המרדף אחר החיים המוסריים (א) - סדום ואברהם (ל)

  • הרב יהודה לב גולדברג
בשיעור זה נפתח בחקירת ערך היסוד השלישי של ברית האבות, המרדף אחרי החיים המוסריים. בשיעורים הקודמים קישרנו ערך זה לפסוק מסוים בפרשת וירא:
 
"כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו." (בראשית יח, יט)
 
בשיעורים המוקדמים יותר התבוננו בפרשנויות שונות לפסוק זה[1] ובאזכוריו בספרות התורנית[2]. עם זאת, לדעתי בכדי שנוכל להעריך את מורשתו המוסרית של אברהם במלואה, לא נוכל להסתפק אך ורק בקריאה מנותקת של פסוק זה, אלא עלינו לקחת בחשבון גם את הקשרו הטקסטואלי הרחב.
 
פסוק זה מופיע בהקשר לשיחתו המפורסמת של הקב"ה עם אברהם על כוונתו להחריב את סדום. לא רק שגישת "צדקה ומשפט" של אברהם מופיעה כאידיאל בספרות התורנית, למרבה הפלא גם "מידת סדום" מונצחת על ידי חז"ל, כמודל להתנהגות בלתי מקובלת. על מנת להבין יותר את מורשותיהן הסותרות של אברהם וסדום ואת הדרישות הנובעות מהן, נוסף לאחריות המוטלת עלינו מסיני, נבחן במבט רחב יותר את היחידה של פרקים יח-יט בספר בראשית (שלפי הטקסט המסורתי מהווה למעשה "פרשייה" אחת) כיחידה שלמה[3]. בשיעורים הבאים נתמקד שוב בפרק י"ח, פסוק י"ט (ובשני הפסוקים שלפניו).
 

בראשית יח-יט

אפשר לומר שהנושא המרכזי בו עוסקים פרקים יח-יט הוא דינה של סדום והערים סביבה, בעקבות חטאי סדום ושכנותיה שהפכו לבלתי נסבלים, ועוררו את חרון אפו של הקב"ה עליהם. אך אמנם, סיפורה של סדום מעורה בסיפורים נוספים, על אברהם ומשפחתו. אותם שליחים שיחריבו את סדום (ראה יט, יג) ויחוסו על לוט, אחיינו של אברהם, מבקרים קודם לכן את אברהם ומבשרים לו ששרה צפויה ללדת בן. התורה מחזקת את הקשר בין שתי משימות אלה אף עוד יותר כשהיא מדגישה שהשליחים פונים הישר מאוהלו של אברהם לכיוון סדום (יח, טז ו-כב).
 
כמו כן, התורה איננה מסיימת יחידה זו עד לאחר יציאתו של לוט מסדום ועד שהוא נאנס על ידי בנותיו. נדמה שגורלה של סדום וגורלו של אברהם (ושל משפחתו) שזורים זו בזה. שרה שהייתה עקרה עד כה, תביא לעולם אב לאומה היהודית אל מול חורבותיה של סדום. מצד שני, בעוד שלוט בורח מחורבנה הפיזי של סדום, שחיתותה של העיר במובן מסוים עוקבת אחריו, ואנו עוד ניווכח לגלות באיזה מסלול יבחרו צאצאיו - מואב ועמון.
 

חטאה של סדום

מעבר לכך, אברהם וסדום מתקשרים אחד לשני בניגוד הערכים שהם מציגים בפרשת וירא. אברהם מפורסם בהכנסת האורחים שלו - אולי אפילו נפרד מהקב"ה על מנת לקיימה (ראה יח, ג ורש"י) - ועורך לאורחיו משתה.
 
אך לעומתו, כשלוט הולך בעקבותיו של דודו, אנשי העיר סדום מוחים, מקיפים מיד את הבית ודורשים לפגוש את הזרים שמארח בביתו: "הוציאם אלינו ונדעה אותם" (יט, ה).
 
ישנה אי-בהירות בכתוב כאן לגבי מניעי אנשי סדום וכוונותיהם. רוב הפרשנים (כולל בראשית רבה נ, ה) טוענים כי הפועל י-ד-ע בהקשר זה הוא מיני, כלומר, כי כוונתם של אנשי סדום הייתה לתקוף מינית את האורחים. רש"י והחזקוני מסיקים זאת מתגובתו של לוט (ומבראשית ד'), בה הוא מציע להמון את שתי בנותיו "אשר לא ידעו איש" (יט, ז)[4]. הרשב"ם והמהר"ם מרוטנברג[5] מגיעים למסקנה דומה, כשהם משווים זאת לסיפור פילגש בגבעה (שופטים יט, טו-כה), בו העלילה והשפה מקבילים במידה רבה לבראשית יט. כמו אצלנו, גם בסיפור פילגש בגבעה מתואר כיצד קבוצה מקיפה בית שהכניס עובר אורח ודורש שיוציא אותו אליו "ונדענו" (יט, כב). אך במקום זאת, עובר האורח מפייס את ההמון כשהוא מוציא אליהם את פילגשו: "וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר" (יט, כה), פסוק זה פירושו הוא אונס באופן וודאי. מכך סוברים הפרשנים האלה שגם אנשי סדום מתכוונים לאנוס את אורחיהם[6].
 
אם כן, רשעותם של אנשי סדום הינה רבת פנים. הם גם שטופי זימה וגם אכזריים מעבר לכל דמיון, נקודה שאונקלוס כבר מציין בתרגומו לבראשית יג, יג: "ואנשי סדום רעים" – "בממונהון" (בממונם), "וחטאים" – "בגוויתהון" (בגופם), "לה' מאד". אך למרות זאת, טבעו המדויק של העוון הנוכחי עדיין אינו ברור לחלוטין. מהכתוב לבדו אנו יכולים להניח כי אנשי סדום הם נהנתניים קיצוניים, שהדחף שלהם לספק את תאבונם המיני אינו יודע גבול[7]. המדרש רבה, לעומת זאת, מציע פרשנות אחרת לאיום האונס הקבוצתי:
 
רבי מנחמא משם רבי ביבי: כך התנו אנשי סדום ביניהם אמרו כל אכסניא שהוא בא לכאן יהו בועלים אותו ונוטלים את ממונו. (בראשית רבה נ, ז)
 
אנשי סדום לא מנסים להתקיף את האורחים לשם התקיפה המינית עצמה, אלא משתמשים בה כשיטת הפחדה מול מבקרים אפשריים וכעונש לכל מי שיעז לפרוץ את גבולם.
 

אין כניסה לזרים!

מבלי להתייחס למדרש זה, הרמב"ן מציע בנחרצות פרשנות דומה להתנהגותם של אנשי סדום. בפירושו לכוונתם של אנשי סדום - "ונדעה אותם", הרמב"ן כותב:
 
כוונתם לכלות את הרגל מביניהם כדברי רבותינו (סנהדרין קט) כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים והם היו מואסי הצדקה.[8]
 
כהוכחה לדבריו, הרמב"ן מצטט את תיאור העבירה העיקרית של סדום כפי שהיא מופיעה בספר יחזקאל:
 
והכתוב מעיד שזאת כוונתם שנאמר (יחזקאל טז מט) "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה".
 
הרמב"ן מעגן את פירושו לחטאם של אנשי סדום על פי הפסוקים ביחזקאל, והולך על פיהם גם בקריאת הפרשייה בבראשית. בנוסף, הוא מפרש את בראשית יג, יג שהזכרנו בהתאם לשיטתו:
 
ומה שאמר "רעים וחטאים לה' מאד", שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים. והוא שאמר (יחזקאל טז נ) "ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי".[9]
 
יתר על כן, למרות שחז"ל - בדומה לאונקלוס - מתארים קשת רחבה של פשעים, גם 'בין אדם לחברו' וגם 'בין אדם למקום', שביצעו אנשי סדום, לפי הרמב"ן גם הם מתמקדים דווקא באכזריותם של אנשי סדום:
 
על דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט) היו בהם כל מדות רעות אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון[10], כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם. לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות.[11]
 
התוספתא, בהתבסס על פסוקים מיחזקאל ומקומות נוספים בתנ"ך (ראה איוב כח,ד-ח), מרחיבה:
 
אנשי סדום [אמרו] הואיל ומזון יוצא מארצנו וכסף וזהב [יוצא מארצנו] ואבנים טובות ומרגליות [יוצאות] מארצנו אין אנו צריכין שיבאו בני אדם [עלינו אלא לחסרנו נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו].
אמר להם הקב"ה כהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם אני אשכח את הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם. (סוטה ג,ג)
 
אנשי סדום אינם סתם קמצנים; הם נוקטים בצעדים קיצוניים על מנת להגן על עושרם ושלומם, וכדי לאכוף את חוקיהם. הנזקקים נתפסים כאיום, ולעוברי דרך הם מתייחסים כלוחמי האויב במסגרת מאבקם להתבודדות כלכלית.
 
זאת ועוד, אנשי סדום הפכו את חטאיהם למצוות, ואת היצר הקמצני לאידיאולוגיה קיצונית. הם חוקקו את רשעותם; וזו הסיבה, כך מציעה נחמה לייבוביץ', שהם היו חסרי תקנה לחלוטין. אכזריות ממוסדת זו נשזרה עמוק כל כך במרקם החיים הפרטיים והציבוריים בסדום, עד כדי כך שהחזרה בתשובה הפכה לבלתי אפשרית. (ראה גם ישעיהו ג,ט).
 
אמנם, אנשי סדום לא הגבילו את אכזריותם לזרים בלבד. הגרוע מכל עבורם הוא הבוגד במטרה מקרבם! לפי חז"ל, כל מי שהעז להזמין אורח למסיבה בסדום הופשט מבגדיו. בסופו של דבר, הקב"ה נאלץ לפעול בעקבות סיפור מצמרר במיוחד:
 
ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא איגלאי מלתא שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא זיבורי ואכלוה והיינו דכתיב (בבראשית יח כ) ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עיסקי ריבה. (סנהדרין קט:) (הייתה שם נערה אחת שהייתה מוציאה לחם לעניים בתוך כד – על מנת שלא יראו אנשים המקום. כשנתגלה הדבר, משחו דבש והעמידוה על חומת העיר, עד שהגיעו הצרעות ואכלו אותה).
 
נראה שהעונש המבעית של אותה נערה נבחר בקפידה על ידם. ייתכן ואנשי סדום ממחיזים את מה שהם תופסים כסכנה של נתינת ולו פירור לאביונים, שכמו דבורים החשות בדבש, עלולים לשרוץ בעיר ברגע שיריחו אוכל, יאכלו הרבה יותר ממה שיוצע להם.
 
נוסף על כך, בבראשית רבה (מט, ו) ישנו סיפור אחר על שתי בנות - ככל הנראה שתיהן מסדום - שיורדות יחד אל הבאר. כאשר אחת מהן מבריחה קמח בכד עבור השנייה, היא נשרפת על פשעה. אם כך, חוקי סדום אינם מופנים רק כלפי חוץ, אלא מטרתם היא גם לשלוט במערכות היחסים הפנימיות של אנשי העיר[12]. בסדום, נתינה היא חולשה, והיבדלות הינה נשגבת.
 

סדום והגבעה

בהסתכלותו על ספרי נביאים ועל דברי חז"ל, הרמב"ן מסיט את תשומת ליבנו מהעבירות המיניות של אנשי סדום[13]. בקריאה חוזרת בפסוקים בבראשית, נגלה שתי סיבות נוספות לאמץ את פירושו. ראשית, על אף שישנן נקודות דמיון רבות, קיימים גם הבדלים דקים בין סיפורה של סדום ובין סיפור פילגש בגבעה. כפי שמעיר כבר הרמב"ן עצמו:
 
דע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה.
 
עלינו לשים לב, כי בניגוד לאנשי סדום, שלא הסכימו לפשרה בדמות בנותיו של לוט, ההמון בגבעה מסכים לקורבן שונה. מכיוון שהם פועלים אך ורק מתוך תאווה, אפשר להרוות את צמאונם באמצעים אחרים. את אנשי סדום לעומת זאת, לוט מבין בצורה מוטעית. בתמימותו, הוא מנסה לספק את מה שהוא תופס כתשוקה מינית (על ידי הבנות שלו![14]), כשלמעשה הסיבה לזעמם היא הכנסת האורחים שלו.
 
הרמב"ן מבחין כי גם המשתתפים בסדום ובגבעה שונים זה מזה :
 
בפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר. 
 
אמנם נדמה שמטרתו המרכזית של הרמב"ן היא לרכך את הזוועה שהתרחשה בגבעה, אבל למרות זאת, נראה שהבחנתו זו גם משקפת את האופי השונה בשני החטאים. בגבעה, קבוצה של גברים שיחרו לטרף מיני ומצאו מועמד פגיע. אפשר לשער שכל אחד מאיתם רצה את הקורבן בתורו, ולכן המתקפה הנוראית נמשכה "כל הלילה, עד הבוקר" (יט:כה) והם התעללו בפילגש עד מותה. לעומתם, מושחתים ככל שהיו אנשי סדום, לא ניתן היה שכל אחד ואחד מהם ייקח חלק פעיל באונס האורחים. ואף על פי כן, כל אנשי סדום, מנער ועד זקן, התאספו אל הבית.
 
אם כך, נדמה כי אנשי סדום לא מנסים לספק את תאוותם, אלא לרדוף אחר הצדק על פי שיטתם המעוותת. מהניגוד בין סדום לגבעה, הנצי"ב מבחין בצדקנותם העצמית של אנשי סדום:
 
"כל העם מקצה". שלא היה נחשב בעינם לעול כלל. ע״כ לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה הנ״מ בין מעשה סדום למעשה פלגש בגבעה. דשם נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל אלא שלא נתחזקו למחות בידם. משא״כ אנשי סדום הרגילו כ״כ ברע עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם: (העמק דבר יט,ד)
 
לא כל אדם בסדום יכול היה להשתתף במתקפה על אורחיו של לוט, אבל יחד, "מנער ועד זקן", עמדו הם מאוחדים, והוקיעו קולקטיבית את עוברי האורח ואת חוצפת חסדו של לוט אליהם[15]. לפי תפיסתם, יש לתקוף את האורחים לא משום שהם פגיעים, אלא מכיוון שהם אשמים! אונס הוא פשוט העונש המשפיל שהוטל עליהם.[16] 
 
שנית, הסמיכות בה התחלנו - התנהלות סדום לעומת אברהם - מפנה את תשומת לבנו באופן טבעי אל אכזריותם של אנשי סדום. כאן מתגלה אירוניה בניתוח שלנו, שבלשונם של חז"ל, "בא ללמד ונמצא למד". בתחילה, בחנו את אופי מגרעותיהם של אנשי סדום על מנת להדגיש את הניגוד בין סדום לאברהם ובאופן זה לקשר בין ייעודיהם. באותו הזמן, החיבור הצמוד בין הסיפורים של אברהם וסדום מדגיש דווקא את המחבר ביניהם, במקום את מרכיביהם השונים. אמנם הומוסקסואליות מופיעה בכתוב ביחס לסדום, אבל היא שולית לסיפור הרחב יותר. לעומת זאת, רחמנות היא המוטיב המרכזי של בראשית יח-יט, והדמויות בסיפור נשפטות על גילום ערך זה (אברהם ולוט), או על דחייתו (סדום).[17]
 
בנוסף לכך, לפי המלבי"ם, פנייתם המיידית של המלאכים מאוהלו של אברהם לסדום מבליטה את חטאיהם של סדום אף יותר:
 
"ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום". ר"ל שכאשר ראו גודל מדת הגמלת חסד הנעשה בבית אברהם כן גדל לפי ערך זה עון סדום שנהגו בזה בהפך, וז"ש שמשם השקיפו השקפה לרעה על פני סדום.[18]
 
אברהם וסדום מתגלים כהפכים מוחלטים, והניגוד ביניהם רק מדגיש את ההתנהגות הקיצונית של כל אחד מהם.
 

סדום לעומת אברהם

לאורך הפרשייה, התורה, באופן מרומז, מעמידה את סדום ואברהם כשתי אידיאולוגיות מתחרות בארץ כנען העתיקה. על רכס הרים קשה גר אברהם באוהלו בעל ארבעה פתחים, מפיץ את דבר ה', גומל חסדים ומחנך לצדקה. למטה, בבקעה הפורה, נמצאות סדום ושכנותיה, שהפכו את אנוכיותם לשיטה עקרונית של איפוק צדקני.
 
ככל הידוע לנו מהכתוב בתורה, הם חיים בשקט זה לצד זה (מלבד המפגש הקצר לאחר המלחמות בבראשית פרק י"ד, אותו נבחן בשיעור עתידי). אולם חז"ל טוענים שאנשי סדום היו מודעים היטב לדודו של הדייר החדש בעירם ולפילוסופיה שלו. על אזהרתם הכללית של אנשי סדום שיאנסו ויבזזו כל זר שיעז לדרוך בגבולה של סדום, מדרש רבה מוסיף איום ספציפי שכוון כלפי אברהם: "אמרו [ללוט] אפילו אותו שכתוב בו 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח יט), אנו בועלים אותו ונוטלים ממונו" (בראשית רבה נ,ז [מה תיאודור-אלבק]). במילים אחרות, אנשי סדום מבינים שלוט הוא רק השתקפות של דודו, שדרכו הרחמנית הינה הקטרוג החריף ביותר לפילוסופיה שלהם. כאשר המדרש שם את מילותיו של הקב"ה על ציפיותיו מאברהם וממשיכי דרכו, בפי אנשי סדום: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", הוא בעצם טוען כי אנשי סדום דוחים במודע ובתקיפות את כל מה שאברהם מייצג[19]. אם סמל החסד עצמו היה מגיע לעירם, הם היו תוקפים אותו - ובהרחבה גם את האידיאולוגיה שלו - באותה רשעות שהיו תוקפים כל זר.[20]
 

סיכום

בשיעור זה השווינו את תחילת הפרשייה הזאת עם סופה. שני חלקים אלו מחוברים על ידי המלאכים שעוברים מסצנה אחת לשנייה. אך בין שתי הסצנות הקב"ה מעמת את ראיית העולם של אברהם עם תפיסתם של סדום על ידי עירובו של הראשון במשפטם של האחרונים. בארץ, אברהם וסדום מתנהלים בנפרד זה מזה. אך אמנם בשמיים הקשר בין ייעודיהם הולך וגובר. בשיעור הבא, נסב את תשומת ליבנו להתגלותו של הקב"ה לאברהם, וגם לבראשית יח,יט, שם מסתתרת סיבתו להתגלות זו.
 

לעיון נוסף:

 
1. לבחינה נוספת של חטאי סדום, ראו גם את מאמרו הארוך של רבי יצחק עראמה (עקידת יצחק, בראשית, שער 20). גם הוא טוען, באלגנטיות ובתקיפות, שחטאם העיקרי של אנשי סדום הוא קמצנותם, אותה הפכו למדיניות רשמית; כשלעומת זאת, הומוסקסואליות איננה מרכזית באותו אופן והיא לא יותר מאמצעי בשביל לשמר את היבדלותם.
 
2. עם זאת, רבי עראמה חולק על מסקנותיו של הרמב"ן ביחס להשוואה בין סדום לגבעה. לטענתו, בהתבסס על ההקבלות הטקסטואליות בין הסיפורים, גם אנשי הגבעה קמצנים ומנסים להרחיק מבקרים. אף על פי כן, לפי העקידת יצחק, התנהגותם של אנשי הגבעה נובעת מרשעות והם אינם עושים לה רציונליזציה או הופכים אותה לאידיאולוגיה רשמית. אנשי סדום בלבד מיסדו את היצרים המרושעים שלהם, ועל כך נענשו במיוחד.
 
*
**********************************************************
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יהודה לב גולדברג
תרגום: נריה אדלמן, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                       http://etzion.org.il/
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
 
 
 
 
[1] ראה שיעור 3.
[2] ראה שיעורים 7, 14.
[3] הניתוח שלי לפרקים אלה, כולל הדחף לראות אותם כיחידה אחת, מבוסס במידה רבה על התובנות של מורי הרב מנחם ליבטאג. לקריאתו הזהירה של פרקים אלו, ראה: http://www.tanach.org/breishit/vayera/vayera.htm. בחוגים אקדמיים, רוברט אלטר גם מזהה את יחסי הגומלין בין הסיפור של סדום והנרטיבים סביבו. ראה:
"Sodom as Nexus: The Web of Design in Biblical Narrative"
תיקון א,א (אביב 1986), עמודים 30-38, ניתן לקרוא כאן: http://www.tikkun.org/nextgen/wp-content/uploads/2011/12/Sodom-as-Nexus-The-Web-of-Design-in-Biblical-Narrative.pdf.
[4] ראה גם את הריב"ש על אתר.
[5] המודפס בחומש תורת חיים.
[6] ראה גם אבן עזרא.
[7] בדומה לבראשית ו:ב; ראה ויקרא רבה כג:ט.
[8] ראה גם רד"ק על יט:ד.
[9] ראה רש"י.
[10] עם זאת, ראה ויקרא רבה כג:ט.
[11] מהרמב"ן משתמע שאנשי סדום נשפטו באמת מידה כללית של הגינות, ולא בחוקי שמיים. רבינו בחיי (יח:כ) מרחיב על דבריו של הרמב"ן: "ואע"פ שלא נתנה תורה עדיין, הנה הצדקה מן המצות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו, על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת, ועל כן אבדן הש"י לאנשי סדום שהיו מונעים אותה ולקח נקמת העניים."
בנושא מוסר טבעי, ראה גם את הרמב"ן על בראשית ו':ב,יג, רבינו בחיי על ו, יב, וחיזקוני על ז:כא.
[12] ראה גם אבות דרבי נתן יב,ז: "אבל אנשי סדום, מתוך שהיו שונאים זה את זה, איבדן הקדוש ברוך הוא מן העולם הזה ומן העולם הבא. שנאמר, (בראשית יג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה מאד" וחטאים זה גילוי עריות, לה זה חילול ה, מאד שמתכוונין וחוטאים. הא למדת, מתוך ששונאין זה את זה, איבדן הקדוש ברוך הוא מן העולם הזה ומן העולם הבא".
[13] הרמב"ן לא מדבר בפירוש על השורש י.ד.ע באיומם של אנשי סדום. לכן מציע הרב ליבטאג שייתכן והרמב"ן לא מפרש אותו בצורה מינית כלל, ומצמצם את חטאם של אנשי סדום להתנגדות להכנסת אורחים בלבד. אם כך, פירושו של הרמב"ן מתקרב לזה של הרד"ק (יט,ה), שמעדיף לפרש את ה"ידיעה" בסיפורי סדום ופילגש בגבעה כרצח בלשון סגי נהור. יחד עם זאת, הרמב"ן עצמו מאמין שאנשי הגבעה רצו לאנוס את האורח וכותב ש"היו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום" (יט,ח). להבנתי גם הרמב"ן מאמין שאנשי סדום התכוונו לאונס, למרות שהוא מתייחס לאספקט המיני של חטאם כשולי. ראה גם רש"י ומהרש"א קידושין ע.
[14] בניסיונותיו לכבד את אי-המוסריות של אנשי סדום, לוט מראה שהוטמעו בו אלמנטים רבים מתרבותם, על אף שדחה את קמצנותם. חז"ל טוענים אף מעבר לכך, שהפריצות בסדום היא חלק מהסיבה שלוט הגיע לשם מלכתחילה (נזיר כג., הוריות י:). ואכן, צד זה בסדום רודף אותו כשבסופו של דבר הוא נאנס על ידי אותן הבנות שהוא הציע לאנשי העיר (בראשית רבה מא,ז, תנחומא וירא יב; ראה גם רמב"ן על יט,ח). להסבר חלופי להצעתו של לוט, ראה את שיעורו של הרב ליבטאג בנושא.
[15] ראה פירושו של רש"י על יט:ד, שייתכן ומחזק את ההבנה הרב-שכבתית הזו של ההמון. עם זאת, ראה שיעורו של הרב ליבטאג המוזכר לעיל.
[16] ולכן לפי מדרש תנחומא לוט מאוים באותה ענישה על התערבותו.
[17] בדומה לכך, ראה הרב יונתן גרוסמן, אברהם: סיפורו של מסע (תל אביב 2014), 193. בעוד ש"מעשה סדום" בתרבות המערב מתייחס למעשה של סטייה מינית, "מידת סדום" (אבות ה,י) בדברי חז"ל מתייחסת לקמצנות.
מבחינה מוסרית, הסיפור של סדום נלמד על ידי חוקרי תנ"ך נוצרים מודרנים רבים, שהבינו שמטרתו לגנות הומוסקסואליות. לפחות אסכולה "רוויזיוניסטית" אחת מקדמת קריאה של הטקסט שבמידה רבה חופפת עם זו שהצגנו כאן, דהיינו שהומוסקסואליות מוצגת בסיפור אבל איננה הסיבה המרכזית לנפילתה של סדום. לסקירה כללית, ראה:
Gregory Garnet Rogers, "A Literature Survey of the History of Interpretation of the Sodom and Gomorrah Incident of Genesis 19:1-29, With Special Reference to the Homosexuality Debate" (2011).
ניתן למצוא את השיעור גם כאן:
כמובן שהחשיבות שמלומדים נוצרים מייחסים לפרשנות של סדום איננה רלוונטית ליהדות המסורתית, שכבולה בכל מקרה לויקרא יח:כב.
[18] ראה רש"י. ראה גם ספורנו על פרק יח:טז,כב.
[19] ראה גם ספרא, ויקרא כו:יד (מצוטט ברש"י בבראשית יג:יג), שם נטען שאנשי סדום מתנגדים לקב"ה ביודעין.
[20] עם זאת, ראה את הרמב"ן על יט:ה. בסנהדרין קט: מסופר על כמה מקרים בהם הגיע אליעזר משרתו של אברהם לסדום והצליח להשתמש בחוקיהם כנגדם. במילים אחרות, קיים עימות בין ביתו של אברהם וסדום, שאברהם עצמו אינו מעורב בו. במקומו אליעזר - כנראה בעצמו כנעני במקור (ראה בראשית רבה נט,ט, מצוטט ברש"י על בראשית כד,לט) - מביס בערמומיות את אנשי סדום במגרש שלהם.