המרדף אחר החיים המוסריים | סדום ואברהם | 1

בשיעור זה נפתח בחקירת ערך היסוד השלישי של ברית האבות, המרדף אחרי החיים המוסריים. בשיעורים הקודמים קישרנו ערך זה לפסוק מסוים בפרשת וירא:

 

 

בשיעורים המוקדמים יותר התבוננו בפרשנויות שונות לפסוק זה[1] ובאזכוריו בספרות התורנית[2]. עם זאת, לדעתי בכדי שנוכל להעריך את מורשתו המוסרית של אברהם במלואה, לא נוכל להסתפק אך ורק בקריאה מנותקת של פסוק זה, אלא עלינו לקחת בחשבון גם את הקשרו הטקסטואלי הרחב.

 

פסוק זה מופיע בהקשר לשיחתו המפורסמת של הקב"ה עם אברהם על כוונתו להחריב את סדום. לא רק שגישת "צדקה ומשפט" של אברהם מופיעה כאידיאל בספרות התורנית, למרבה הפלא גם "מידת סדום" מונצחת על ידי חז"ל, כמודל להתנהגות בלתי מקובלת. על מנת להבין יותר את מורשותיהן הסותרות של אברהם וסדום ואת הדרישות הנובעות מהן, נוסף לאחריות המוטלת עלינו מסיני, נבחן במבט רחב יותר את היחידה של פרקים יח-יט בספר בראשית (שלפי הטקסט המסורתי מהווה למעשה "פרשייה" אחת) כיחידה שלמה[3]. בשיעורים הבאים נתמקד שוב בפרק י"ח, פסוק י"ט (ובשני הפסוקים שלפניו).

 

אפשר לומר שהנושא המרכזי בו עוסקים פרקים יח-יט הוא דינה של סדום והערים סביבה, בעקבות חטאי סדום ושכנותיה שהפכו לבלתי נסבלים, ועוררו את חרון אפו של הקב"ה עליהם. אך אמנם, סיפורה של סדום מעורה בסיפורים נוספים, על אברהם ומשפחתו. אותם שליחים שיחריבו את סדום (ראה יט, יג) ויחוסו על לוט, אחיינו של אברהם, מבקרים קודם לכן את אברהם ומבשרים לו ששרה צפויה ללדת בן. התורה מחזקת את הקשר בין שתי משימות אלה אף עוד יותר כשהיא מדגישה שהשליחים פונים הישר מאוהלו של אברהם לכיוון סדום (יח, טז ו-כב).

 

כמו כן, התורה איננה מסיימת יחידה זו עד לאחר יציאתו של לוט מסדום ועד שהוא נאנס על ידי בנותיו. נדמה שגורלה של סדום וגורלו של אברהם (ושל משפחתו) שזורים זו בזה. שרה שהייתה עקרה עד כה, תביא לעולם אב לאומה היהודית אל מול חורבותיה של סדום. מצד שני, בעוד שלוט בורח מחורבנה הפיזי של סדום, שחיתותה של העיר במובן מסוים עוקבת אחריו, ואנו עוד ניווכח לגלות באיזה מסלול יבחרו צאצאיו - מואב ועמון.

 

מעבר לכך, אברהם וסדום מתקשרים אחד לשני בניגוד הערכים שהם מציגים בפרשת וירא. אברהם מפורסם בהכנסת האורחים שלו - אולי אפילו נפרד מהקב"ה על מנת לקיימה (ראה יח, ג ורש"י) - ועורך לאורחיו משתה.

 

אך לעומתו, כשלוט הולך בעקבותיו של דודו, אנשי העיר סדום מוחים, מקיפים מיד את הבית ודורשים לפגוש את הזרים שמארח בביתו: "הוציאם אלינו ונדעה אותם" (יט, ה).

 

ישנה אי-בהירות בכתוב כאן לגבי מניעי אנשי סדום וכוונותיהם. רוב הפרשנים (כולל בראשית רבה נ, ה) טוענים כי הפועל י-ד-ע בהקשר זה הוא מיני, כלומר, כי כוונתם של אנשי סדום הייתה לתקוף מינית את האורחים. רש"י והחזקוני מסיקים זאת מתגובתו של לוט (ומבראשית ד'), בה הוא מציע להמון את שתי בנותיו "אשר לא ידעו איש" (יט, ז)[4]. הרשב"ם והמהר"ם מרוטנברג[5] מגיעים למסקנה דומה, כשהם משווים זאת לסיפור פילגש בגבעה (שופטים יט, טו-כה), בו העלילה והשפה מקבילים במידה רבה לבראשית יט. כמו אצלנו, גם בסיפור פילגש בגבעה מתואר כיצד קבוצה מקיפה בית שהכניס עובר אורח ודורש שיוציא אותו אליו "ונדענו" (יט, כב). אך במקום זאת, עובר האורח מפייס את ההמון כשהוא מוציא אליהם את פילגשו: "וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר" (יט, כה), פסוק זה פירושו הוא אונס באופן וודאי. מכך סוברים הפרשנים האלה שגם אנשי סדום מתכוונים לאנוס את אורחיהם[6].

 

אם כן, רשעותם של אנשי סדום הינה רבת פנים. הם גם שטופי זימה וגם אכזריים מעבר לכל דמיון, נקודה שאונקלוס כבר מציין בתרגומו לבראשית יג, יג: "ואנשי סדום רעים" – "בממונהון" (בממונם), "וחטאים" – "בגוויתהון" (בגופם), "לה' מאד". אך למרות זאת, טבעו המדויק של העוון הנוכחי עדיין אינו ברור לחלוטין. מהכתוב לבדו אנו יכולים להניח כי אנשי סדום הם נהנתניים קיצוניים, שהדחף שלהם לספק את תאבונם המיני אינו יודע גבול[7]. המדרש רבה, לעומת זאת, מציע פרשנות אחרת לאיום האונס הקבוצתי:

 

 

אנשי סדום לא מנסים להתקיף את האורחים לשם התקיפה המינית עצמה, אלא משתמשים בה כשיטת הפחדה מול מבקרים אפשריים וכעונש לכל מי שיעז לפרוץ את גבולם.

 

מבלי להתייחס למדרש זה, הרמב"ן מציע בנחרצות פרשנות דומה להתנהגותם של אנשי סדום. בפירושו לכוונתם של אנשי סדום - "ונדעה אותם", הרמב"ן כותב:

 

 

כהוכחה לדבריו, הרמב"ן מצטט את תיאור העבירה העיקרית של סדום כפי שהיא מופיעה בספר יחזקאל:

 

הרמב"ן מעגן את פירושו לחטאם של אנשי סדום על פי הפסוקים ביחזקאל, והולך על פיהם גם בקריאת הפרשייה בבראשית. בנוסף, הוא מפרש את בראשית יג, יג שהזכרנו בהתאם לשיטתו:

 

 

יתר על כן, למרות שחז"ל - בדומה לאונקלוס - מתארים קשת רחבה של פשעים, גם 'בין אדם לחברו' וגם 'בין אדם למקום', שביצעו אנשי סדום, לפי הרמב"ן גם הם מתמקדים דווקא באכזריותם של אנשי סדום:

 

התוספתא, בהתבסס על פסוקים מיחזקאל ומקומות נוספים בתנ"ך (ראה איוב כח,ד-ח), מרחיבה:

 

אנשי סדום אינם סתם קמצנים; הם נוקטים בצעדים קיצוניים על מנת להגן על עושרם ושלומם, וכדי לאכוף את חוקיהם. הנזקקים נתפסים כאיום, ולעוברי דרך הם מתייחסים כלוחמי האויב במסגרת מאבקם להתבודדות כלכלית.

 

זאת ועוד, אנשי סדום הפכו את חטאיהם למצוות, ואת היצר הקמצני לאידיאולוגיה קיצונית. הם חוקקו את רשעותם; וזו הסיבה, כך מציעה נחמה לייבוביץ', שהם היו חסרי תקנה לחלוטין. אכזריות ממוסדת זו נשזרה עמוק כל כך במרקם החיים הפרטיים והציבוריים בסדום, עד כדי כך שהחזרה בתשובה הפכה לבלתי אפשרית. (ראה גם ישעיהו ג,ט).

 

אמנם, אנשי סדום לא הגבילו את אכזריותם לזרים בלבד. הגרוע מכל עבורם הוא הבוגד במטרה מקרבם! לפי חז"ל, כל מי שהעז להזמין אורח למסיבה בסדום הופשט מבגדיו. בסופו של דבר, הקב"ה נאלץ לפעול בעקבות סיפור מצמרר במיוחד:

 

 

נראה שהעונש המבעית של אותה נערה נבחר בקפידה על ידם. ייתכן ואנשי סדום ממחיזים את מה שהם תופסים כסכנה של נתינת ולו פירור לאביונים, שכמו דבורים החשות בדבש, עלולים לשרוץ בעיר ברגע שיריחו אוכל, יאכלו הרבה יותר ממה שיוצע להם.

 

נוסף על כך, בבראשית רבה (מט, ו) ישנו סיפור אחר על שתי בנות - ככל הנראה שתיהן מסדום - שיורדות יחד אל הבאר. כאשר אחת מהן מבריחה קמח בכד עבור השנייה, היא נשרפת על פשעה. אם כך, חוקי סדום אינם מופנים רק כלפי חוץ, אלא מטרתם היא גם לשלוט במערכות היחסים הפנימיות של אנשי העיר[12]. בסדום, נתינה היא חולשה, והיבדלות הינה נשגבת.

 

בהסתכלותו על ספרי נביאים ועל דברי חז"ל, הרמב"ן מסיט את תשומת ליבנו מהעבירות המיניות של אנשי סדום[13]. בקריאה חוזרת בפסוקים בבראשית, נגלה שתי סיבות נוספות לאמץ את פירושו. ראשית, על אף שישנן נקודות דמיון רבות, קיימים גם הבדלים דקים בין סיפורה של סדום ובין סיפור פילגש בגבעה. כפי שמעיר כבר הרמב"ן עצמו:

 

עלינו לשים לב, כי בניגוד לאנשי סדום, שלא הסכימו לפשרה בדמות בנותיו של לוט, ההמון בגבעה מסכים לקורבן שונה. מכיוון שהם פועלים אך ורק מתוך תאווה, אפשר להרוות את צמאונם באמצעים אחרים. את אנשי סדום לעומת זאת, לוט מבין בצורה מוטעית. בתמימותו, הוא מנסה לספק את מה שהוא תופס כתשוקה מינית (על ידי הבנות שלו![14]), כשלמעשה הסיבה לזעמם היא הכנסת האורחים שלו.

 

הרמב"ן מבחין כי גם המשתתפים בסדום ובגבעה שונים זה מזה :

 

 

אמנם נדמה שמטרתו המרכזית של הרמב"ן היא לרכך את הזוועה שהתרחשה בגבעה, אבל למרות זאת, נראה שהבחנתו זו גם משקפת את האופי השונה בשני החטאים. בגבעה, קבוצה של גברים שיחרו לטרף מיני ומצאו מועמד פגיע. אפשר לשער שכל אחד מאיתם רצה את הקורבן בתורו, ולכן המתקפה הנוראית נמשכה "כל הלילה, עד הבוקר" (יט:כה) והם התעללו בפילגש עד מותה. לעומתם, מושחתים ככל שהיו אנשי סדום, לא ניתן היה שכל אחד ואחד מהם ייקח חלק פעיל באונס האורחים. ואף על פי כן, כל אנשי סדום, מנער ועד זקן, התאספו אל הבית.

 

אם כך, נדמה כי אנשי סדום לא מנסים לספק את תאוותם, אלא לרדוף אחר הצדק על פי שיטתם המעוותת. מהניגוד בין סדום לגבעה, הנצי"ב מבחין בצדקנותם העצמית של אנשי סדום:

 

 

לא כל אדם בסדום יכול היה להשתתף במתקפה על אורחיו של לוט, אבל יחד, "מנער ועד זקן", עמדו הם מאוחדים, והוקיעו קולקטיבית את עוברי האורח ואת חוצפת חסדו של לוט אליהם[15]. לפי תפיסתם, יש לתקוף את האורחים לא משום שהם פגיעים, אלא מכיוון שהם אשמים! אונס הוא פשוט העונש המשפיל שהוטל עליהם.[16] 

 

שנית, הסמיכות בה התחלנו - התנהלות סדום לעומת אברהם - מפנה את תשומת לבנו באופן טבעי אל אכזריותם של אנשי סדום. כאן מתגלה אירוניה בניתוח שלנו, שבלשונם של חז"ל, "בא ללמד ונמצא למד". בתחילה, בחנו את אופי מגרעותיהם של אנשי סדום על מנת להדגיש את הניגוד בין סדום לאברהם ובאופן זה לקשר בין ייעודיהם. באותו הזמן, החיבור הצמוד בין הסיפורים של אברהם וסדום מדגיש דווקא את המחבר ביניהם, במקום את מרכיביהם השונים. אמנם הומוסקסואליות מופיעה בכתוב ביחס לסדום, אבל היא שולית לסיפור הרחב יותר. לעומת זאת, רחמנות היא המוטיב המרכזי של בראשית יח-יט, והדמויות בסיפור נשפטות על גילום ערך זה (אברהם ולוט), או על דחייתו (סדום).[17]

 

בנוסף לכך, לפי המלבי"ם, פנייתם המיידית של המלאכים מאוהלו של אברהם לסדום מבליטה את חטאיהם של סדום אף יותר:

 

 

אברהם וסדום מתגלים כהפכים מוחלטים, והניגוד ביניהם רק מדגיש את ההתנהגות הקיצונית של כל אחד מהם.

 

לאורך הפרשייה, התורה, באופן מרומז, מעמידה את סדום ואברהם כשתי אידיאולוגיות מתחרות בארץ כנען העתיקה. על רכס הרים קשה גר אברהם באוהלו בעל ארבעה פתחים, מפיץ את דבר ה', גומל חסדים ומחנך לצדקה. למטה, בבקעה הפורה, נמצאות סדום ושכנותיה, שהפכו את אנוכיותם לשיטה עקרונית של איפוק צדקני.

 

ככל הידוע לנו מהכתוב בתורה, הם חיים בשקט זה לצד זה (מלבד המפגש הקצר לאחר המלחמות בבראשית פרק י"ד, אותו נבחן בשיעור עתידי). אולם חז"ל טוענים שאנשי סדום היו מודעים היטב לדודו של הדייר החדש בעירם ולפילוסופיה שלו. על אזהרתם הכללית של אנשי סדום שיאנסו ויבזזו כל זר שיעז לדרוך בגבולה של סדום, מדרש רבה מוסיף איום ספציפי שכוון כלפי אברהם: "אמרו [ללוט] אפילו אותו שכתוב בו 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח יט), אנו בועלים אותו ונוטלים ממונו" (בראשית רבה נ,ז [מה תיאודור-אלבק]). במילים אחרות, אנשי סדום מבינים שלוט הוא רק השתקפות של דודו, שדרכו הרחמנית הינה הקטרוג החריף ביותר לפילוסופיה שלהם. כאשר המדרש שם את מילותיו של הקב"ה על ציפיותיו מאברהם וממשיכי דרכו, בפי אנשי סדום: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", הוא בעצם טוען כי אנשי סדום דוחים במודע ובתקיפות את כל מה שאברהם מייצג[19]. אם סמל החסד עצמו היה מגיע לעירם, הם היו תוקפים אותו - ובהרחבה גם את האידיאולוגיה שלו - באותה רשעות שהיו תוקפים כל זר.[20]

 

בשיעור זה השווינו את תחילת הפרשייה הזאת עם סופה. שני חלקים אלו מחוברים על ידי המלאכים שעוברים מסצנה אחת לשנייה. אך בין שתי הסצנות הקב"ה מעמת את ראיית העולם של אברהם עם תפיסתם של סדום על ידי עירובו של הראשון במשפטם של האחרונים. בארץ, אברהם וסדום מתנהלים בנפרד זה מזה. אך אמנם בשמיים הקשר בין ייעודיהם הולך וגובר. בשיעור הבא, נסב את תשומת ליבנו להתגלותו של הקב"ה לאברהם, וגם לבראשית יח,יט, שם מסתתרת סיבתו להתגלות זו.

 

 

1. לבחינה נוספת של חטאי סדום, ראו גם את מאמרו הארוך של רבי יצחק עראמה (עקידת יצחק, בראשית, שער 20). גם הוא טוען, באלגנטיות ובתקיפות, שחטאם העיקרי של אנשי סדום הוא קמצנותם, אותה הפכו למדיניות רשמית; כשלעומת זאת, הומוסקסואליות איננה מרכזית באותו אופן והיא לא יותר מאמצעי בשביל לשמר את היבדלותם.

 

2. עם זאת, רבי עראמה חולק על מסקנותיו של הרמב"ן ביחס להשוואה בין סדום לגבעה. לטענתו, בהתבסס על ההקבלות הטקסטואליות בין הסיפורים, גם אנשי הגבעה קמצנים ומנסים להרחיק מבקרים. אף על פי כן, לפי העקידת יצחק, התנהגותם של אנשי הגבעה נובעת מרשעות והם אינם עושים לה רציונליזציה או הופכים אותה לאידיאולוגיה רשמית. אנשי סדום בלבד מיסדו את היצרים המרושעים שלהם, ועל כך נענשו במיוחד.