דילוג לתוכן העיקרי

המתפלל כעבד ה'

במהלך פרק ג עובר המהר"ל לעסוק בהלכה הקשורה לסמיכות התפילה לעת ההתעוררות מהמיטה כפי שמופיעה בברכות ט ע"א:

תניא, אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי - על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. על תפלתי שתהא לפני

מטתי - מאי לפני מטתי?... לא תימא לפני מטתי, אלא אימא: סמוך למטתי.

ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום - דאמר רבי חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים. רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים; כתיב הכא: וצפונך תמלא בטנם, וכתיב התם וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה.

הגמרא מתארת כי ישנם שני דברים שאבא בנימין היה מצטער עליהם כל ימיו ויש להבין מדוע ראה בהם ערך כל כך משמעותי שיש להקפיד עליו ואף להצטער על כך? אומר המהר"ל כי שני דברים אלו מבטאים את היות תכלית בריאתו של האדם להיות כעבד לה' ולמילוי רצון הא-ל ולא רצונו כלל. בכל מעשיו והתנהלותו אין הוא מבקש את טובתו וסיפוק צרכיו אלא את הופעת שמו של ה' בעולם. הכל הוא עושה לשם שמים ולעשיית נחת רוח לפני המקום. כיצד זה בא לידי ביטוי בהנהגות אלו? מבאר המהר"ל שעצם הקימה בכל בוקר הינה מעין בריאה מחדש וכשסומך את התפילה לקימה מבטא בכך כי הוא מכיר כי כל בריאתו וקיומו הינה לעבודת בוראו. גם בתפילתו עצמה אין הוא מחפש את מילוי מאוויו אלא את הכמיהה להתגלותו של שם ה' בעולם ויציאתו מן הגלות.

כך גם ביחס להנהגה השניה מאריך המהר"ל לבאר כי הצפון הוא הנסתר מן השמש ולכן דווקא בו שרויה השכינה שהיא אין סוף וללא הגבלה. בו שרויה הברכה ואוצר הנשמות ועל כן זוכה שנולדים לו בנים זכרים ואין אשתו מפלת נפלים. גם בהשתדלות זאת מורה הוא כי אין הוא פרה ורבה לתועלתו ולסיפוק צרכיו ולמען יהיה לו שם ושארית אלא כל חפצו הוא להרבות את עבודת השם בעולם ולכן עושה כל שביכולתו כדי שהזיווג לא יהיה לחינם אלא יזכה לזרע של קיימא ובמיוחד לזכרים שהם מצווים לעבוד את ה' ובכך יתגדל שם שמים לעילא ולעילא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)