הישיבה בסוכה בלילה הראשון וכל שבעה

  • הרב שמואל שמעוני

הישיבה בסוכה בלילה הראשון וכל שבעה

בעל המאור בסוף מסכת פסחים הקשה קושייה גדולה: הלא מצוַת הישיבה בסוכה במהלך שבעת ימי החג היא מצווה קיומית, דהיינו - רק מי שאוכל אכילת קבע ויושב בסוכה מקיים מצווה, אך האדם רשאי להסתפק שבעה ימים באכילת עראי, ולהימנע מאכילה בסוכה (בניגוד ללילה הראשון, שבו יש חובת ישיבה בסוכה). בדומה לכך, גם אכילת המצה בשבעת ימי חג הפסח היא מצווה קיומית: אין חובה לאכול מצה, אך מי שעושה זאת - מקיים מצווה. מדוע, אם כן, אנו מברכים על הישיבה בסוכה במשך כל שבעת ימי החג, ואיננו מברכים במקביל גם על אכילת מצה?

בעל המאור תירץ שלמעשה הישיבה בסוכה במשך חול המועד אינה מצווה קיומית, אלא מצווה מחייבת, שהאדם אינו יכול להתחמק ממנה. אמנם ניתן להימנע שבוע ימים מאכילת קבע, אך לא ניתן להימנע יותר משלושה ימים משינה, ועל כן כל אדם יגיע בעל כורחו למצב שבו הוא יהיה חייב לשבת בסוכה. כיוון שכך, מצוַת השיבה בסוכה, גם על אגף האכילה שבה, מוגדרת כמצווה מחייבת, שיש לברך עליה.

הסבר זה נראה בעייתי ביותר. אם יש חילוק בין מצוות קיומיות לבין מצוות מחייבות, כך שמברכים רק על מצוות מחייבות, מסתבר שחילוק זה צריך לשקף שתי מהויות שונות של מצוות. לדעת בעל המאור, עולה שהחילוק הוא טכני: כיוון שאין אפשרות להימנע משינה שבעה ימים - מצוַת הישיבה בסוכה נחשבת למצווה מחייבת ומברכים עליה.

תשובה אחרת לאותה שאלה הציע הרב יוסף ענגיל זצ"ל, בספרו "אתוון דאורייתא". לדבריו, יש בסוכות מצווה מחייבת תמידית - לראות את הסוכה כבית. ממש כמו הבית הרגיל, שהאדם אינו מחוייב לאכול בו אכילת קבע או לישון, כך גם הסוכה: אין חובה לאכול או לישון בה, אך העושה פעולות אלו (הנעשות בדרך כלל בבית) - חייב לעשותן בסוכה, ובכך להופכה לביתו.

אמנם, ברור שבלילה הראשון קיימת מצווה נוספת: לא רק לשבת בסוכה ולהופכה לבית, אלא גם לאכול בסוכה. לאור זאת, ניתן להבין מדוע חייבים לאכול בסוכה בלילה הראשון אפילו אם יורדים גשמים: המצווה בלילה זה אינה להפוך את הסוכה לבית אלא לאכול בה, ולכן הסייג של "תשבו כעין תדורו" אינו חל עליה.