.
 
הריטב"א (שבת כד, ד"ה ואם) והתוספות (תענית יא ע"ב, ד"ה לן) לא מקבלים טענה זו. הם מסבירים כי כאשר אדם חש חולשה במהלך היום ולכן שובר את הצום, מדובר במקרה של "אונס", ואין סיבה להחשיב את תפילתו בבוקר כדבר שקר. ראשונים אלה גם כותבים כי המנהג בקהילות צרפת הוא שרק שליח הציבור מוסיף "עננו" בשחרית. יחד עם זאת, הראשונים גם מציינים שמנהג זה לא תואם את דעת התלמוד ואף לא את דעתם של הגאונים! מסבירים שם "דאי אפשר שלא יהא אחד בציבור שלא יתענה, רשאי שליח ציבור לאומרו, אבל יחיד אין לאומרו אלא במנחה" (ריטב"א).
 
השולחן ערוך (סימן תקסה סעיף ג) פוסק:
 
יש אומרים שאין היחיד אומר עננו כי אם במנחה שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפילתו, אבל שליח ציבור אומרו גם בתפילת שחרית כשהוא מתפלל בקול רם, שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל. ובארבע צומות גם היחיד אומרו בכל תפילותיו, דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל שייך שפיר למימר 'עננו ביום צום התענית הזה' כיוון שתיקנו חכמים להתענות בו.
 
הרמ"א מוסיף על כך:
 
הנה ינהגו בכל הצומות שלא לאומרו כ"א במנחה, מלבד ש"צ שאומר שחרית כשמתפלל בקול רם.
 
כיום, נוהגים האשכנזים כדעת הרמ"א ולא אומרים "עננו" אלא רק במנחה. גם רוב הספרדים נוהגים שלא לומר "עננו" בערבית, על סמך דעתו של בעל המאור (ילקוט יוסף, מועדים עמ' תקלו), אבל כן מוסיפים "עננו" בשחרית. בקהילות התימנים נוהגים לומר "עננו" גם בערבית, בלילה שלפני תחילת הצום.
 
האם הציבור ושליח הציבור חייבים לצום כדי לומר "עננו"?
 
הרשב"א (שו"ת חלק א סימן פא) פוסק ששליח הציבור צריך לומר "עננו" בחזרת הש"ץ רק אם יש מניין צמים בקהל. נראה כי חלק מן הראשונים חולקים על דעה זו, וסוברים כי מותר לשליח הציבור להוסיף "עננו" גם אם חלק כלשהו מהציבור צמים (רא"ש שבת פרק ב סימן טו) ואפילו אם אדם אחד בלבד צם (תוספות שבת כד ע"א). המאירי (מגילה ב ע"א) כותב כי כל עוד לפחות שלושה אנשים צמים, הצום נחשב לתענית ציבור.
 
השולחן ערוך (סימן תקסו סעיף ג) מביא את דברי הרשב"א. השערי תשובה (סעיף ד) והמשנה ברורה (ס"ק טו) מביאים את דעתו של המהר"ם אבן-חביב, בעל השו"ת "קול גדול" (סימן יד), שהסביר כי הרשב"א והשולחן ערוך התייחסו בדבריהם רק לתענית מיוחדת שהציבור קיבל על עצמו. לעומת זאת, בארבעת הצומות "מדברי קבלה", שליח הציבור צריך ללא ספק להוסיף "עננו" בחזרת הש"ץ אפילו אם יש רק שישה או שבעה צמים. שער הציון (סעיף טו) כותב כי הפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק ז) והאליה רבה חולקים על הבחנה זו ופוסקים כי גם בארבעת הצומות הללו חייבים להיות בקהל לפחות עשרה צמים.
 
השערי תשובה, אחרי שהוא מביא את דברי המהר"ם אבן-חביב, כותב כי יש להוסיף "עננו" רק בנוכחות לפחות שישה או שבעה אנשים צמים, ומציע שאולי יש צורך ב"רוב מכריע", כלומר שבעה איש. ערוך השולחן (סימן תקסו סעיף ו) פוסק שכל עוד ישנם שלושה אנשים צמים, מספיק כדי שאחד מהם ישמש כשליח ציבור ושהיתר ישתתפו בקריאת התורה, יש להוסיף "עננו".
 
הלכה למעשה, לכתחילה אמנם עדיף שיהיו מניין צמים בשעת התפילה כדי להוסיף "עננו" לחזרת הש"ץ, אך חלק מהפוסקים (אשי ישראל פרק מד סעיף ה) קובעים כי מספיק שיהיו בבית הכנסת שבעה צמים ואחרים (יחווה דעת חלק א סימן עט; פסקי תשובות סימן תרעו) פוסקים כי שישה איש מספיקים. הרב עובדיה יוסף מצביע על כך שאפילו השערי תשובה עצמו, בחיבור אחר (שערי אפרים שער ח סעיף קח), פסק כי מותר לומר "עננו" גם אם ישנם בקהל רק שישה צמים.
 
בנוגע לשליח הציבור בימי צום, הטור (סימן תקסו) כותב:
 
כתב רב נתן שליח ציבור שאינו מתענה אינו יכול להתפלל, שכיוון שאינו מתענה אינו יכול לומר 'עננו'. ואיני יודע למה, שאינו אומר 'ביום תעניתי' אלא 'ביום תענית הזה', ותענית הוא לאחרים. ודאי אם אפשר שיהיה שליח ציבור המתענה טוב הוא מאחר, אבל אם אי אפשר נראה לי שיכול להתפלל.
 
דעתו של רבי נתן מופיעה בסדר רבי עמרם השלם (חלק ב עמ' עט) וכך גם הובא בתשובות הגאונים (גאוני מזרח ומערב סימן קכה) בשם רב יהודאי גאון.
 
למרות התנגדותו של הטור, השולחן ערוך (סימן תקסו סעיף ה) פוסק כדעת רבי נתן והגאונים.
 
חלק מן האחרונים פוסקים כי אפילו בשעת הדחק מי שאינו צם אינו יכול לשמש כשליח ציבור (ט"ז סעיף ז), אולם הערוך השולחן (סעיף י) חולק עליהם ופוסק שבמקרה כזה יש לנהוג כדעת הטור, וכי שליח הציבור צריך לומר חזרת הש"ץ רגילה ללא תוספות.
 
המגן אברהם (ס"ק ז) כותב כי בשעת הדחק גם מי שאינו צם יכול לשמש כשליח ציבור, כדי שהציבור לא יפסיד דברים שבקדושה. במקרה כזה על שליח הציבור לומר "ביום צום התענית הזה" ולא את הנוסח הרגיל "ביום צום תעניתנו", ועליו לומר "עננו" לא כברכה נפרדת, אלא בברכת "שמע קולנו", הברכה החמש-עשרה, כפי שעושה מי שמתפלל ביחידות. המשנה ברורה (ס"ק יח) ואחרונים אחרים (ראה אשי ישראל פרק מד סעיף ח) פוסקים כך אף הם.
מהדיון שהבאנו לעיל עולה בבירור כי מי שאינו צם, או אפילו מי ששבר את הצום באמצעו, לא רשאי להוסיף "עננו" (ראה ביאור הלכה סימן תרסה סעיף א).
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *