המחייב של שבועה

  • הרב יהושע אמרו

מקורות

  1. גמרא ג: "אלא אתיא מעד אחד ... תורת הזמה לא פריך" (ד.). רש"י וריטב"א.
  2. רמב"ן ד"ה 'הכא גרסינן', רשב"א ד"ה 'הכי גריס רש"י'.
  3. תוספות ד"ה 'הצד השוה', תוספות רבינו פרץ ד"ה 'שעל ידי טענה וכפירה וכו''.
  4. שבועות מ. "אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל ... מחייבו שבועה", חידושי הרמב"ן על אתר "איכא דדייקי...".

שאלות מנחות

  1. שים לב לשלבים השונים בניסיון להבין מאיפה למד ר' חייא את דינו. על בסיס מה דוחה הגמרא את האפשרויות ללמוד את הדין מעד אחד ומגלגול שבועה?
  2. הגמרא מסיקה שר' חייא ביסס את דינו על הצד השווה של שני מקורות. לראשוני ספרד היתה גרסה שונה מלרש"י בהעמדה הסופית שמציעה הגמרא לר' חייא. מהם שני מקורות אלו לפי רש"י ולפי ראשוני ספרד? כיצד משפיע הבדל זה על ההבנה הסופית של הלימוד?
  3. מה ניתן ללמוד מתוספות בנושא של המחייב הכללי של נקיטת שבועה? האם מסכים הרמב"ן עמו?
  4. הרמב"ן מצטט מחלוקת בין הרי"ף (שבועות כח. באלפס) לרבינו אפרים (ולרי" מיגש), בשאלה אם עד אחד מחייב שבועה כאשר אין טענת ודאי מצדו של התובע. כיצד משתקפת מחלוקת זו בהבנות השונות של הדרישות לנקיטת שבועה?  

 

דף ג: - ד.

א. המקור לדינו של ר' חייא 

באחד השיעורים הקודמים למדנו, שר' חייא מחייב את הנאשם שבועה במקרה בו שני עדים מעידים במקצת על טענה שהוא הכחיש לגמרי. חיוב זה נובע מהכלל "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים". הגמרא ממשיכה ומעלה מספר אפשרויות להבין את מקור הק"ו להעדפת עדים על פני הודאה. לאחר שניסיונות אלו נכשלים, פונה הגמרא לכיוון אחר: הגמרא משווה בין עדות של עד אחד לזו של שני עדים.

בסופו של דבר לומדת הגמרא את דינו של ר' חייא מהצד השווה של הודאת פיו ועד אחד. בין במקרה שהודה מעצמו, ובין במקרה שעד אחד העיד כנגדו, נוצר מצב בו מחויב הנתבע בשבועה. המכנה המשותף של שני המקרים הוא "שע"י טענה וכפירה הם באים", ואנו יכולים להניח שהמצב הזה הוא שגורר את חובת השבועה באופן כללי. הגמרא רוצה לומר שגם שני עדים יוצרים מצב של "ע"י טענה וכפירה הם באים", ולכן גם הם יחייבו שבועה.

נראה, שמעבר למציאת המקור לדינו של ר' חייא, נותנת לנו הגמרא עקרון מהותי בחיוב נקיטת השבועה. חיוב זה (בין במקרה של מודה במקצת, ובין במקרה של עד אחד) נובע ממקור משותף: "ע"י טענה וכפירה הם באים". בהמשך השיעור נבחן למה מתכוונת הגמרא באמרה"  "ע"י טענה וכפירה הם באים", וכיצד זה משפיע על ההבנה הכללית במחייב של שבועה.

"ע"י טענה וכפירה הם באים" הוא הצד השווה של שני מקרים: הודאת פיו ועד אחד. בכדי להבין את המצב שנוצר ע"י הצד השווה, עלינו להבין קודם את שלושת (שני עדים גם נכללים בקטגוריה זו) מרכיביו. בשיעורים הקודמים נגענו בעניין של הודאת פיו, ולכן לא נעסוק בו ביתר פירוט כעת. הודאת פיו היא המקרה של מודה במקצת שמחייב את הנתבע שבועה על היתרה. אך מה לגבי המקרה של עד אחד? בשאלה זו נחלקו הראשונים, והיא כוללת בתוכה גם שאלה של גרסאות בגמרא. לפני שהגמרא הגיעה למסקנה שהצד השווה הוא המקור לדינו של ר' חייא, היא ניסתה ללמוד מעד אחד. נסיון זה נדחה, מאחר ועד אחד מחייב שבועה על מה שהוא העיד, ואילו הגמרא מחפשת מקור שיחייבו שבועה על היתרה. כפי שמציין הריטב"א, הבעיה היא לא שעד אחד הוא חזק מדי כך שאין ק"ו למקרה של שני עדים, אלא שעד אחד הוא חלש מדי, מאחר והנתבע יכול להישבע כדי לסתור את עדותו של עד אחד. ממילא, אין אפשרות ללמוד  מכאן על חיוב השבועה של מי שרוצה להימנע מתשלום של היתרה שלא העידו עליה. במילים אחרות, עד אחד מסוגל ליצור חיובים רק למה שכלול בעדותו, והעובדה שהוא יכול ליצור חיוב שבועה על עדותו, לא מלמדת אותנו שום דבר על היתרה של הטענה.

השלב הבא בגמרא הוא הלימוד מגלגול שבועה. גלגול שבועה הוא מצב שבו רשאי התובע לגלגל לעברו שבועות נוספות לאחר שנתחייב הנתבע שבועה ע"י עד אחד. כאן נוצר מצב בו עד אחד יכול לחייב שבועה גם על היתרה. הגמרא דוחה אפשרות זו כיון שניתן לראות את השבועה, במקרה של גלגול שבועה, כהמשך של אותה השבועה הראשונה – "שבועה גוררת שבועה", ולכן אי אפשר לייחסה לעד האחד. ממילא, לא ניתן ללמוד את דינו של ר' חייא מעד אחד. [לסוגיא זו השפעה חשובה על הבנת גלגול שבועה. אי"ה, נקדיש שיעור נפרד לעיסוק בנושא זה.]

בשלב זה לוקחת הגמרא את שני הגורמים, הודאת פיו ועד אחד, ומשלבת ביניהם כך שיוצא הצד השווה. אך, לא לגמרי ברור איזה מקרה של עד אחד משולב עם הודאת פיו. האם מדובר במקרה הרגיל של עד אחד, או שמא מדובר במקרה של גלגול שבועה?

ב. הגרסה ע"פ הרמב"ן – גלגול שבועה של עד אחד כמקור

לחכמי ספרד, בראשותו של הרמב"ן, היתה גרסה שונה בסוגיא מזו שמצויה בפנינו, ומקורה בגאונים: "עד אחד יוכיח, מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה". כלומר, הרמב"ן לומד את הצד השווה לא מהמקרה הרגיל של עד אחד, כי אם מגלגול שבועה שנובע מעד אחד. לשיטתו, הדחייה של גלגול שבועה כמקור לר' חייא לא  אומרת שלעד אחד אין כל קשר לשבועה השניה, אלא שגלגול שבועה מאפשר מצב בו עד אחד מחייב שבועה גם על היתרה שאיננה כלולה בעדות. ניתן ללמוד מחיוב השבועה בגלגול שבועה בעד אחד ובמודה במקצת, שגם שני עדים יכולים לחייב שבועה על היתרה. טענת הגמרא היא, שניתן לעשות לימוד זה, כיון שחיוב השבועה במקרים של גלגול שבועה ע"י עד אחד ומודה במקצת, נובע מאותו עקרון- מצב של טענה וכפירה. עקרון זה קיים גם במקרה של ר' חייא.

מהו מצב של טענה וכפירה? הרמב"ן בד"ה 'הכי גרסינן' טוען שגם הטענה וגם ההכחשה מתייחסות לנתבע. בין במודה במקצת ובין בגלגול שבועה ע"י עד אחד, אנו מוצאים שהנתבע מכחיש לגמרי חלק מהטענה אך מודה ליתרה (ברור שבמקרה של עד אחד אין הודאה ממשית מפיו, אך טוען הרמב"ן, שעדותו של עד אחד היא "כעין הודאה", בכך שהיא מעלה ספק גדול בנאמנותו של הנתבע). לכן מחויב הנתבע להישבע על החלק שאותו הוא 'מכחיש', ומכאן ניתן ללמוד חיוב שבועה במקרה של ר' חייא. ע"י הצד השווה מתרחב הדין של מודה במקצת. לולא השילוב של מודה במקצת עם גלגול שבועה בעד אחד, היינו חושבים ששבועה שנובעת ממודה במקצת שייכת רק במקרים של הודאה בפועל. אחרי הצד השווה, אנו מסיקים ששבועה באה במקרים של טענה וכפירה, הכוללים גם מקרים שההודאה נכפית ע"י סוג מסוים של עדות. אך הצד השווה לא מלמדנו על מקרים אחרים בהם הונהגה שבועה, כמו, למשל, מקרה רגיל של עד אחד.

ג. גרסת רש"י ותוספות – עד אחד כמקור         

גרסת רש"י בסוגיא, שהיא הגרסה שבספרים שלנו, היא "מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע". כלומר, חיוב השבועה נלמד משבועת עד אחד בלא גלגול שבועה. ברור שרש"י הבין את הדחיה של גלגול שבועה, כמרכיב בק"ו, כסופית- השבועה השניה באה בעקבות הראשונה, ולא ניתן לייחסה לעד אחד. לכן, חזרה הגמרא להצעה המקורית של עד אחד, ושילבה אותה עם הודאת פיו בכדי ליצור את הצד השווה. המשמעות של לימוד דינו של ר' חייא באופן זה מרחיקת לכת: יוצא מכאן שלפחות שתיים מתוך שלוש השבועות מדאורייתא (עד אחד ומודה במקצת) אינן עצמאיות, אלא מהוות יישום של עיקרון על של טענה וכפירה. רק הגרסה של רש"י מחייבת את עיקרון העל הזה, שהרי רק בגרסתו המרכיבים של הצד השווה הם שתי קטגוריות בסיסיות בחיוב שבועה.

מהו עיקרון העל שמאחד את שתי הקטגוריות של השבועות? ברור שתוכנו של העיקרון יהיה תלוי בהבנה של הצד השווה - מצב של טענה וכפירה. רש"י מסביר (ד"ה 'טענה וכפירה') שבמצב של טענה וכפירה יש טוען ויש כפרן שבאים לבי"ד. ההשלכות של הבנה זו בטענה וכפירה הן מרחיקות לכת ביחס להבנת המחייבים של שבועה. לפי רש"י, שבועה מונהגת בכל מצב בו תובע מציג טענה והנתבע מכחיש, והם באים לבי"ד! התוספות (ד"ה 'הצד השוה') מיד מקשים: אם אכן זהו הבסיס לשבועות בבי"ד, מדוע במקרה של כופר הכל לא מצינו שבועה מן התורה? תירוצם של התוספות הוא שלא כל טענה בבי"ד מחייבת שבועה, אלא רק טענה חשובה מחייבת שבועה. טענה חשובה אנו מוצאים במקרים של עד אחד ומודה במקצת, כלומר, מקרים בהם יש חשד סביר לכך שהנתבע משקר. במילים אחרות, לפי התוספות, חובת השבועה של הנתבע נובעת ממצב בו ההכחשה שלו היא חלשה ביחס לטענה של התובע. טענה חשובה יכולה להתבסס על עד אחד, מודה במקצת, או, במקרה של ר' חייא, על שני עדים שמעידים על חלק מטענה. במקרים בהם ההכחשה תהיה שווה בכוחה לטענה, אין דרישה לשבועה. אז מהו עיקרון העל לפי התוספות? לדעתי, ניתן להעלות שתי אפשרויות:

  1. אם נדגיש את סוף התוספות, שמסביר שטענה חשובה היא פונקציה של העובדה שיש לחשוד בנתבע, נוכל לומר שאנו דורשים שבועה בכל מקום בו יש חשד שהנתבע משקר. עד אחד ומודה במקצת הם רק דוגמאות ספציפיות לעקרון הזה בו קיים חשד. הסבר זה דומה מאוד להסבר שנתנו הרבה ראשונים לחובת השבועה במודה במקצת. הם טוענים שבכך שהודה על חלק מהטענה, יש רגלים לדבר שהוא משקר. כלומר, עקרון העל שלנו הוא ששבועה מחויבת במקרים בהם יש חשד שהנתבע משקר בהכחשתו את הטענה.
  2. לדעתי, התוספות לא השתמשו במושג 'טענה חשובה' לחינם, ועלינו להתייחס לזה בהסבר דבריהם. בבואנו להסביר מה מחייב את השבועה, עלינו להתייחס לא רק להכחשה של הנתבע, כי אם גם לתביעה. נראה, שחובת הנתבע להישבע נובעת מהצורך להגיב לטענה של התובע. כאשר התובע מציג טענה שאין להתעלם ממנה, על הנתבע להגיב עם שבועה. הבנה זו נכונה לכל המקרים הנידונים, מאחר ולטענת התובע יש גיבוי אובייקטיבי, בעוד שהנתבע מכחיש בצורה בלתי סבירה ועולה חשד כנגדו. על פי הסבר זה בתוספות, יוצא שעקרון העל המחייב שבועה הוא מצב בו טענת התובע מגובה בצורה אובייקטיבית, ועל הנתבע לדחות את הטענה ע"י שבועה. זהו המצב במקרה של עד אחד, מודה במקצת, ואף במקרה שמתאר ר' חייא, בהם הטענה מגובה בסוג מסוים של עדות או בהודאה חלקית.

תוספות רבינו פרץ, ד"ה 'שעל ידי טענה', מציע תירוץ אחר לקושייתם של התוספות. לפי רבינו פרץ, אפילו מצב בו הנתבע מכחיש את כל הטענה כלול בקטגוריה של טענה וכפירה. הסיבה היחידה לכך שאין שבועה בכופר הכל היא גזירת הכתוב. הבנה זו בחובת השבועה, היא קיצונית: לפי רבינו פרץ, כל מצב של טענה דורש באופן עקרוני שבועה מצד הנתבע. ניתן להסביר דעה זו על פי החזקה "אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (שבועות מ:), וממילא יש לטענה של התובע ביסוס אובייקטיבי. בכל מקרה, לפי רבינו פרץ, אין נסיבות מיוחדות הנדרשות בכדי לחייב שבועה- שבועה היא תגובה נורמלית של הנתבע לטענה כנגדו. בכדי לחייב שבועה במקרה של ר' חייא, כל שעלינו לעשות הוא להראות שיש טענה שהנתבע מכחיש.

נסכם עד כה: לפי גרסת רש"י בגמרא, הגענו לשני עקרונות על אפשריים לחובת השבועה: 1. ההסבר הראשון בתוספות, שמחייבים שבועה במצבים בהם יש בסיס לחשד שהנתבע משקר.  2. ההסבר השני בתוספות, שדורשים שבועה מהנתבע בכדי לחזק את הכחשתו בפני טענה חזקה יותר. תוספות רבינו פרץ הולך אפילו רחוק יותר, בכך שהוא דורש שבועה של הנתבע על כל טענה שמושמעת נגדו. בשלב זה של השיעור, אנו יכולים לפנות לנושאים כלליים בחובת שבועה, וננסה ליישם את מה שלמדנו עד כה.

ד. חובת השבועות באופן כללי  

ההבדל היסודי בין הדעות שנידונו לעיל, טמון בשאלה אם המקור לחובת השבועה נמצא בטענה של התובע כנגד הנתבע, או בהתנהגות החשודה של הנתבע. הרמב"ן (לפחות לגבי מודה במקצת) וההסבר הראשון שלנו בתוספות הולכים בבירור בכיוון של האפשרות השנייה. תוספות רבינו פרץ וההסבר השני בתוספות, הולכים בכיוון האפשרות הראשונה של השאלה לעיל. נציג כעת שתי נפקא מינות לשאלה זו, אע"פ שודאי יש עוד.

1. מה לגבי השבועה השלישית של התורה- שבועת השומרים? ברור שע"פ הרמב"ן לא נמצא כל תשובה לשאלה זו, שהרי אפילו אם הוא סבור שכל המקרים שמחייבים שבועה נובעים מעקרון אחד, עקרון זה  אינו נמצא בסוגייתנו. אך כיצד יתייחסו רבינו פרץ ותוספות לשבועה השלישית של השומר? אם אנו מסבירים את התוספות כמחייבים שבועה בעקבות החשד כנגד הנתבע, ברור שאין אפשרות ליישם את זה בשבועת השומר. איזה בסיס יש לחשוד בשומר כשקרן? המרב שאפשר להציע הוא שרמי בר חמא, שסובר ששבועת השומרים דורשת הודאה חלקית (בבא מציעא ה.), מאמין ששבועת השומרים קשורה גם בחשד לשקר. אך, הזרם המרכזי שדורש שבועה משומר בכל מקרה של טענה שתפטור אותו מפיצויים לתובע, חייב לראות את שבועת השומרים כמבוססת על עיקרון עצמאי.

מצד שני, סביר לומר שלפי רבינו פרץ, שבועת השומרים היא יישום של אותו העיקרון שמונח בשאר המקרים של שבועה דאורייתא. אם התורה דורשת שבועה על כל טענה שמושמעת כנגד הנתבע, אזי טענת הבעלים כנגד השומר מחייבת אותו לנקוט בשבועה. אך עדיין ניתן לומר שרבינו פרץ רואה את שבועת השומרים כעצמאית, ולו בגלל שבמקרה של שבועת השומרים אין טענה וודאית מצד הבעלים, מאחר וברוב המקרים אין לבעלים שום מידע מה באמת קרה לחפץ הנידון. מאידך, יתכן ואפשר יהיה להתייחס לטענה של הבעלים כמחייבת שבועה, שהרי השומר לא מכחיש שהחפץ הופקד בידיו. אם כן, השאלה נותרת פתוחה- האם ניתן ליישם את עקרון העל שעליו דיברנו בעד אחד ובמודה במקצת, גם לגבי שבועת השומרים.

2. הנפקא מינה השניה מוזכרת כבר בראשונים (עיין רמב"ן שבועות מ.). יש מחלוקת בין הרי"ף (שבועות כח. בדפי הרי"ף) ורבינו אפרים (מובא ברמב"ן), לגבי חיוב שבועה ע"י עד אחד במקרה שהתובע טוען טענת שמא. לדוגמא, ראובן תובע את שמעון: עד אחד אמר לי שאתה חייב לי מאה שקל. אם יבוא העד האחד ויעיד, האם יתחייב שמעון בשבועה לסתור את העד האחד? לפי הרי"ף הוא מחויב, למרות שראובן עצמו לא טען טענה עצמאית. לפי רבינו אפרים, הוא לא מחוייב. רבינו אפרים מוכיח את שיטתו מהסוגיא שלנו, שבכדי להתחייב בשבועה, צריך להיות במצב של טענה וכפירה, ולא כך המקרה בטענת שמא.

לפי הרמב"ן, אין לסוגייתנו שום השפעה על המקרה של עד אחד וטענת שמא, מאחר והסוגיא שלנו מתייחסת למקרה המסויים של גלגול שבועה ע"י עד אחד (הרמב"ן מציין זאת במפורש בשבועות מ:). לפי התוספות, אם נבין ששבועה בנויה על בסיס החשד שהנתבע משקר, אין סיבה להבדיל בין טענת ברי או טענת שמא של התובע (ולכן נסבור כרי"ף). אנחנו לא ממש מעוניינים במה שאומר התובע, אלא בנאמנות הנתבע. אך אם נבין שהשבועה באה כתגובה לטענה של התובע, אזי טבעה של הטענה הוא משמעותי. אם אנו דורשים טענה חשובה, הרי שנאמר שמחלוקת הרי"ף ורבינו אפרים תלויה בשאלה אם אפשר להתייחס לטענת שמא כטענה חשובה. קל לאמץ את שיטת רבינו אפרים ולומר שטענת שמא לא נחשבת טענה חשובה. אם נלך בכיוון של רבינו פרץ, שלא נדרשת טענה חשובה, אלא כל טענה מספקת בכדי לחייב שבועה, מחלוקת הרי"ף ורבינו אפרים תסבוב סביב השאלה אם טענת שמא נחשבת לטענה אמיתית. יתכן וחובת השבועה קיימת רק במקרה בו התובע מפעיל לחץ של טענה אמיתית על הנתבע, וללא לחץ זה, הכחשה פשוטה תספיק גם ללא שבועה.

ה. סיכום

אם נסכם, דנו בשיעור זה בפירושים השונים של הצד השווה, "ע"י טענה וכפירה הם באים", שממנו נלמד דינו של ר' חייא, וכן דנו ביישום פירושים אלו על חובת שבועה באופן כללי. ראינו שני הסברים לצד השווה: הרמב"ן מתייחס לטענה וכפירה כהרחבה של מודה במקצת, כאשר חובת השבועה מבוססת על החשד שהנתבע משקר. רש"י הבין שטענה וכפירה הוא מושג כללי יותר, ומוצא כאן עיקרון שמחייב שבועה גם בעד אחד וגם במודה במקצת. ראינו כמה אפשרויות להבנת העקרון הזה:

  1. ההסבר הראשון שלנו בתוספות, שהשבועה בשני המקרים נובעת מהחשד שהנתבע משקר.
  2. ההסבר השני שלנו בתוספות, שהשבועה באה כתגובה לטענה חזקה יותר מההכחשה של הנתבע.
  3. תוספות רבינו פרץ, שטוען ששבועה נדרשת כתגובה בכל פעם שנטענת טענה כנגד הנתבע.   

 

מקורות לשיעור הבא

  1. גמ' דף ד'. "אלא אי איתמר..." עד ד: "...וש"מ דהילך פטור"
  2. ח' הר"ן ד"ה והילך
  3. רמב"ם הל טוען פ"א ה"ג
  4. בעל המאור
  5. ר"ן ד"ה והא

שאלות:

 

  1. השווה את הדגרת רש"י להילך למה שכותב הר"ן בנוגע לשיטתו. השווה לנוסח הרמב"ם. מה ההבדל?
  2. למה חושב הגמרא שיש להשוות דין הילך למשנתנו? עיין רש"י ותוס' (תשובות טכניות), ובעל המאור והר"ן (תשובות לוגיות).