היסוד המחייב בברכת המזון

רבי עקיבא איגר זצ"ל הסתפק בנוגע לקטן שאכל כדי שביעתו - שיעור המחייב ברכת המזון מדאורייתא - והגיע למצוות טרם שהספיק לברך, אם הוא חייב כעת בברכת המזון מדאורייתא או רק מדרבנן. לכאורה, ספק זה תלוי בהבנת היסוד המחייב בברכת המזון: אם המחייב הוא מעשה האכילה - מסתבר שהוא יהיה פטור, שכן מעשה האכילה נעשה בקטנותו; אך אם המחייב הוא מצב השביעה - אזי ניתן לחייבו, שכן כעת הוא גדול שבע.

ייתכן שספק זה ניצב גם ביסוד מחלוקת התנאים בנוגע לשיעור החיוב מדרבנן (כזית או כביצה), כמתואר בגמרא בברכות מט ע"ב: "ר' מאיר סבר: 'ואכלת' - זו אכילה, 'ושבעת' - זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: 'ואכלת ושבעת' - אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו - כביצה". לדעת ר' מאיר, המחייב הוא האכילה ("ואכלת"), ואילו לדעת ר' יהודה, המחייב הוא השביעה ("ואכלת ושבעת"). לפי הסבר זה, הכרעת השולחן ערוך (קס"ח, ט) שיש לברך ברכת המזון על שיעור כזית (כדעת ר' מאיר) מכריעה שהיסוד המחייב בברכת המזון הוא האכילה.

חיזוק להבנה זו ניתן להביא גם מהלכה אחרת המובאת בשולחן ערוך: "היה אוכל ויצא שבת - מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה" (קפ"ח, י). כיוון שהיסוד המחייב הוא האכילה, הרי שברכת המזון שייכת לזמן שבו נעשתה האכילה, ולא לזמן שבו ניגש האדם השבע לברך, ולכן מי שאכל בשבת ומברך במוצאי שבת - מזכיר "רצה והחליצנו".

יש להעיר שהפוסקים חילקו בין הוספת "רצה והחליצנו" בשבת, "יעלה ויבוא" בחול המועד ובראש חודש ושאר הזכרות היום, לבין שבע הברכות של חתן בימי המשתה. כפי שראינו, "רצה והחליצנו" (וכן "יעלה ויבוא") יש להוסיף כאשר האכילה התבצעה בשבת, אפילו אם הברכה מתבצעת במוצאי שבת. לעומת זאת, אם סעודת היום השביעי של 'שבע הברכות' מתמשכת עד לאחר השקיעה - אין לברך את שבע הברכות. הסיבה היא שבעוד שברכת המזון, על כל התוספות שבה, מתייחסת לאכילה, כפי שהסברנו, שבע הברכות מתייחסות לברכת המזון, וזו נאמרה לאחר צאת היום השביעי.