דילוג לתוכן העיקרי
הרב אהרן ליכטנשטיין
24.01.2016
קובץ טקסט

מטרתנו בשיעור זה היא לסקור בצורה כללית את סדר זרעים ואת הנושאים המרכזיים הנידונים בו. הדיון בנושא זה ייעשה בעיקר תחת שתי מסגרות. המסגרת הראשונה היא המשניות והתלמוד הירושלמי על המשניות, והמסגרת השנייה היא הרמב"ם. אמנם, לא כל מה שנמצא בספר זרעים של הרמב"ם כלול בסדר זרעים במשניות, כמו נושא הצדקה וכדומה.*

א. מצוות עשה ולא-תעשה

תחום הנושאים הקשורים לזרעים הוא תחום עצמאי במובן אחד; אך במובן אחר, יש בתוכו מרכיבים המקבילים לתחומים אחרים.

במובן הראשון, ישנם עניינים השייכים למצוות עשה ולא תעשה. מצוות אלו מתחלקות לשני מישורים, ישנן מצוות בהן קיים פן של קיום, כגון: תרומות ומעשרות, חלה, ביכורים וכדומה. המצוות הללו הן מצוות מותנות, כלומר רק אם האדם נמצא במצב מסוים, הוא מתחייב במצוות אלו. בנוסף לכך, מצוות אלו מחייבות פעולה מסוימת של האדם. ישנן מצוות אחרות, השייכות אף הן למערכת של זרעים, אך לגביהן המצווה היא פחות פעילות יזומה, ויותר עמידה פסיבית. מצוות אלו קשורות לתחום של מתנות עניים. התורה, בחומש דברים אומרת:

כי תקצר קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה – לא תשוב לקחתו, לגר, ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך. כי תחבט זיתך – לא תפאר אחריך, לגר, ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצר כרמך – לא תעולל אחריך, לגר, ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה. (דברים כד, יט).

כאן מדובר על שכחה, פרט ועוללות. בכולם נאמר שהפירות אמורים ללכת לגר, ליתום ולאלמנה. יש פה גם מצוַת לא תעשה של לא תשוב לקחתו, וגם מצוַת עשה שהפירות הללו צריכים להיות שייכים לגר, ליתום ולאלמנה.

לגבי מצוַת לקט, אומרת התורה בחומש ויקרא:

ובקצרכם את קציר ארצכם – לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט, וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם, אני ה' אלוקיכם.    (ויקרא יט. ט).

בפרשה זו, מופיעה מצוַת העשה באופן יותר ברור. בפסוקים שהבאנו לעיל בנוגע למצוַת השכחה, ניתן להבין שכוונת התורה היא רק לתאר את הבעלות הממונית על הפירות הנשכחים, ואין פה ציווי. לעומת זאת, בפסוקים העוסקים במצוַת הלקט, די ברור שיש ציווי. בכל אופן, הרמב"ם, הן בספר המצוות והן בהלכות מתנות עניים, מונה את החיובים הללו כמצוות עשה.

מצוות לקט, שכחה ופאה מופיעות תחת אותה כותרת, אך ישנו הבדל מסוים בין לקט ושכחה לבין פאה. בלקט ושכחה האדם אינו נדרש לעשות מאומה, ואילו בפאה יש מעשה של הפרשה. בגלל העיקרון הזה, מתעוררת השאלה מה היחס בין ההפרשה הזו לבין חובת ההפרשה של תרומות ומעשרות. האם ההפרשות דומות ואז ישנה חובת הפרשה אף בפאה, או שמא הנדרש בפאה הוא רק הגדרה של החלק המדובר, ואזי קיים דמיון יותר ללקט ושכחה, שאינם צריכים הפרשה כיון שהמציאות מגדירה מהו לקט ומהו שכחה. דיון נוסף הקיים, וכנראה קשור אף הוא לנקודה שהעלינו, הוא האם ניתן להישאל על פאה כמו שניתן להישאל על תרומות ומעשרות.

בצד מצוות העשה, ישנם איסורים. האיסורים מחולקים לשני סוגים:

הסוג  האחד כולל איסורים הקשורים לפעולות מסוימות שלא נוגעות ליבול מצד עצמו. דוגמא בולטת לכך היא כלאיים. איסור כלאיים קיים אפילו אם אין לו שום תוצאה, ואז האדם עובר על לאו זה למרות שלא התרחש שום דבר לאחר עבירת הכלאיים.

השני, כולל איסורים הקשורים ליבול עצמו. בתרומות ומעשרות אין איסורים מצד המעשה, אלא איסורים הקשורים בעיקר לעולם של אכילה - מה מותר ומה אסור לעשות עם היבול.

ב. הקשר בין חובת ההפרשה לבין איסור האכילה

אם נתבונן ברמב"ם, ענייני זרעים מופיעים, כמובן, בספר זרעים, אך יש הלכות נוספות המופיעות בהלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. הלכות אלו מתייחסות לאיסורי האכילה הקשורים לזרעים: טבל, חדש, כלאיים מסוג מסוים וערלה. על אף שהרמב"ם כולל את כל התחומים האלו באותו פרק, חשוב לשים לב שישנם הבדלים בין האיסורים השונים: הן מצד חומרתו של האיסור והן בזיקה שבין האיסורים לבין חובת הבעלים.

קיים הבדל ברור בין חדש, ערלה וכלאיים לבין טבל. בערלה, בפשטות, האיסור לא קשור למעמד הבעלים, שהרי האיסור הוא מצד החפץ, יש פה חפצא של איסור. ביטוי לכך נוכל למצוא בדיון הקיים בשאלה האם ערלה חלה גם בפירות של גוי. ההבנה הפשוטה היא שכשם שחזיר של גוי אסור, כך אסורה ערלה של גוי, אך בכל אופן, בשאלה זו ישנו דיון נרחב בראשונים. שאלה זו מתעוררת גם לגבי חדש, שגם הוא נאסר ברמה של מאכלות אסורות. ההלכה הרווחת היא שחדש אסור אף בתבואת גויים, אך שיטה אחת המופיעה ב"בית חדש" סוברת שלא כך. בתוספות ישנה התייחסות לכלאיים ביחס לשאלו זו, אבל בפשטות, איסור כלאיים נוהג אף בפירות של גויים. אמנם, חשוב לציין שגם אם בתבואה של גוי לא חלים האיסורים הללו, אין זה מהווה הוכחה לכך שהבעיה נעוצה רק במעשה הבעלים. בהחלט אפשר לטעון שאין בפירות גויים איסור משום שהדרישה של בעלות יהודית היא חלק מהתנאים לאסור את הפירות, אך דרישה זו אינה מהותית, והאיסורים עדיין נובעים במהותם מחובת העשייה של הבעלים.

כל מה שאמרנו הוא בניגוד למצב הקיים באיסור הטבל. בטבל עוברים האיסור והחיוב דרך הבעלים, ומתוך כך לכל העולם. האיסור נובע מהחובה המוטלת על הבעלים, ולכן כאשר אין בעלים, אין חובת הפרשה ואין כלל מציאות של טבל.

במקומות מסוימים הקשר שהצגנו, בין חובת הבעלים לבין האיסור, נמצא בסימן שאלה. הבולט שבהם הוא בשאלה האם קדושת שביעית נוהגת בפירות של עכו"ם. אם נאמר שהתורה ציוותה על קדושה פיזית בפירות, ישנה קדושה בפירות של עכו"ם; אך אם נאמר שהקדושה היא פונקציה של בעלות ישראל על פירות אלו ושל הדרישה מהבעלים להפקיר את הפירות, אזי הקדושה הזו לא שייכת בפירות של עכו"ם.

ג. ההיבט הממוני של המצוות התלויות בארץ

לצד כל מה שהזכרנו, קיים בסדר זרעים ההיבט הממוני, וזאת בכמה פנים. המצווה היא להפריש ולהקנות את הפירות למישהו אחר. יש מעשר עני שצריך לתת אותו לעני. אמנם, אם אין הפרשה, אזי גם במעשר עני יש איסור טבל, כאשר יש דיון על חומרתו של איסור זה האם זה איסור לאו או חמור יותר כמו טבל רגיל.

צריך לשים לב שאין זהו המצב בכל המצוות. לגבי פרט, עוללות וכו' אין חובה של נתינה, אלא החובה היא לאפשר לאנשים אחרים לקחת מהיבול.

יש השלכות ממוניות על תרומות ומעשרות, ולא כולן מעור אחד. בכל אלו יש אמנם מצוַת נתינה, אבל ייתכן שיש הבדל. הרמב"ן בספר המצוות בשורש ב' דן כנגד הרמב"ם האם הפרשה ונתינה הן שתי מצוות או מצווה אחת. הרמב"ן מבחין בין סוגי הנתינות השונות. ייתכן לטעון שבחלה הנתינה היא המוקד וההפרשה מאפשרת את הנתינה, ואילו בשאר המצוות קימות שתי מצוות נפרדות, הפרשה ונתינה. בכל אופן, המכנה המשותף הוא שצריכה להיות פה הקנאה ממונית.

היבט ממוני נוסף הוא טובת ההנאה. לגבי תרומות ומעשרות ושאר המצוות, פרט למעשר עני, יכול האדם המפריש לבחור למי הוא נותן את הפירות אותם הוא צריך לתת. בלשון חז"ל נקראת זכות זו "טובת הנאה", ובגמרא בכמה מקומות ישנו דיון האם יש בזה פן ממוני. לדוגמא, המשנה בקידושין אומרת שניתן לקדש אישה בתרומות ומעשרות. על משנה זו אומרת הגמרא:

אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון.    (קידושין נח ע"א).

לגמרא ברור שקידושין אלו יכולים להיעשות רק על ידי טובת ההנאה, ומתוך כך מגיעה הגמרא שם לדיון האם טובת הנאה היא ממון או לא. אף אם נאמר שטובת ההנאה נחשבת ממון, ניתן להבין את הזכות הממונית הזו בשתי צורות: או שנאמר שהאדם הוא הבעלים רק על טובת ההנאה הזו, או שהוא בעצם בעלים על כל התרומה, אלא שהוא צריך לתת את התרומה, ומה שנשאר לו זה רק טובת ההנאה. נפקא מינה לחקירה זו היא השאלה שעולה בריטב"א לגבי אדם שגנב תרומה, על מה הוא צריך לשלם כפל.

כל מה שדיברנו נוגע למעשר ראשון, מעשר עני ותרומה. מה המעמד הממוני של מעשר שני? נחלקו בדבר במסכת קידושין האם מעשר שני הוא ממון גבוה או ממונו של האדם.

לגבי מעשר ראשון, ישנה מחלוקת בגמרא האם יש בו קדושה או לא. רבי מאיר אומר שיש בו קדושה, אך להלכה נפסק כחכמים שמעשר ראשון הוא חולין גמור.

ד. קדושת הפירות

לצד כל זה קיימת התייחסות למעמד החפצא לא מצד האיסור, אלא מצד הקדושה. מעשר ראשון, מעשר עני ושאר כל מתנות העניים הם חולין גמורים. יש משפחה שלמה של מצוות שלגביהן ישנם דינים של קדושה, המתייחסים לשני רבדים: מה ניתן לעשות, ומה מחויבים לעשות. קבוצה ראשונה היא קבוצת התרומות למיניהן: תרומה גדולה, תרומת מעשר, חלה וביכורים, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות תרומות:

תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה ובכורים – כולן נקראו תרומה. בתרומת מעשר הוא אומר והרמותם ממנו תרומת ה' ... ובחלה נאמר חלה תרימו תרומה, ונאמר לא תוכל לאכול בשערך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידיך, ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בפסוק זה, חוץ מן הבכורים, ובהן נאמר ותרומת ידיך, הא למדת שהן קרואין תרומה.  (הלכות תרומות ו, כ).

בכל אלו ישנן קדושה ומצווה באכילתן, אך ברור שלא מדובר באותה המצווה שהרי קיימים הבדלים ביניהן. קבוצה נוספת היא פירות השביעית, שמעבר למצווה באכילתן, אסור לסחור בהם.

לטבל ישנם 'חיים כפולים'. מצד אחד, איסור טבל כלול במאכלות אסורות, אך מצד שני, חלק מהבעיה היא שהוא מיועד להפרשה, ולכן יש בו איסורים נוספים כגון ההלכה האומרת שאסור לזרוק טבל לפח, אסור לטמאו וכו'. הלכות אלו כבר לא שייכות לדיני מאכלות אסורים, אלא להלכות זרעים.

בביכורים המצב קצת שונה. אמנם, בתורה נקראו הביכורים תרומה, אך לצד זה, בביכורים ישנו משהו שאין בדברים אחרים כולל מעשר עני. הרמב"ם מזכיר בשני הקשרים שלביכורים מעמד של קדשי מקדש. בהלכות ביכורים כותב הרמב"ם:

אשרה שבטלה - אין מביאין ממנה בכורים, שהבכורים כקדשי מקדש הן.   (הלכות ביכורים ב, טז).

ובהמשך פוסק הרמב"ם:

וכן יראה לי, שהבכורים שנטמאו - אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה, מפני שהן כקדשי מקדש.  (שם, יט).

את הביכורים מביאים למקדש, וקוראים עליהם את פרשת הביכורים, ועל כן לביכורים יש הלכות מיוחדות. מאידך, קיים בביכורים משהו קל יותר. בתרומות ומעשרות אנו חיים בעולם שכל התבואה מושפעת מחובת ההפרשה, והאיסור מתחיל משעה מסוימת. כל זאת בניגוד למתנות עניים שלא גורמות לאיסור אכילה על שאר התבואה, אפילו אם לא נתן את המתנות כהלכתן. גם אי-הבאת הביכורים אינו גורם לתבואה להיות במעמד של טבל, ולכן גם אם אדם לא הפריש ביכורים, הפירות אינם נאסרים. הנקודה הזו עולה במסכת בבא בתרא בדף פא ע"א. הגמרא שם אומרת שגם מי שלוקח פירות מהשוק חייב בביכורים. הגמרא שם מקשה מהפסוק "אשר תביא מארצך", ומתרצת שזה בא למעט את פירות חוץ לארץ. על הסבר זה מקשה התוספות שם:

ותימה, אמאי איצטריך מיעוטא, הא אמר בסוף פרק קמא דקידושין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ? ויש מפרשים משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב ... ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה התלויה בארץ, דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפרות מחוייבין בתרומה, דטבל נינהו, ואסורין באכילה, ולכך חשובין הן תלוין בארץ. אבל בכורים, אין החיוב תלוי בפרות, אלא באדם... (תוס' ב"ב פא ע"א, ד"ה ההוא).

משמעות התירוץ השני היא שכיוון שאי-הפרשת הביכורים אינן גורם לפירות להיות טבל – לכן זוהי אינה מצווה התלויה בארץ.

אמנם, יש מקום לדון האם המחלוקת בין התירוצים קשורה לשאלה בהלכות ביכורים, או שאלה בהלכות הגדרת הקריטריון כחובת הגוף. בכל אופן, קיים הבדל ברור בין תרומות ומעשרות לבין ביכורים.

 

*  המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)