המצוות כגורם המקשר בין האדם לתורה
בלאחר שהאריך המהר"ל לעסוק במעלת התורה ולומדיה ולחילופין גנות עמי הארצות, התנאים והרקע להשגתה וכו' עובר המהר"ל בפרק יז לדבר בעניין המצוות ויחסן לתורה במסגרת עבודת ה'. הוא מצטט את הגמרא ביבמות קט ע"ב:
תניא, רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה; פשיטא! אלא כל האומר אין לו אלא תורה - אין לו אלא תורה; הא נמי פשיטא! אלא דאפילו תורה אין לו. מאי טעמא? אמר רב פפא, אמר קרא: ולמדתם... ועשיתם כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה.
הגמרא יוצרת תלות וזיקה בין קיום המצוות ללימוד התורה. אין אפשרות ליצור חיבור אמיתי לתורה ללא מעשה המצוות. מבאר המהר"ל לאור מה שכבר הקדים בפרקים הראשונים כי התורה נמצאת במעלה שכלית רוחנית גבוהה ביותר ואין האדם הגשמי מסוגל באמת להתחבר לדבר רוחני כל כך. הדרך היחידה שעל ידה יכול האדם לשמר את המדרגה הרוחנית של התורה היא על ידי מעשה המצוות שמקשרות גם את הגוף הגשמי לה' וממילא אין הוא מתנגד כל כך לתורה הרוחנית.
המהר"ל מבאר את הדברים על פי דברי חז"ל הממשילים את המצוות לנר ואת התורה לאור. אור הינו דבר מופשט אין לו אפשרות להיאחז במציאות השמן החומרי אא"כ תהיה אותה הפתילה המקשרת בין השמן לאור בדרך המתאימה. זו הדרך היחידה ליצור חיבור בין האדם הגשמי לתורה השכלית וממילא ליצור קשר עם הקב"ה. בעל התניא בפרק ד המשיל זאת לחיבוק של המלך עצמו מעל כל הבגדים. המצוות הן הביטוי לרצונו וחוכמתו של ה' כפי שהם מתגשמים במציאות ולכן רק על ידן יכול האדם הגשמי להידבק באמת בחוכמה האלוקית. המחשבה כי ניתן לתפוס בשכל אנושי את התורה האלוקית ללא גורם ממצע בעולם החומר הינה בטעות יסודה וסופה שאפילו תורה לא תהיה לאותו אדם.
יתר על כן, קובע המהר"ל כי דווקא על ידי המצוות מטביע האדם את רצון ה' על עצמו ובכך כופה את יצרו לעבודת ה' בכך הוא גדול אף ממעלת המלאכים שעושים רצון קונם באופן טבעי ללא צורך לכפות כל חלק מהם. נמצא, כי אין התורה באמת מוטבעת בתוכם אלא רק מעשה טבעי חיצוני להם שלא נובע מהשתוקקות או בחירה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)