הוראת תורה שאינה ראויה

  • הרב משה כהן
בית המדרש הוירטואלי

 

מהר''ל נתיבות עולם

הוראת תורה שאינה ראויה

המהר"ל בהמשך פרק ח מדבר על מצבים בהם לימוד תורה לאחרים אינו מעשה נכון. מדובר בשני מצבים הופכיים: האחד הוא מקרה שנותן התורה אינו ראוי להוראה ומכשיל בכך אחרים. השני, הוא מקרה בו מקבלי התורה אינם ראויים והגונים. ננסה לעמוד על הבעיתיות בכל אחד מן המקרים ולבחון את המשותף לשניהם.

המקרה הראשון מתואר בגמרא בע"ז יט ע"ב:

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה עד מ' שנין.

המהר"ל מדייק בתיאור שניתן למורה שאינו ראוי ולמעשיו. הגמרא מתארת אותו כמפיל חללים. כלומר, לא מדובר שהוא הורג אותם בדברי התורה שלו אלא שאלו אנשים שהם כבר בבחינת נפלים שטרם יצאו מן הכוח אל הפועל שהרי לא למדו תורה. אותו המורה מפיל אותם כחללים גמורים ומאז אין להם תקנה כי כעת לא יוכלו להיתקן על ידי דברי התורה אחרים כי כבר נתעצבו על דרך הטעות. מבחינה מסוימת זהה הוא אותו המורה למי שלא עוזר לתיקונם של כאלה הזקוקים לעיצוב ותיקון ומסוגלים לכך.

המקרה השני מתואר בגמרא בחולין קלג ע"א:

דאמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא ת''ח שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא.

אמר רבי זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד וכתיב לא נאוה לכסיל תענוג.

מן הגמרא עולה שמי שמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון פוגע בתורה עצמה שהופכת לתקרובת ע"ז וגם פוגע בעצמו שכן נופל לגיהנם. מבאר המהר"ל כי אין זה עונש סתמי על מעשה עבירה אלא מידה כנגד מידה. השאול מבטא מקום של העדר שאין בו יכולת קיום. התורה היא הדבר שנותן קיום לכל המציאות כפי שהקדמנו בכמה עיונים. אדם שלוקח את התורה שהיא מקור הקיום ומלמדה לרשע מאבד אותה בידיו שכן אין היא יכולה להתקיים אצל הרשעים כיון שאין להם זכות קיום ובקיומה הם יתקיימו, ממילא הוא מאבד בעצמו את מקור החיות של עצמו.

במעשים מעין אלו אדם לוקח דבר על מעלה נשגבת והופך אותו להיות מחוסר כל חיות ותועלת כאבן דוממת המושלכת לערימת אבנים. הן אם שומר את דברי התורה לעצמו ולא מלמד או מלמד תורה שאינה ראויה הן מצד המלמד והן מצד התלמיד.

ר' משה כהן