היחס לחוכמות חיצוניות
המהר"ל באמצע פרק יד פונה להציג את יחסו לחוכמות חיצוניות. הוא פותח את דבריו בהבאת החילוק שמופיע בגמרא בברכות נח ע"א בברכת הרואה חכמי ישראל וחכמי אומות העולם:
תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם - אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.
המהר"ל עומד על ההבחנה שבין 'נתן' לבשר ודם ל'חלק' ליראיו. חלוקה הינה מעצם החוכמה האלוקית ממש ללא עיבוד ושינוי. כלומר ת"ח לומד תורה ישירות מפיו של הקב"ה ומקבל דעה אלוקית נבדלת ממש ובכך נעשה קרוב ממש לה' כפי שהאריך לבאר מתחילת הפרק.
אולם, נתינה איננה העברת החוכמה כפי שהיא בעצמה אלא נתינת חכמה מעובדת ברמה מסוימת שגם היא מקורה מהקב"ה אך איננה עצם החוכמה ממש המתבטאת בנבדלותה וקירבתה לקב"ה. בכל זאת, קובע המהר"ל שלא מדובר בחוכמה שהיא יצירה של הגויים עצמם אלא שזו חוכמה מה' שניתנה להם. הוא מצטט את המדרש באיכה רבה פ"ב שקובע כי יש חוכמה בגויים ולא תורה וכן מביא את דברי הרמב"ם כי מה שאמרו חכמי אומות העולם במה שהוא תחת גלגל הירח מצווה לשמוע להם כי היו חכמים בעולם הטבעי.
נמצא, שיש מקום לעסוק גם בחוכמות הטבעיות שגם הם חוכמות ה' יחד עם חוכמת התורה שהיא מעצם החוכמה האלוקית. אשר למה שנאמר בגמרא במנחות צט ע"ב שאין להפסיק בלימוד תורה כדי ללמוד חוכמה יוונית משום מה שנאמר והגית בו יומם ולילה, מיישב המהר"ל כי חוכמה יוונית שונה. זו היא לא חוכמת ה' שעומדת על סדר העולם והמציאות אלא חוכמה שהגויים המציאו מדעתם ולא ניתנה להם מאת ה' ולכן אל לנו ליטול חלק בה. זאת, הוא מתיר רק אם הלימוד יהיה מתוך מגמה של מה שתשיב לאפיקורוס שאין חשש שיילכד ברישתם.
אמנם, אין הוא רואה בשאר חוכמות הגויים מטרה בפני עצמה אלא רק הכשר להבנת חוכמת התורה שהיא חכמה נבדלת ואלוקית ממש או לחילופין בבחינת סולם עליו יש לטפס כדי להגיע לחוכמת התורה.
עוד הוא מוסיף כי גם תורת האסטרונומיה הינה תורה שראוי ללמוד כיון שיש בה כדי להכיר את מעלת הבורא שפעל כל זאת ולהורות על גודל כחו ועצם חוכמתו. המהר"ל מסכם:
כל דבר שהוא לעמוד על מהות העולם יש לאדם ללמוד ומחויב הוא בזה כי הכל מעשה השם הוא ויש לעמוד עליהן ולהכיר על ידי זה בוראו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)