דילוג לתוכן העיקרי

היתולי פורים בהלכה ושמחת פורים

הרב יוסף צבי רימון
19.03.2019
 
 
 
מקובל במקומות רבים בקרב תלמידים שבחודש אדר נוהגים בהיתולים מסוימים. אנו ננסה לבחון חלק מהיתולים אלו בראיה הלכתית, ונתרכז בכמה היתולים שנדמה שזוקקים בירור: 'רב פורים', גרימת נזק לרכוש כחלק מהיתול, פגיעה במורים או ברבנים כחלק מהיתול, וחיקויים של רבנים.
 
נזק מתוך שמחה
 
המשנה בסוכה מהמספרת על אשר התרחש בבית המקדש בהושענא רבה:
 
"חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא 'חבוט חריות'. מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן"
 
המשנה מספרת שביום זה "תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן", ונשאלת השאלה מי שומט את האתרוגים של התינוקות - האם התינוקות עצמם, או שמא המבוגרים 'חוטפים' לתינוקות את האתרוגים? שני הפירושים אפשריים לאור הבנות שונות של המלה "מיד": אם מדובר בתיאור זמן לכאורה הכוונה היא שמיד לאחר חיבוט החריות התינוקות שומטין את לולביהן, אולם אם מדובר בתיאור מקום לכאורה משמע שהגדולים היו שומטין את האתרוגים מידם של התינוקות. תוס' על אתר הציעו את שני הפירושים, והתקשו לפי הפירוש השני שהבאנו, שהוא הפירוש הראשון בתוס', כיצד יכלו המבוגרים לשמוט את האתרוגים מיד התינוקות כאשר לכאורה מדובר בגזל?! עונים על כך תוס':
 
"מיד תינוקות שומטין לולביהן - לולבי התינוקות שומטין הגדולים מידן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות, ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה; כך פי' בקונטרס. ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין, שכך נהגו מחמת שמחת חתן" (ד"ה "מיד")
 
כלומר, כאשר מתוך שמחה של מצווה או שמחת חתן וכלה הורס האחד את רכושו של חבירו, אין בכך משום גזל. אמנם, דין זה נפסק להלכה ברמ"א:
 
"ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה. וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום לא תגזול ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר" (תרצ"ו, ח')
 
לפי זה, לכאורה, גם בענייננו יש להתיר היתולים שבעקבותיהם נגרם נזק. אולם, יש לחקור מהי הסיבה שהותרו הנזקים הנ"ל, וניתן להעלות שתי הבנות:
 
א. כיוון שיש חשיבות מיוחדת לשמחה של מצווה לא רצו רבותינו לפגוע בשמחה, ולכן תיקנו שנזקים הבאים מחמת השמחה אין חייבים עליהם.
 
ב. כיוון שהתכנסו אנשים לאירוע של שמחה, ממילא כל אחד יודע על 'תקלות צפויות', וכל אחד מוחל על הפגיעה האפשרית בו.
 
נפ"מ אפשרית יכולה להיות במקרה שאדם הזיק מתוך שמחה לפלוני שלא היה בתוך האירוע ונקלע לאיזור במקרה. במקרה כזה אי אפשר לומר שיש 'מחילה' מצד האדם שנפגע (אפשרות ב'), אולם אם הפטור נובע מהיתר של שמחה (אפשרות א') מסתבר שגם כאן יהיה פטור. נפ"מ נוספת יכולה להיות קשורה לעניינו: מה הדין כאשר ידוע שהניזק איננו מוחל על פגיעתואם הנימוק לפטור הוא שחז"ל התירו פגיעה מתוך שמחה הרי שגם במקרה כזה לא יהיה איסור, אולם אם ההיתר נובע מדין מחילה הרי שכאשר יש אומדנא ברורה שהלה איננו מוחל בודאי שיהיה כאן איסור.
 
הרמ"א דן בעניין היזק מחמת שמחת פורים וכותב:
 
"ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם" (תרצ"ה, ב')
 
הרמ"א סותם את דבריו, ומשמע לכאורה שבכל מקרה פטור [1].אולם, ה'משנה ברורהמבאר על פי הב"ח שיש חילוק בין נזק קטן לנזק גדול, ובגלל שעל נזק גדול "מקפידין" ואין מחילה אז גם לא פטורים עליומכאן, שה'משנה ברורה' הבין כדרך ב', ולכן כאשר ידוע שהנפגע איננו מוחל יהיה איסור בדבר [2]:
 
"בב"ח מחלק בין היזק גדול לקטן בין בגוף בין בממון דבהיזק גדול מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול" (ס"ק י"ג)
 
שלוש רמות של נזק
 
לכאורה ניתן להסיק מן המקורות הנ"ל שבדברים שאנו יודעים שיש מחילה ובנוסף לכך מדובר בנזקי רכוש קטנים לא יהיה איסור, אולם מסתבר שאין הדברים פשוטים כל כך. בשו"ת 'תרומת הדשןדן באדם שדחף את חבירו בשעת ההקפות בסוכות ושבר את כתפו, כאשר 'במקרה' האדם המזיק היה שונאו של הניזק משכבר הימים:
 
"כאשר באו לפני לדין ר' אליעזר בר שלום ור' גרשום בר שלום, וצעק ר' אליעזר על ר"ג [רב גרשום] על אשר נגחו ודחפו בעת סיבוב הושענות בחג הסוכות וכיון להזיקו, כאשר היה שונא לו כבר זה ימים ושנים, ונדחף כ"כ עד שנשבר עצמי כתפו ונזקק לרופא לרפואתם. ור"ג השיב שסבב כמנהג העולם שרגילין בדחיפות בעת הזאת, ואם נדחף ממנו בלא כוונתו להזיקו אירע לי, ועוד האריכו דברי ריבותם לפני, וגם ראיתי כל עדיותם [עדותם] ודקדקתי בהם ולא ראיתי שום עדות מבוררת, שנדחף ר"א מכחו של ר"ג, רק אומדנות והוכחות הכרתי מתוך העדיות...ומטעם אומדנות והוכחות אין להעניש ולחייב את ר"ג...וכ"ש בנדון זה שצריך אומדנות טפי שכיון להזיקו, דאם לא כיון להזיקו אע"ג דודאי נתזק מכחו היה פטור מכלום, כיון דבשעת שמחה של מצוה הזיק כדאיתא בא"ז ובאשירי בשם התוס' בסוף מס' סוכה[3] (ח"ב, סימן ר"י)
 
מדברי 'תרומת הדשןרואים אנו שהפטור של נזק מתוך שמחה נאמר רק כאשר לא התכוון להזיקאבל כאשר התכוון להזיק – חייב. לפי דברים אלו, חז"ל איפשרו לאדם לשמוח מבלי לחשוש שמא יזיק את חבירו (או בכדי שהשמחה לא תיפגם או כיוון שיש מחילה), אבל אם מתכוון להזיקו בודאי שאין כאן מחילה, ואין כאן היתר של חז"ל!
 
לכאורה הדברים סותרים את דברי התוסשראינו קודם, שהרי התוס' מדברים על מציאות של בחורים שרוכבים לכתחילה בסוסים לקראת חתן, וכמו כן גם המשנה מדברת על מצב שבו הגדולים חוטפים לכתחילה את הלולבים מן הקטנים? כנראה שיש שלוש רמות:
 
א. נזק בטעות מתוך שמחה.
 
ב. שמחה, שאחד ממרכיביה הוא נזק.
 
ג. מגמת נזק – חיסול חשבונות במסווה של שמחה.
 
רמה ג' היא מושחתתרמה א' מותרת בנזק מועטוברמה ב' יש מקום לדון - ייתכן לאסור, אך ייתכן שגם זו הרמה שהתירו התוס'. כמובן שגם הדיון על רמה ב' הוא רק אם מדובר בנזק מועט וכאשר ידוע שהניזק מוחל על כך.כמו"כ, יש להוסיף שפרט לעניין ההלכתי הצרוף, אם המטרה היא אכן שמחה ויש אדם שנפגע מכך הרי שאין זו שמחה אמיתית; לא תיתכן שמחה אמתית כאשר היא רומסת ופוגעת, וגורמת עצב לאחרים.
 
לאור זאת, אם אדם שמח בחודש אדר ובטעות גרם לנזק – הן נזק ברכוש והן נזק בפגיעה במישהו – אין לחייבו בכך. לעומת זאת, אם בכוונה התכוון לפגוע במישהו בודאי שאין כאן היתר! רק אם מדובר בכוונת שמחה שיש בה גם נזקים, הרי שאם מדובר בנזק קטן וידוע שהאנשים מוחלים על כך יש מקום למקלים.
 
יש לציין עוד שלוש נקודות בהקשר זה:
 
א. כנראה שיסוד זה של תוס' (שפטור על היזק בשעת שמחה) איננו מוסכם, ובשו"ת 'יחווה דעת' חלק ה' סימן נ' מובא בשם שו"ת 'בית דוד' שהרא"ש, הרמב"ם והטור חולקים על כך.
 
ב. כאמור, הרמ"א פסק את דברי התוס' להלכהאולם בחו"מ בס"ס שנ"ח מוסיף הרמ"א שאם נראה לבית דין לעשות סייג וגדר הרשות בידם, כפי שראינו שנהג בעל 'תרומת הדשן'.
 
ג. ה'אליה רבה' בס"ס תרצ"ו כתב בשם השל"ה: "ושומר נפשו ירחק מזה, שזוהי שמחת הוללות ולא בזה בחר ה'!".
 
לשון הרע
 
כאשר מדברים דברים לא טובים על אנשים יש בכך איסור לשון הרע, ואיסור זה קיים גם בדברים שהם אמת[4]. כמו"כ, הרמב"ם מדגיש שהאיסור הוא גם לשומעים, ואיסורם הוא אפילו חמור מן האומר עצמואמנם, לכאורה במקרה שלנו אין איסור של לשון הרע משום שהרמב"ם פוסק שלשון הרע שהתפרסם לשלושה אין בו יותר איסור (אא"כ מגמתו להפיץ את הדברים(:
 
"ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר" (הלכות דעות פ"ז ה"ה)
 
לאור זאת, כיוון שבדרך כלל הדברים שנאמרים בהצגה ידועים להרבה תלמידים הרי שאין בכך איסור לשון הרע. אולם, היתר זה של הרמב"ם איננו מוסכם, ויש ראשונים שחלקו עליו. ה'חפץ חיים(כלל ב', ג') הביא את המחלוקת, ונראה שדעתו נוטה יותר להחמיר, ובכל זאת א"א לדחות את דברי הרמב"ם מן ההלכה, וכמו"כ יש לציין שבמצב שכולם יודעים את הדברים בודאי שאין בכך איסור של לשון הרע, [5]למרות שלמעשה צריך להיזהר שלא להוסיף פרטים על הדברים הידועים כדי לנפח את העניין ולהופכו למשעשע, כפי שדרך המשעשעים לעשות  [6].
 
לסיכום: ההיתר של אמירת לשון הרע יהיה רק כאשר מדובר בעניין שכולם מכיריםכאשר רק בודדים מכירים נתון הדבר במחלוקת ראשונים, וראוי להימנע מכך. גם כאשר כולם מכירים ההיתר הוא רק מצד 'לשון הרע', אבל עדיין קיימות בעיות נוספות, שבחלק מהן נדון בהמשך.
 
אונאת דברים
 
התורה אומרת 'ולא תונו איש את עמיתו', והגמרא בב"מ נח: למדה מכך שישנו איסור של אונאת דברים – דהיינו, שישנו איסור לצער את חבירו בדברים:
 
"תנו רבנן: 'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר...אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מאלהיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך'; ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו; רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון"[7]
 
דיני המצווה ברורים, ובקיצור כתב את הדברים בעל 'ספר החינוך':
 
"מדיני המצוה...שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם" (מצווה של"ח)
 
ה'חינוךכותב שאין להכאיב "בשום דבר", וה'חפץ חיים' מדגיש:
 
"ודע דלאו ד'לא תונו' עיקרו אפילו אם המצטער אינו מתבייש על ידי זה רק צער בעלמא"
 
(פתיחה, י"ד, 'באר מים חיים')
 
לעתים, יש הסבורים שאין איסור ב'עקיצות' ו'ירידות' הנאמרות דרך צחוק, אולם למען האמת צריך מאוד להיזהר בדבר. בד"כ אצל הצוחק אכן מדובר ב'צחוק', אבל מי שמדברים עליו איננו סבור כך, גם אם איננו מוחה. אף אם הנפגע מנסה להתעלם ולמחול הרי שפעמים רבות הוא לפחות מצטער קצתוגם בכך יש איסור תורה של אונאת דבריםוכך כתב ה'סטייפלר':
 
"צריך לדעת כי עוון גדול וחטא נורא לצער אדם מישראל אפילו צער קל בדיבור בעלמא, והוא לאו מפורש בתורה" ('קריינא דאגרתא', א', נ"ז)
 
כל הדברים הללו מדברים על אונאת כל אדם, אולם אצל מורה ישנה חומרה מיוחדת: פרט לצער שיש כאן למורה הרי שיש כאן כפיות טובה, שהרי פעמים רבות גם אם יש למורה תקלות הרי שהוא מוסר את נשמתו בהוראה, ובמקרים כאלו הרי שהפגיעה הופכת להיות בעלת עוצמה הרבה יותר גדולה, כי היא מגיעה מהתלמידים שבהם הוא מנסה כל הזמן להשקיע. סיפור נורא בהקשר זה מובא בשו"ת 'יחוה דעת' על ה'כתב סופר', שנפטר בעקבות פגיעה של תלמידיו בו:
 
"וראיתי כתוב שהגאון רבי שמעון סופר נפטר מרוב עגמת נפש עקב דברי עלבונות שהוטחו כלפיו על ידי רב פורים. השם הטוב יכפר בעד. ולכן חלילה להמשיך במנהג זה, ובפרט בחוגי הישיבות הקדושות, שצריכים לשמש דוגמא ומופת באהבת התורה כבודה ומוראה. ומצוה למחות בכל תוקף ולבטל כליל מנהג רע זה, שהוא אותיות גהנם" (ח"ה, סימן נ')
 
כאשר מדובר על אדם שלימדו תורה, הרי שהדברים חמורים הרבה יותר. במקרה זה לא עוזרת גם מחילהולמרות שאמרו חז"ל בקידושין לב. 'הרב שמחל על כבודו כבודו מחול' כי התורה 'דיליה היא', הרי שכתב הריב"ש בשם הראב"ד שדבר זה אמור רק על מחילה שלא ינהג בו כבודואילו על מחילה של בזיון אין הרב יכול למחול:
 
"נשאלנו: על אחד מן התלמידי חכמים, שזלזל בו ראובן, עם הארץ, וחרפו וגדפו...ועוד ראיתי בשם הראב"ד ז"ל שאין ביד הרב למחול. ואע"פ שאמרו בפ"ק דקדושין (ל"ב) 'הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול דתורה דיליה היא דכתיב: ובתורתו יהגה יומם ולילה' היינו מידי דלית ביה בזיון...כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה; בהנהו יכול למחול. אבל, על בזיונו אינו יכול למחול – אדרבה: אסור לו למחול, שהתורה מתבזית בכך" (סימן ר"כ)
 
הלבנת פנים
 
במקרים רבים האדם שצוחקים עליו נוכח באותו מקום, ופרט לאמור לעיל הרי שיש כאן איסור של הלבנת פנים, שעליו אומרת הגמרא בברכות:
 
"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן? מתמר, שנאמר: 'היא מוצאת'" (מג:)
 
האם יש לראות את דברי חז"ל כפשוטם, וללמוד שיש דין 'יהרג ואל יעבור' גם על הלבנת פנים? מצד אחד היה נראה שאלו דברי חיזוק ומוסר, מה עוד שהגמרא בסנהדרין עדאומרת שעל שלוש עבירות יהרג ואל יעבור ולא מזכירה גם את הדין של 'מלבין פני חבירו ברבים'. אולם מצד שני, הגמרא אומרת שהמקור הוא מתמר, שאכן עמדה בפועל למסור את נפשה כדי לא להלבין את פניו של יהודה. ואמנם, מדברי תוס' נראה שיש חיוב של יהרג ואל ילבין פני חבירו ברבים. תוסשואלים מדוע לא כתבה הגמרא בסנהדרין גם את הדין של הלבנת פנים, ועונים:
 
"ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא עבירות המפורשות" (סוטה י: ד"ה "נוח")
 
מכאן עולה שאכן גם על הלבנת פנים יש דין של יהרג ואל יעבורורק מסיבות צדדיות לא נקטה זאת הגמרא בתוך ג' העבירות. כך כתב גם משמע מדברי רבינו יונה, שכתב:
 
"והנה אבק הרציחה הלבנת פנים כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה...והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נט, א): לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו (סנהדרין עד, א) כי יהרג ולא ירצח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים" ('שערי תשובה', ג', קל"ט)
 
בדברים אלו ישנה תשובה נוספת לקושיית התוס'. תוס' שאלו מדוע לא כללה הגמרא בתוך ג' עבירות גם את הלבנת פנים, ולפי ר' יונה התשובה היא שהגמרא כללה את הלבנת פנים בתוך 'שפיכות דמים', שכן הלבנת פנים היא אבק רציחה.
 
לעומת זאת, המאירי הבין את דברי הגמרא בצורה שונה וכתב:
 
"לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חבירו ברבים; דרך הערה אמרו, נוח לו לאדם וכו'" (סוטה י:)
 
כלומר, דברי חז"ל נאמרו כדרוש ומוסר 'דרך הערה', ולא הלכה למעשה. כך נראה גם מדברי הרמב"םשלא הביא את דברי חז"ל ש'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש' ביחד עם ג' עבירות בהלכות יסודי התורה, אלא כחלק מהלכות דעות.
 
נמצאנו למדים שנחלקו ראשונים האם יש דין של יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים. יש לבחון כיצד ינהג אדם למעשה אם יימצא במקרה כזה, ומכל מקום בודאי שמי שמלבין פני חבירו ברבים בכוונה, אפילו תוך כדי הצגה או שמחה של מצווה, עונשו חמורגם לסוברים שאין כאן ממש דין של יהרג ואל יעבור. רבותינו הראשונים והאחרונים האריכו בגודל האיסור ובדרך התשובה שצריך לעשות מי שהלבין פני חבירו ברבים, ואחת מדרכי התשובה מובאת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג:
 
"המלבין פני חבירו ברבים צריך לעשות כמה תעניות, וילקה כל ימי חייו ויתענה בעודנו חי, ויתודה בכל יום, ויצטער בשכיבה. המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה ברבים וילקה ויתענה ויתודה לכל הפחות ארבעים יום" )חלק ד, דפוס פראג, סימן אלף כ"ג[8](
 
אז נבטל הכל??
 
לאור האמור, לכאורה היה נראה שיש לבטל את כל המסיבות וכל ההצגות של חודש אדר; אולם, לא היא. ב'מדרש רבהמובא הסיפור המפורסם על האדם שמכר 'סם החיים':
 
"ד"א 'זאת תהיה תורת המצורע' הה"ד (תהלים לד) 'מי האיש החפץ חיים'. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: 'מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה'. ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים. א"ל: 'תא סק להכא זבון לי'; א"ל: 'לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך'. אטרח עליה, סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק 'מי האיש החפץ חיים' - מה כתיב בתריה? 'נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב', א"ר ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'. א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו 'מי האיש החפץ חיים'. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'זאת תהיה תורת המצורע' - תורת המוציא שם רע. (ויקרא ט"ז)
 
לכאורה תמוה מאוד סיפור זה. האם ר' ינאי לא יכול היה בעצמו להבין את פשט הפסוק? האם אין זו מסקנה ברורה מן הפסוק ש"האיש החפץ חיים" צריך לדאוג שלא לדבר לשון הרע - "נצור לשונך מרע"? מה חידש הרוכל לרבי ינאי? ב'תנחומא ישן' מובא מדרש זה, אלא ששם יש תוספת:
 
"אמרו לו תלמידיו: רבי, לא היית יודע הפסוק הזה? אמר להם: הן, אלא שבא זה ובררו בידי"
 
מה הוסיף לו אותו רוכל, ומהו הבירור הנוסף שהתחדש לר' ינאי? דבר מעניין הוא שדווקא רוכל הוא זה שמוכר לכולם את סם החיים של שמירת הלשון. 'רוכל' הוא הכינוי שבו התורה מתייחסת לבעל לשון הרע, "לא תלך רכיל בעמך", ודווקא הוא מוכר כאן את סם החיים של שמירת הלשון. כנראה שזהו המסר של הרוכל – ניתן להיות רוכל, לדבר עם אנשים, ובכל זאת לא לדבר לשון הרע; ר' ינאי היה סבור שצריך להישאר כל הזמן בתוך לימוד תורה בכדי שלא לדבר לשון הרע, ובא הרוכל ולימדו שניתן להיות רוכל. רוכל הוא המדבר כל הזמן עם הבריות ושומע הכל, ואף על פי כן הוא המלמד את ר' ינאי לא לדבר לשון הרע.
 
מספרים על ה'חפץ חיים' שבאו לבדוק אותו כיצד הוא שומר על הלכות לשון הרע. היו בטוחים שהוא בודאי שותק כל הזמן, אולם למעשה ה'חפץ חיים' היה מדבר הרבה, והם השתאו כיצד הוא מדבר הרבה עם כולם ואעפ"כ לא מדבר לשון הרע. נראה להסביר שכאשר אדם לא יודע את ההלכות ואת הדברים שצריך להישמר מהם הרי שהוא לא יכול לעשות הצגות חודש אדר ומסיבות מעין אלו, כי הוא בודאי יעבור על איסורים חמורים של אונאת דברים והלבנת פנים וכדומה; אולם, אדם שיודע את ההלכות ורגיל אליהן יכול ליצור מסיבה משמחת ואף משעשעת מבלי לפגוע בהלכות אלו. נדמה שזהו האתגר של בני ישיבה - לשמוח, לחגוג אפילו בהיתול של פורים, אבל מתוך שמחה המשתפת את כולם, ולא שמחה הפוגעת בחלק מן האנשים. שמחה הבאה על חשבון עצב של אחר, איננה שמחה, ועל שמחה כזו יש לומר את הפסוק 'ולשמחה מה זו עושה'. שמחה המשמחת את כולם היא שמחה יפה, המתאימה לחודש אדר שבו מרבים בשמחה.
 
יש לציין שצריך לנצל את זמן הפתיחות המאפיין את חודש אדר לא רק כדי לתקן את הדורש תיקון בעיננו, אלא גם כדי לומר תודה ולהעריך את מה שעושים עבורנו במהלך כל השנה. אמירת תודה משמעותית אצל כולם, במיוחד אצל מורים ומחנכים, ואפילו אצל גדולי הדור. פעם ניגשה קבוצת תלמידים בפורים אל הרב ליכטנשטיין ואמרה לו תודה ודברים חמים, והרב אמר שדברים כאלו יכולים לעיתים לתת לו כוח מיוחד לתקופה ארוכה!
 
הכנה לפורים
 
בספר 'מטה משה' (סימן תתרי"ב) כתב שאף שנדמה לרוב ההמון שהותר לבני אדם בפורים לפרוק עול תורה ומצות מעליהם, וכל המרבה בשחוק והיתול הרי זה משובח, למעשה בלי ספק ענין זה הוא רע ומר ועון פלילי הוא, שלא הותר לנו בפורים אלא שמחה של מצוה, ולא שחוק וקלות ראש. דברים דומים כתב המאירי במגילה ז:, שלא נצטוינו בפורים על שמחה של הוללות ושל שטות אלא על שמחה ותענוג שמגיעים מהם לאהבת ה'. מסיבה זו כתב ה'משנה ברורה' ב'ביאור הלכה' סימן תרצ"ה בשם ה'חיי אדם' שהיודע בעצמו שאם ישתה יין לשכרה יגרום לזלזול באיזו מצוה שהיא, או שיתבטל מתפלה, או שינהוג קלות ראש וליצנות - מוטב לו שלא ישתה.
 
מאידך, כאשר יש הכנה מתאימה הופך פורים לחג המשמעותי ביותרזכורני כשהגעתי לישיבת 'הר עציון' ראיתי לפתע פורים שכולו התעלות הנפש, קרבה לקב"ה, קרבה לחברים וקרבה לרבנים. הצטערתי שלא הייתי מודע קודם לעוצמה של פורים. אם תצליחו להפנים נכון את ההכנה, תוכלו גם לשמוח וגם להגיע לעוצמה אדירה ומיוחדת בפורים. כגודל ההכנה, כך גודל העוצמה של פורים.
 
הרב קוק ב'עין איה' (ברכות סימן ס"א) מבאר את מהותה של השמחה: שמחה אינה בריחה מרע ואינה בריחה מהמציאות הקשה; שמחה כזו, איננה שמחה אמיתית. שמחה צריכה לבוא מהכיוון החיובי, מתוך אהבת הטוב ומתוך השמחה בערך הטוב שבחיים. ב'מוסר אביך(עמ' כ"א-כ"ב) מוסיף הרב קוק רובד נוסף: כאשר אדם קונה חפץ הוא שמח משום שבכך שמתרבה רכושו, על אחת כמה וכמה נוצרת שמחה כאשר נוסף הרכוש הרוחני. שמחה פירושה מפגש של האדם עם עוצמה רוחנית גבוהה מזו שיש לו כעת, וניתן להוסיף שהרצון להיפגש עם עוצמה רוחנית גבוהה גם הוא מהווה שמחה אמיתית. הרב קוק מבאר עניין זה בפסוק "בשמחה ובטוב לבב" - צריך להיות רצון מתמיד להיפגש ולהתחבר עם עוצמה רוחנית הגבוהה מן האדם, ודבר זה מעורר שמחה, אולם יחד עם זאת צריכה להיות העוצמה בדרגה אחת מעל, ואין להתחבר עם עוצמה שאיננה מתאימה לאותו אדם כלל. העוצמה צריכה להיות כזו שיכולה להתיישב עם לבו של האדם - 'ובטוב לבב'.
 
בפורים, מגיעים לחוויה רוחנית גבוהה, למפגש עם העוצמות הנסתרות שבנו. צריכים לחפש בפורים את אותן עוצמות, ומתוך אותן עוצמות והחיפוש אחריהן להתמלא בשמחה, שבע"ה תקרין על השנה כולה.
 
מאמר זה הופיע לראשונה בדף קשר כי-תשא י"ח אדר ה'תשס"ו, גליון מספר 1045. לגרסה מעודכנת, ראו בספרו של הרב רימון, פורים הלכה ממקורה.
 
 

[1]    יש להעיר שכאשר מדובר על גזל וכדומה כתב הרמ"א שאין בכך משום 'לא תגזול', דהיינו שאין בכך אפילו איסור, אולם כאשר מדובר על פגיעות בגוף לא כתב הרמ"א שאין איסור אלא שפטור משלם, ונראה מכך שבמקרה כזה בודאי שאין היתר אלא רק פטור תשלומים. יש להזכיר שפגיעות גוף כוללות גם פגיעות של עלבון וכדומה.
[2]    שאלתי את מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א בעניין זה והוא אמר לי שהוא נוטה להבנה השניה (מחילה). כמו כן, הוא אמר שייתכן שגם אם יקפיד הניזק לא תהיה לכך השפעה - כיוון שבאופן כללי יש מחילה, הרי שזה מעין תנאי בי"ד. תקדים לעניין זה ניתן למצוא בתקנות עזרא (בסוף פרק 'מרובה'), בהיתר להולכי דרכים ללכת בשבילים שאינם שלהם, ועוד.
[3]    בהמשך התשובה כותב 'תרומת הדשן' שלעתים יש צורך להעניש כדי לגדור גדר, שלא יבואו לביזוי בית הכנסת וספר תורה, ולכן הוא העניש בסופו של דבר את המכה, למרות שלא היו די ראיות כדי להענישו באופן פורמלי בנזק ובושת "וככה יעשה: ילך ביום קה"ת [קריאת התורה] בעוד שהס"ת על הבימה, ממקומו למקום ר"א דרך פני אה"ק [ארון הקודש], וילכו שמה טובי הקהל, ויאמר לר"א אליעזר חטאתי לאלהי ישראל ואח"כ לך, כי זלזלתי בקדושת בהכ"נ ובמצות הי"ז, וגם עברתי על מה שהזהירה תורה שלא להכות ולצער איש את חבירו בגופו, וע"ז אני מבקש סליחה וכפרה מאלהי ישראל ואח"כ מחילה מאתך כי נתחרטתי על אשר עשיתי. ושכר הרופא שיערתי במדה בינונית, ויתן ר"ג לר"א ב' זהובים ואותן ב' זהובים יתן ר"א בידיעת ב' אנשים נאמנים לכבוד ב"ה בגרע"ץ לאיזה מצוה שירצה, כי אינם באים לו אלא מטעם קנס כדי לחזק הגדר כאשר ביארתי לעיל".
[4]    כך כתב הרמב"ם בהלכות דעות פ"ז ה"ב, ובפירושו על אבות א', ע"ש.
[5]    מקור הדברים ב'חפץ חיים' ב', א'; ד', מ"א; ה', ח'; ע"ש.
[6] נקודה נוספת שיכולה להתיר את אמירת ה'לשון הרע', היא בכך שלעתים יש כאן לשון הרע לתועלת. לעתים, תלמידים רוצים לתקן את המעוות ומנצלים את חודש אדר בכדי לעשות זאת (הם מקווים, שלאור הדברים שהם אומרים יתוקן המצב). ואכןה'חפץ חיים(ד', י"א) כותב שמותר לומר לשון הרע לתועלת, אולם מציין סייגים רבים להיתר זה שבדרך כלל אינם מתקיימים במקרה שלנו:
1. ההיתר הוא רק כאשר אין דרך אחרת.
2. ההיתר הוא רק כאשר יש סיכויים טובים שאכן הדבר יביא לתיקון. בדרך כלל, ניתן לתקן את הדברים בשיחה ישירה עם המורה או עם המנהל הרבה יותר מאשר ב'עקיצות' במסיבת פורים. עקיצות הופכות את הוויכוח למאבק ולעתים אפילו מרחיקות את התיקוןדווקא חודש אדר, המאופיין בפתיחות ובשחרור, יכול לאפשר שיחה ישירה ואמיתית יותרהיכולה לתקן הרבה יותר את המצב.
3. לא גורמים נזק יותר מאשר היה נגרם בבית דין. ייתכן שמורה מסוים צריך לשנות את דרכיו, אבל פעמים רבות פגיעה כזו בפני כולם היא 'ענישה' ששום בית דין לא היה נותן; 'ענישה' שאיננה פרופורציונלית לתיקון, ובפרט שבי"ד לא היה מעניש כלל כאשר מדובר על דרכים שונות במגמות חינוכיות
[7]    נראה להוסיף טעם מדוע חמורה אונאת דברים מאונאת ממון. כאשר אדם מאנה את חבירו בממון הרי שמגמתו היא להרוויח כסף אלא שהוא עושה זאת על חשבון הזולת, אולם כאשר אדם מאנה את חבירו בדברים אין לו מכך הנאת ממון. אם כך מה מגמתו? כל מגמתו היא לאונות ולצער את חבירו! כיוון שכך, חמור הדבר הרבה יותר מאשר אונאת ממון, ששם הצער הוא תוצאה ולא מטרה!
[8]    נדמה שכאשר מדובר בחיקוי של תלמידי חכמים עדיין יש מקרים שבהם פעולה זו תהיה מותרת, כאשר החיקויים אינם באים כ'ירידה' על התלמיד חכם אלא להפך: מתוך הערכה והערצה. נראה לי שניתן לציין שני מקרים שהם בגדר היתר זה: האחד חיקויים של הערצה, כפי שתלמידים מחקים את הרב ליכטנשטיין מתוך ידיעה שהוא אחד מגדולי הדור, והחיקוי הוא דרך נוספת להתקרב ולהתחבר לעוצמה הגדולה של הרב; והשני, חיקויים שאולי אינם בגדר הערצה אבל אין בהם פגיעה, ויש בהם רצון ליצירת קשר פתוח יותר בין הר"מ לבין התלמיד (דברים שמשמעותיים לעיתים בישיבות תיכוניות).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)