הלל

  • הרב משה טרגין

הלל

בניגוד לחגים אחרים שתיאורם ההיסטורי מופיע במקרא, סיפור החנוכה אינו מוזכר בתנ"ך. מסיבה זו, חז"ל מקדימים לדיון בהלכות חנוכה את תיאור המאורעות ההיסטוריים. הגמרא במסכת שבת (כא:) מתארת את האירועים שהיו קשורים בנס חנוכה:

"מאי חנוכה? דתנו רבנן... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

הגמרא מציינת כי לאחר נס פך השמן תיקנו ימים אלו להלל ולהודאה. הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ג) משמר את לשון הגמרא בכותבו כי ימים אלו הם "ימי שמחה והלל". לאור הדגשה זו בגמרא וברמב"ם, נקדיש את שיעורנו השבוע למצוות הלל.

הסוגיות בגמרא

נראה כי השאלה היסודית ביותר הנוגעת להלל היא שאלת מקור המצווה. האם הלל הוא ציווי מן התורה, ואם כן מהיכן אנו לומדים אותו? או שמא אמירת הלל היא רק מצווה מדרבנן? ישנן מספר גמרות שיש לדון בהם קודם שנפנה לברר את דעות הראשונים בעניין.

הגמרא במסכת ערכין (י.-:) מונה את הימים בהם גומרים את ההלל:

"דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל - שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב של עצרת... ראש חודש, דאיקרי מועד, לימא?... דכתיב 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' (ישעיהו ל', כט), לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה".

על אף שהגמרא שם אינה מתייחסת מפורשות לשאלת מקור או רמת המצווה, היא מצטטת פסוק כשהיא דנה על ההלל. הגמרא שואלת מדוע אין אומרים הלל בראש חודש (בו אנו אומרים כיום הלל מטעמי מנהג בלבד, ולכן אנו אומרים רק 'חצי הלל'), ומתרצת באמצעות פסוק מספר ישעיהו: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג"; כלומר, שיר הגאולה יהיה לעם ישראל כהלל הנאמר בליל הסדר. אמנם הגמרא אינה טוענת כי הלל הוא מדאורייתא, אך היא מזהה את ההלל עם פסוק מן התנ"ך.

מגמרא אחרת המביאה את רשימת הימים הזו, משתמע כי קריאת הלל היא אכן מדאורייתא. במסכת תענית (כח:) דנה הגמרא בימים שלא היו בהם 'מעמדות'. בכל יום היו קרבים במקדש שני קרבנות בשם כל עם ישראל, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. היות שאסור להקריב קרבן בלא נוכחות הבעלים, לכל קרבן תמיד הייתה מצורפת משמרת של 'נציגים' שליוו את הקרבתו. כל משמרת כזו הייתה מורכבת מכהנים ומלוויים שהיו אומרים תהילים בזמנן הקרבת הקרבן, וכן מישראלים, בני עירם של הכהנים והלוויים, שהיו צמים ומתפללים. משמרות אלו כונו בשם "מעמדות". לפי המשנה (שם כו.) מעמדות אלו לא התקיימו בא' טבת בשל אמירת ההלל על חנוכה: "באחד בטבת לא היה בו מעמד, שהיה בו הלל". הגמרא מנסה להרחיב קביעה זו:

"וליתני נמי 'באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל...'? אמר רבא: זאת אומרת, הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא".

הגמרא מציעה שגם בראש חודש ניסן לא יתקיימו מעמדות, בשל אמירת הלל של ראש חודש. תשובת הגמרא היא שהלל של ראש חודש אינו גורר ביטול המעמדות היות שחיובו איננו מדאורייתא. מדברי הגמרא משתמע בבירור כי הלל בשאר הימים, המוזכרים ברשימה, הוא אכן מדאורייתא וגורר ביטול מעמדות. קביעה יותר מפתיעה היא הכללת ימי החנוכה ברשימת הימים בהם ההלל מבטל את המעמדות, כלומר - אף הוא נחשב כהלל דאורייתא.

גמרא נוספת המציעה מקור מן התורה לאמירת הלל, היא הגמרא במסכת פסחים (קיז.). הגמרא שואלת: "הלל זה - מי אמרו?" כלומר, מי הראשון שאמר את ההלל באותו אופן בו אנו אומרים אותו היום? הגמרא מציעה מספר תשובות, שמכל אחת מהן עולה כיוון שונה ביחס למקורו של ההלל:

"(א) נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן; ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן... רבי יוסי אומר, אלעזר בני אומר: (ב) משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים; וחלוקין עליו חבריו לומר, (ג) שדוד אמרו. ונראין דבריו מדבריהן: אפשר ישראל שחטו את פסחיהן, ונטלו לולביהן, ולא אמרו שירה?!"

הגמרא מנסה לדחות את האפשרות האחרונה: האם ייתכן שיהודים נטלו לולב והקריבו קרבן פסח ללא אמירת הלל? לגמרא ברור כי ההלל נהג קודם לימי דוד המלך. הרושם המתקבל מן הגמרא הוא כי הלל איננו רק תקנה מדרבנן. למרות שהגמרא אינה מציינת מקור מפורש, נראה כי הלל נאמר לפני ימי חז"ל (אם על פי מנהג, אם כאמירה ספונטנית של שבח והודיה ואם על פי דברי נביאים). אם כך, גמרא זו עולה בקנה אחד עם הגמרא במסכת תענית, הסבורה כי ההלל הוא מן התורה.

מנגד, הגמרא במסכת ברכות (יד.) סבורה כי הלל מדרבנן. במהלך דיון בשאלה באלו קטעים מן התפילה מותר להפסיק על מנת לברך אחרים לשלום, הגמרא דנה גם בהפסקה באמצע ההלל. הגמרא אומרת כי אם בקריאת שמע, שתוקפה מדאורייתא, מותר להפסיק על מנת לברך אחרים, קל וחומר שבהלל ובמקרא מגילה, שאינם אלא מדרבנן, מותר להפסיק: "אמרינן קל וחומר, קריאת שמע דאורייתא - פוסק; הלל דרבנן מבעיא?!". אמנם הגמרא אינה מציינת לאיזה סוג של הלל היא מתייחסת, אך הרושם המתקבל הוא שכל הלל הוא מדרבנן בלבד.

לסיכום: סקרנו מספר סוגיות בגמרא, וראינו כי עולים מהן מסרים סותרים באשר לשאלה האם מצוות הלל מדאורייתא. גם הסוגיות הסבורות כי הלל מדאורייתא אינן מביאות לכך מקור מפורש.

דעות הראשונים

הראשונים מעלים כיוונים שונים ביחס לשאלה זו, וביחס לדרך בה יש ליישב את הסוגיות הסותרות. הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג, הל' ה-ו) אומר במפורש כי הלל מדרבנן:

"אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים - מברך עליו... ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים, בכל הימים שגומרין בהן את ההלל".

(למעשה, הרמב"ם משתמש בביטוי "דברי סופרים", שמשמעותו איננה בדיוק תקנת חכמים רגילה. בכל אופן, בשיעור זה נסתפק בהנחה כי פירושו "מדרבנן").

עמדה דומה עולה מדברי התוספות במסכת ברכות (כ: ד"ה בתפילה). תוספות מנסים להוכיח שפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן חל גם על מצוות דרבנן. התוספות מוכיחים את שיטתם מן הגמרא בסוכה (לח.) הפוטרת נשים מאמירת הלל בסוכות, וממילא מובן מדבריהם שלדעתם הלל הוא מצווה מדרבנן.

הראב"ד, בהשגותיו על הרמב"ם (שם), מוטרד מן הגמרא במסכת ערכין המצטטת את הפסוק מישעיהו. מתוך כך הוא מסיק כי למרות שהלל אינו מדאורייתא, אי אפשר לומר שהוא מדרבנן. כל מצווה שיש לה מקור בתנ"ך, נחשבת כ"דברי קבלה". למשל, חיובי כבוד שבת ועונג שבת, אליהם מתייחס המקרא בישעיהו (נ"ח, יג) נחשבים כדברי קבלה: "וקראת לשבת ענג, לקדוש ה' מכבד". כך גם קריאת מגילה (המוזכרת, כמובן, במגילת אסתר) וכן ארבעת הצומות, המוזכרים בספר זכריה (ח', יט). הראב"ד קובע, שמכיוון שגם ההלל מוזכר בתנ"ך, יש להחשיב אף אותו כדברי קבלה:

" 'לעולם מדברי סופרים'. אמר אברהם (= הראב"ד): ויש בהם עשה מדברי קבלה - 'השיר יהיה לכם' ".

להגדרת הלל כדברי קבלה יש השלכות הלכתיות מעשיות. בדרך כלל, אנו פוסקים בספק דאורייתא לחומרא ובספק דרבנן לקולא. לפי הרבה דעות, בדברי קבלה יש לנהוג כמו בדיני דאורייתא כאשר מתעורר ספק. במקביל, נוכל לומר כי הלל ברוב הימים (למעט ראש חודש) מבטל את המעמדות משום שהוא מדברי קבלה, ולא משום שהוא מדאורייתא. הגמרא אומרת כי הלל מדרבנן - למשל הלל בראש חודש - אינו יכול לבטל מעמדות, אבל הלל שאינו מדרבנן, גם אם אינו מדאורייתא, יכול לבטל מעמדות.

המגיד משנה על הרמב"ם (שם) מוטרד מסוגיה אחרת - הסוגיה במסכת פסחים קיז., הסבורה שהנביאים תקנו הלל על הצלת האומה: "נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן; ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". גם מהסוגיה הזו עולה הרושם כי להלל מעמד גבוה יותר מתקנת חכמים. הוא מסביר כי הלל זה שתוקפו מדברי נבואה, הוא רק ההלל שנאמר מיד לאחר התרחשות הנס. הלל כזה אכן אינו מדרבנן ותוקפו דומה יותר להלל דאורייתא. אולם הלל הנאמר בדורות שלאחר הנס כזכר לנס, אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, כפי שטען הרמב"ם. הרב מבריסק (הגרי"ז) טוען כי הלל הנאמר כתגובה מידית לנס אינו שונה מהלל אחר רק מבחינת תוקף החיוב (דברי נביאים או מדרבנן), אלא מדובר באופי שונה לגמרי של הלל - הלל שאיננו "בתורת קורין" אלא "בתורת אומר שירה" (חידושי מרן רי"ז הלוי, הל' חנוכה פ"ג ה"ו).

(אפשר לעיין בדברי הגרי"ז כאן: http://www.vbm-torah.org/sources/metho08.htm )

מן העבר השני של הדעות שהוזכרו עד כה - שדחו את הקביעה שהלל הוא מצווה מן התורה לכל דבר - עומדת שיטת הרמב"ן. בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם (שורש ראשון) הוא טוען כי הלל מדאורייתא:

"אבל התעוררנו על ההלל... אין לנו ראיה שיהא מדבריהם, וכבר אמרו בגמרא תענית: 'הלל דראש חודש לאו דאורייתא', ובמסכת ערכין דרשו בו 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'...

והנראה מדבריהם שהוא מן התורה, כמו שפירשתי. ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה, כמו שכתוב: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם... ותקעתם בחצוצרות', כי עיקר השירה בפה... ושם במסכת ערכין (יא:) אמרו: 'מנין לעיקר שירה מן התורה, מהכא - "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב" ' ".

הרמב"ן מתבסס על הגמרא במסכת תענית, שסיווגה רק את ההלל של ראש חודש כהלל מדרבנן, ומשתמע שהלל בשאר המועדים מדאורייתא. הרמב"ן אף מצטט את הגמרא בפסחים (קיז., שהובאה לעיל) כראיה נוספת לכך שהלל נהג עוד לפני ימי חז"ל. מתוך כך מגיע הרמב"ן למסקנה שהלל מדאורייתא, וכמקור לחיוב הלל הוא מציע שתי אפשרויות:

(א) הלל הוא הלכה למשה מסיני - מצווה מדאורייתא שנאמרה למשה בעל פה ועברה במסורה;

(ב) הלל הוא חלק ממצווה דאורייתא של שמחה ביום טוב. מצווה זו כוללת את אופנים שונים של שמחה ועונג, וההלל הוא אחד מהם. לפי הסבר זה, הרמב"ן מסיק שהלל בחנוכה הוא רק מדרבנן משום שאין מצוות שמחת יום טוב בחנוכה.

האפשרות השנייה שמעלה הרמב"ן עוררה ויכוח נרחב. ראשית, ההנחה של הרמב"ן - שהלל הוא אופן של שמחה - אינה מתבקשת מאליה. הרמב"ן מצטט כראיה לשיטתו גמרא במסכת ערכין (יא:): "מנין לעיקר שירה מן התורה... 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב' ". הרמב"ן מסיק מגמרא זו כי אמירת הלל בצורה בה אנו אומרים אותו כיום היא אופן של שמחה. אנו מצווים על אמירת הלל ביום טוב כחלק מן הציווי לשמוח ביום טוב.

השאגת אריה (סימן ס"ט) מוטרד מהשלכותיה הנרחבות יותר של עמדת הרמב"ן. ראשית, מדוע לדעת הרמב"ן נשים פטורות מהלל, כפי שעולה מהגמרא במסכת סוכה? אם הלל הוא סעיף של מצוות השמחה, הרי שנשים חייבות בהלל, כשם שהן חייבות בשמחת יום טוב (כפי שהגמרא בקידושין לד: קובעת)!

למעשה, ייתכן כי לדעת הרמב"ן נשים אכן חייבות באמירת הלל, והגמרא בסוכה התייחסה רק לממד מסוים של ההלל. אפשר שהלל בחג הסוכות קשור במידה זו או אחרת למצוות ארבעת המינים. היות שנשים פטורות ממצוות ארבעת המינים, הגיוני לומר כי הן פטורות גם מההלל הקשור למצוות ארבעת המינים. אולם אין בכך כדי לפוטרן מהלל במועדים אחרים.

נושא נוסף המטריד את השאגת אריה הוא אמירת הלל בלילה. אם הלל אכן מדין שמחה, יש לאומרו גם בלילה, במקביל למצוות השמחה הנוהגת אף היא בלילה. הדין שלפיו אין אמירת הלל בלילה סותר לכאורה את עמדת הרמב"ן. כהגנה חלקית לעמדת הרמב"ן נוכל לומר כי אין מקום לדרוש אמירה נוספת של הלל בלילה, שכן אמירת הלל בשחרית מתאימה יותר מבחינת ההקשר. אולם לדעת הרמב"ן יש מקום לפחות להתיר אמירת הלל בלילה.

הסמ"ק (סימן קמ"ו) מאמץ עמדה דומה לעמדת הרמב"ן, וגם הוא סבור שמצוות אמירת הלל היא מן התורה. הוא מתבסס על פסוק בספר דברים (י', כא): "הוא תהלתך והוא א-לקיך". החידוש בדברי הסמ"ק הוא בכך שהוא כורך את מצוות אמירת הלל עם המצווה להודות לה' על נס שקרה. הוא כולל במצווה זו גם את קרבן תודה, וכנראה גם את ברכת הגומל הנוהגת בימינו. את כל אלו הוא מונה תחת אותה מצווה, ומבסס את כל המצוות הללו על אותו פסוק. סיווג זה משפיע מאד על אופייה והיקפה של מצוות אמירת הלל. לדעת הסמ"ק הלל אינו מצווה לשבח את ה', אלא מצווה להודות לו.

אמנם, מצוות תודה (בקרבן או בברכה) חלה רק על מי שחווה את הנס על בשרו, ורק פעם אחת (ולא בכל שנה ושנה). האם סייגים אלו יחולו גם על אמירת ההלל? גם אם נחלק בין הלל ובין תודה לגבי נקודות אלו, עדיין נוכל לומר כי לפי הסמ"ק הלל מקביל יותר לאמירת תודה מאשר לאמירת שבח.

יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לומר הלל עם הקרבת הקרבנות.