הכתובה וחיוביה

  • הרב חיים נבון
שיעור 18 / הכתובה וחיוביה
 
הכתובה היא שטר הכולל חיובים שונים של האיש והאישה הנישאים. בשיעור זה נעסוק בחיובים הללו, כולל אלו מביניהם שאינם מופיעים בכתובה בפירוש, אלא לכל היותר נרמזים בה.
א. עיקר הכתובה
החיוב הבסיסי ביותר בכתובה נקרא "עיקר כתובה". הכוונה לחיוב כספי של הבעל, לשלם לאשתו סכום מסוים במקרה שיתגרשו, או במקרה שהוא ימות. הסכום לאישה הנישאת כשהיא בתולה הוא 200 זוז, ולאלמנה או גרושה - 100 זוז. ישנה מחלוקת גדולה האם החיוב הזה הוא מדאורייתא או מדרבנן. המחלוקת הזו מתבטאת בשני נוסחים של שטרי כתובה, ששניהם שרירים וקיימים עד היום; אחד מהם מזכיר את המילה "מדאורייתא", והשני משמיט מילה זו.
נקודת המוצא לדיון היא הפסוקים העוסקים בדינו של המפתה:
"וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת"
                                          (שמות כ"ב, טו-טז).
חז"ל נחלקו האם פסוק זה מלמד אותנו שעיקר הכתובה הוא חובה מן התורה (כתובות י ע"א). המקרה של איש המפתה אישה הוא אמנם חריג. אך מעצם אזכרת "מוהר הבתולות" יש הלומדים שהתורה מחייבת איש הנושא אישה להתחייב לה בסכום כסף מסוים. איש שפיתה נערה, ואחר כך נושא אותה לאישה, צריך להתחייב לה כתובה כמקובל לבתולה (ואם הוא אינו נושא אותה לאישה, הוא צריך לפצות אותה באותו סכום). מכאן משתמע שהתורה מניחה את קיומו של "מוהר בתולות" סטנדרטי גם בנישואין רגילים. חז"ל למדו שאין הכוונה לסכום כסף הניתן לאישה או למשפחתה בשעת הנישואין, אלא להתחייבות לשלם לאישה כסף במקרה של מות הבעל או גירושין.
אמנם, יש בין התנאים גם דעה אחרת, שלפיה הכתובה אינה כלל מדאורייתא.[1] הרמב"ן על התורה צידד בדעה הזו, והסביר שלפיה ההתייחסות ל"מוהר הבתולות" אין כוונתה לכתובה, אלא למתנות שנוהג החתן לתת לכלתו. המפתה חייב לפצות את הנערה בסכום מסוים, כנגד אותן מתנות, שמן הסתם תפסיד בעתיד, כי חתנים פוטנציאליים לא יהיו מוכנים להעניק לה מתנות יקרות. כאמור, הרמב"ן עצמו סבור שכתובה מדרבנן; בחידושיו על כתובות (קי ע"ב) הוא מסביר שגם מי שסובר שכתובה מן התורה, לא לומד זאת מפסוק זה, אלא מהלכה למשה מסיני.
הרמב"ם כתב במשנה תורה: "וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה" (הלכות אישות י', ז). מכאן עולה שלדעתו הכתובה היא מדרבנן. אמנם, אין זה פשוט כלל. שהרי בכותרת להלכות אישות, מנה הרמב"ם את המצוות דאורייתא שיש בהלכות אלו:
"הלכות אישות.                                              
יש בכללן ארבע מצוות, שתי מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה. וזה הוא פרטן:            
(א) לישא אשה בכתובה וקידושין.                      
(ב) שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין.         
(ג) שלא ימנע שאר כסות ועונה.                        
(ד) לפרות ולרבות ממנה".
בשתי המצוות הראשונות הזכיר הרמב"ם את הכתובה, אף שלפי דעתו הכתובה היא מדרבנן בלבד. גם בספר המצוות, באיסור "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", הזכיר הרמב"ם את הכתובה; הוא כתב שם שיש איסור "לבוא על אישה בלא כתובה ובלא קידושין" (ספר המצוות, לא תעשה שנ"ה). ישנו עוד מקום ברמב"ם שממנו משמע שהכתובה היא מדאורייתא. כך כתב הרמב"ם בנוגע לדין פילגש:
"וכן לוקח [= המלך] מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין, אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו. אבל ההדיוט אסור בפילגש"
                            (רמב"ם, הלכות מלכים ד', ד).
שיטת הרמב"ם בנוגע לפילגש שנויה במחלוקת. הוא טוען שרק למלך מותר להחזיק פילגשים, וחלקו עליו בזה רבים.[2] בכל אופן, אותנו מעניינת יותר ההגדרה של הרמב"ם לפילגש: אישה בלי כתובה ובלי קידושין. מכאן שוב משתמע שמן התורה יש דין כתובה, ורק הפילגש מופקעת ממנה.
ייתכן שאפשר להסביר את שיטת הרמב"ם לאור מדרש הלכה מעניין:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה"      
                       (מכילתא דרשב"י, שמות כ"ב, טז).
לדעת רשב"ג, על פי המקור הזה, דין כתובה הוא מדאורייתא, אך לא סכום הכתובה. התורה חייבה את הבעל להתחייב לאשתו בכתובה כלשהי. אך מדאורייתא לא נקבע סכום מוגדר להתחייבות זו. חכמים הם שבאו וקבעו את הסכום המחייב.
ייתכן שאפשר להסביר בדרך זו גם את שיטת הרמב"ם. עצם דין הכתובה הוא מדאורייתא. אך חכמים הם שתיקנו סכום קבוע ולא נמוך, "כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".[3]
על הסכום של עיקר הכתובה אפשר להוסיף "תוספת כתובה", וכך להגדיל את הסכום שהאישה מקבלת במקרה של מות הבעל או גירושין. כיוון שסכום עיקר הכתובה נשחק במהלך הדורות, מקובל מאוד בתקופתנו להוסיף "תוספת כתובה".
נעיר עוד שבימינו, במקרה של מות הבעל בדרך כלל נוהגים דיני ירושה של המשפט הישראלי, כך שהכתובה אינה רלוונטית למקרה זה אלא בעיקר למקרה של גירושין. ואף בנוגע לגירושין, הסכום הנקוב בכתובה מתייחס למקרה שאיש מגרש אישה בעל כרחה. אך מאז חרם דרבנו גרשום אסור לגרש אישה בלי הסכמתה, וממילא במהלך הדיונים על ההסכמה לגט מגיעים הצדדים גם להסכמה על חלוקת הרכוש. כך שגם בכל הנוגע לגירושין הסכום הנקוב בכתובה אינו ממצה מה שתקבל האישה. אמנם, לעתים סכום זה הוא נקודת המוצא למשא ומתן המתקיים בין הצדדים.
ב. חיובים במהלך האישוּת
עיקר הכתובה הוא התחייבות ממונית של הבעל, למקרה שימות או שיתגרשו. אם כן, החיוב הזה מתייחס במהותו למקרה של פירוק האישות. אך יש בין הבעל לאישה גם חיובים שוטפים, המעצבים את חייהם המשותפים.
1. שאר, כסות ועונה
החיוב הבסיסי שבין הבעל לאשתו במהלך חייהם המשותפים נגזר מן הפסוקים העוסקים באמה עברייה:
"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר [לא] לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע"           (שמות כ"א, ז-י).
ישנן מחלוקות פרשניות רבות בהבנת הפסוקים הללו. אנו רוצים להתמקד בפסוק האחרון, המדבר על "שארה, כסותה ועונתה". חז"ל למדו מדין אמה עברייה המוזכר כאן, על כל בת ישראל:
"'כמשפט הבנות' - וכי מה למדנו על משפט הבנות? אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע, דברי רבי יאשיה"            
  (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה ג).
הכתוב דורש לנהוג באמה כשם שנוהגים בכל בת ישראל; אך לא למדנו מעולם מה המנהג הרווח אצל בנות ישראל, ויש ללמדו מכאן. זוהי דוגמה לעיקרון יסודי בתורה. הרבה פעמים התורה כותבת את הדין היסודי דווקא במקרי קצה בעייתיים. למשל: על האיסור להכות אדם אנו לומדים מתוך האיסור להוסיף מלקות לעבריין מורשע ("ארבעים יכנו לא יוסיף").
בכל אופן, מן הפסוקים הללו אנו למדים שבעל חייב לאשתו ב"שארה, כסותה ועונתה". מה פירוש שלושת החיובים הללו? בגמרא מובאות כמה דעות:
"'שארה' - אלו מזונות; ...'כסותה' - כמשמעו; עונתה - זו עונה האמורה בתורה...   
רבי אלעזר אומר: 'שארה' - זו עונה; ...'כסותה' - כמשמעו; 'עונתה' - אלו מזונות...
רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שארה כסותה' - לפום [= לפי] שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקנה ולא של זקנה לילדה; 'כסותה ועונתה' - לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים.           
תני רב יוסף: 'שארה' - זו קירוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן"                
                                 (כתובות מז ע"ב-מח ע"א).
בברייתא מובאות ארבע דעות, אך שני התנאים הראשונים מסכימים למעשה על ההיקף של דין "שארה, כסותה ועונתה"; הם נחלקים רק בפירוש המילים. שניהם מסכימים שהחובות הללו כוללות מזונות, ביגוד ויחסי אישות. לעומת זאת, לדעת ר' אליעזר בן יעקב יש רק חובה של ביגוד. לדעת רב יוסף, הן "שארה" והן "עונתה" מתייחסים ליחסי אישות, ולא ברור מה למד מ"כסותה". הרמב"ן כתב שגם "כסותה" מתייחס ליחסי אישות: שתהיה לאשתו מיטה מכובדת ומכוסה כראוי. לדבריו, התורה רוצה להזהיר שגם אם ייקח אישה אחרת, לא ינהג עם הראשונה זלזול בהקשר של תשמיש: "שלא תהיה האחרת יושבת לו על מטה כבוּדה והיו שם לבשר אחד, וזו עמו כפילגש ישכב עמה בדרך מקרה ועל הארץ כבא אל אשה זונה" (רמב"ן, שמות כ"א, ט).
הרמב"ן אימץ את דעתו של רב יוסף, והוסיף שגם המילה "כסותה" כוונתה לכיסוי המיטה בהקשר של יחסי אישות. לפי דעתו, חובת הבעל לספק לאשתו ביגוד ומזונות היא מדרבנן בלבד, ואינה כלולה בביטוי "שארה, כסותה ועונתה". אמנם, עמדה זו אינה מוסכמת על הכול.
2. תנאי כתובה
נראה את סיכומו של הרמב"ם לגבי החיובים שבין בעל לאשתו. מדבריו נוכל לראות שהוא אינו מסכים לרמב"ן בעניין פירוש "שארה, כסותה ועונתה". כמו כן, נוכל לראות את החיובים הנוספים, שכולם מסכימים שהם מדרבנן בלבד:
"כשנושא אדם אשה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת, יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.                
והעשרה, שלשה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה כסותה ועונתה; שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ.                                              
והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו, ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.                             
והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.      
ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה"
                        (רמב"ם, הלכות אישות י"ב, א-ד).
בכל החובות הללו מחויבים הבעל והאישה גם אם לא נכתבו במפורש בשטר הכתובה, כיוון שכך תיקנו חז"ל. ואכן, לא כל ההתחייבויות האלה מוזכרות במפורש בכתובה.
ג. חיובי ממון או חיובי אישוּת?
ישנן שתי דרכים להתייחס לחיובים ההדדיים שבין בעל לאשתו. אם נתייחס לעיקר הכתובה, הרי שברור שמדובר בחיוב ממוני, שהוא חיצוני במהותו למערכת היחסים שבין הבעל לאישה. מן הצד השני, אם נבין שחובת "עונה" פירושה יחסי אישות, ברור שכאן אין חובה משפטית חיצונית, אלא חלק מההגדרה היסודית ביותר של החיים הזוגיים המשותפים.
השאלה מתעוררת כשמנסים לסווג לפי הקריטריון הזה את החיובים האחרים שבין בעל לאשתו. ניקח לדוגמה את חיוב המזונות. אפשר לראות את החיוב הזה כחיוב ממוני חיצוני: חז"ל תיקנו שהבעל חייב לספק לאשתו מזון, שאם לא כן - מהיכן תחיה? כאשר הבעל נושא את אשתו, הוא לוקח בחשבון את החובה הממונית הזו. אך אפשר להסתכל על חובת מזונות גם בדרך אחרת לגמרי. אפשר לומר שבמצב נורמלי, הבעל, שהיה בזמן הגמרא המפרנס של משק הבית, מספק לאשתו צרכי מזון, כחלק ממערכת יחסי האישות הבריאים שביניהם.
בירושלמי משתמע מכמה מקורות שחובות הבעל והאישה אינם חיובי ממון חיצוניים, אלא חלק מהגדרת האישות. ייתכן שאפשר לדייק מהירושלמי הגדרה עוד יותר מרחיקת לכת. כך קובעת המשנה בנדרים:
"בוגרת ששהתה שנים עשר חדש... רבי אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה - יפר; וחכמים אומרים: אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו"                  (נדרים פ"י מ"ה).
לאחר שנים עשר חודש מן האירוסין (=הקידושין), גם אם האיש מתעכב ואינו נושא את ארוסתו לאישה - הוא חייב במזונותיה. התנאים נחלקו האם בתקופה זו, שהיא עדיין אינה נשואה לו אך כבר חייב במזונותיה, יכול הבעל להפר את נדרי אשתו, כדין התורה לגבי איש ואישה נשואים.
כך נאמר בירושלמי על המשנה הזו:
"מסבר סבר רבי אליעזר דבמזונות הדבר תלוי; קידש אשה על מנת לזון - הבעל מיפר לה; נשא אשה על מנת שלא לזון - האב מיפר לה"                                                              
                                  (ירושלמי נדרים פ"י ה"ד).
המשנה מדברת על מקרה של מזונות בלי נישואין. הירושלמי מתייחס למקרה ההפוך: נישואין בלי מזונות. לפי הירושלמי, ר' אליעזר טוען שכאשר בעל נושא אישה על מנת שלא לזון אותה - לא הוא מיפר את נדריה, אלא אביה. מכאן משתמע חידוש גדול: לדעת הירושלמי כנראה אין זאת רק שחיוב מזונות הוא מחיובי האישות הבסיסיים, אלא שהוא גם מגדיר את האישות הזאת. כלומר: חיוב מזונות אינו רק תוצאה של קשר האישות, אלא סיבה והגדרה לו. וכאשר אין חיוב מזונות, נפגע מעמדה של האישה כנשואה לבעלה, והיא נמצאת במעמד ביניים בין ארוסה לנשואה.
יש עוד להאריך לדון בכל אחד מחיובי הכתובה, ולבדוק היכן בדיוק הוא נמצא על הציר הזה, שבין חיוב ממוני לבין חלק ממערכת היחסים הזוגית.
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 
 

[1] כך לפי פשט הסוגיה. התוספות טענו שלכולי עלמא כתובה מדרבנן בלבד; עיין שם.
[2] דנו בכך בשיעור 14 – איסורי אישות ללא קידושין.
[3] חכמים גם תיקנו שאישה אסורה לבעלה כל עוד אין כתובה.
 הרב נחום אליעזר רבינוביץ הציע שכאשר הרמב"ם מדבר על כתובה שחיובה מדאורייתא, כוונתו לשאר, כסות ועונה, שחיובם מן התורה (הלכות אישות י"ב, א; ראה: יד פשוטה, מבוא להלכות אישות).