דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | הנאות הגוף

קובץ טקסט
פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בשאלה האם מותר לעשות מלאכת מכשירי אוכל נפש במועד. בעניין זה נחלקו התנאים (חכמים ורבי יהודה), וכפי שראינו גם פסיקת ההלכה נשארה עם מידה מסוימת של אי וודאות.

בשיעור השבוע נמשיך לעסוק בשאלת עשיית מלאכות ביום טוב, והפעם בהקשר למלאכות הנאת הגוף. במלאכות אלו אין מדובר על הכנת מאכלים או שתייה, אבל יש בהם הנאה משמעותית לגופו של האדם.

סוגיות הגמרא

הגמרא העוסקת בהנאות הגוף ביום טוב, מקשרת את הדיון למחלוקת התנאים בעניין מכשירי אוכל נפש:

"בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? אמר לו: אפשר בבית אחר. אין לו בית אחר מאי? אפשר לעשות לו מחיצה. אין לו לעשות מחיצה מאי? אפשר לכפות עליו את הכלי. אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור. 

איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה- מותר! אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא - לרבנן..."                                 (כב.).

הגמרא מקשרת בין עשיית מלאכה עבור הנאות הגוף למחלוקת התנאים בנושא מכשירי אוכל נפש. בעמוד לאחר מכן המשנה מביאה מספר מקרים שבהם רב גמליאל מקל יותר מחכמים:

"אף הוא אמר שלשה דברים להקל: מכבדין בית המטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין".                                                                (כב:).

"בשלשתן, בכיבוד - משום אשוויי גומות, ובמוגמר - משום דלאו צורך כל נפש הוא, ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (ז.): אשר יאכל לכל נפש - דבר השוה לכל נפש, וזה אינו אלא למפונקים, או למי שריחו רע..."        (רש"י ד"ה וחכמים אוסרין)

רש"י מסביר את מחלוקת התנאים בנוגע להנחת מוגמר ביום טוב לאור השאלה אילו מלאכות הגוף מותר לעשות במועד. הגמרא במסכת כתובות משווה בהלכות בין עשיית מוגמר ביום טוב ובין בעילה בתחילה במועד. הגמרא בהתחלה הציעה שההיתר נובע מדין 'מתוך' אך לאחר מכן מציעה לימוד מפסוק:

"אמר ליה, עליך אמר קרא: 'אך אשר יאכל לכל נפש' - דבר השוה לכל נפש. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, נזדמן לו צבי ביו"ט, הואיל ואינו שוה לכל נפש, ה"נ דאסור למשחטיה! אמר ליה: אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא, צבי צריך לכל נפש הוא"                                                          (כתובות ז.).

הפסוק מלמד שמלאכות השוות לכל נפש מותרות במועד למרות שהם לא אוכל נפש, ומצד שני גם היתר אוכל נפש תלוי בכך שזה הדבר השווה לכולם. גם מלאכות שהם הנאות הגוף מותרות בתנאי שהם שייכות לכל. הגדרת דבר השווה לכל נפש אינה תלויה באפשרות המעשית ליהנות מכך במועד, שהרי ניתן לשחוט צבי שהוא בשר יקר שלא כולם אוכלים. כל דבר שכל בני האדם נהנים ממנו מוגדר דבר השווה לכל נפש גם אם מציאותו אינה שכיחה. לעומת זאת, דבר שרק מפונקים נהנים ממנו (כמו מוגמר) אינו נחשב דבר השווה לכל נפש.

רש"י מבין שמחלוקת רבן גמליאל וחכמים נובעת מיסודות שהובאו בגמרא בכתובות. לא כולם נהנים מהריח של המוגמר, ולכן חכמים אוסרים הדלקתו במועד. אם כן, מה שיטת רבן גמליאל? נראה כי הוא יכול לסבור אחת משלוש:

  1. מחלוקת מציאותית - לשיטתו מוגמר זה דבר השווה לכל נפש.
  2. מחלוקת הלכתית קוטבית - אינו מקבל את דרשת חכמים לגבי הצורך בדבר השווה לכל נפש[1].
  3. מחלוקת בגדרי ההלכות - מגדיר בצורה שונה מהו דבר השווה לכל נפש. לשיטתו, כמו שכולם נהנים מבשר צבי למרות שבפועל לא כולם אוכלים אותו, כך כולם נהנים ממוגמר. ההנאה אינה עומדת בסימן שאלה, אלא שאלת היכולת הכספית או הטכנית להדליק דבר זה[2].

הגמרא ממשיכה לדון בפרטי ההלכות ורש"י מסביר בתוך דבריו מדוע הנאות הגוף הותרו במועד - "שהנאת הגוף הוא, ולאוכל נפש דמי" (ד"ה מחלוקת לגמר). בעניין זה נרחיב בפסקה הבאה.

היתר הנאה משום מה

כאמור, הגמרא בדף כב מקשרת בין עשיית מלאכה עבור הנאת הגוף (כיבוי הנר כדי שהבית לא יתעשן), למחלוקת התנאים בעניין מכשירי אוכל נפש[3]. בסוגיית גמרא זו פוסקים לאיסור וממילא יוצא שהדבר כשיטת חכמים בעניין מכשירי אוכל נפש. הפסיקה המקובלת בעניין מכשירי אוכל נפש היא כדברי רבי יהודה להיתר עקרוני עם מספר סייגים.

במקורות התנאים אנחנו מוצאים לגבי הנאות הגוף דרשה מקבילה לדברי רבי יהודה:

"מנין לעושה מדורה ומתחמם כנגדה ומחמין לו חמין ומרחץ בהם פניו ידיו ורגליו ומרחץ בהם את התינוק? תלמוד לומר- 'לכם' - לכל שהו צורככם"

                                                         (מכילתא דרשב"י פרק יב).

כפי שרבי יהודה הבין מהמילה לכם שיש היתר לכל סוגי הצרכים כולל מכשירי אוכל נפש, לומדת המכילתא שההיתר הוא לכל סוג של הנאה[4]. הרמב"ם פוסק להלכה כגישה עקרונית זו שגם הנאת הגוף הותרה במועד, כפי שהוא פוסק להלכה כדברי רבי יהודה:

"רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה ועושין אותן ביום טוב שנאמר: 'אך אשר יאכל לכל נפש', לכל שצריך הגוף..."           (שביתת יו"ט פ"א, הלכה טז)[5].

הרמב"ם מנסח את דבריו ואומר כי הנאת הגוף היא ממש כמו אכילה ושתיה. דרשת חכמים מלמדת שההיתר שווה למלאכת אוכל נפש, והעקרון העומד בבסיס ההלכה דומה להיתר של מכשירי אוכל נפש ששווים לאוכל נפש. ההלכה מתירה כל מלאכה שקשורה להנאת הגוף במועד, בכפוף להגבלות שחכמים נתנו.

האחרונים ניסחו שאלה זו האם ההנאה נחשבת כמכשירי אוכל נפש או כאוכל נפש עצמו. מדברי הרמב"ם שהבאנו עולה שמדובר על הנאת אוכל נפש עצמו, וכך גם עולה מדברי רש"י שהובאו לעיל (כן כותב גם החתם סופר שו"ת סימן קמו). בדרך דומה כותב הר"ן:

"שכל הנהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ולא דמי למכשירין..."          (ביצה לא) [6].

שיטות הראשונים

הגישה המקובלת בראשונים בעקבות סוגיית הגמרא בכתובות, היא לבחון האם ההנאה שווה לכל נפש כמדד האם היא מותרת במועד. כך למשל על דברי הגמרא שאין לחמם מים לרחיצת גופו (כא:) מסבירים תוספות (ד"ה לא) שטעם האיסור משום שהוא דבר שאינו שווה לכל נפש.

בדרך זו מסביר גם המשנה ברורה את פסק השו"ע:

"מותר להחם בי"ט מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת..."        (שו"ע סי' תקי"א, סעיף ב).

"אבל לא כל גופו - פי' להחם מים כדי רחיצת כל גופו דרחיצת כל גופו הוא דבר שאין שוה לכל נפש רק למעונגין הרגילין בזה"   (משנ"ב ס"ק י).

וכפי שמסכם 'ערוך השולחן':

"ומעולם לא ריפרף אדם בטעם זה וכל הפוסקים סוברים דהלכה פסוקה היא"    (סעיף ב).

הרמב"ם אינו מזכיר בפסקיו עיקרון זה, ונראה שהוא אינו פוסק זאת להלכה. בפרק א הרמב"ם מביא את הדין העקרוני של הנאות הגוף וכותב:

"רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה ועושין אותן ביום טוב שנאמר 'אך אשר יאכל לכל נפש' לכל שצריך הגוף, לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ, וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד"        (הלכה טז).

לשיטת הרמב"ם איסור רחיצת כל גופו במועד לא נובע מכך שמדובר על דבר שאינו שווה לכל נפש, אלא בגלל גזירת מרחצאות כמו בשבת. בדומה לכך עולה גם מדבריו בפרק ד הלכה ו שם פסק כשיטת חכמים במשנה שאין לעשן את הבית ולהניח את המוגמר, וטעם הדבר הינו החשש שמא יכבה את האש:

"מפני שהוא מכבה, ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית".

העיקרון של דבר השווה לכל נפש מופיע רק בסוגיית הגמרא בכתובות ואינו מוזכר כלל בגמרא בביצה. הרמב"ם לא מסביר את סוגיות הגמרא בביצה לאור מסכת כתובות, ויתכן והייתה לרמב"ם הבנה שונה בדברי הגמרא שם[7].

לשיטת כל הראשונים, רחיצה היא צורך אוכל נפש, אלא שלדעת התוספות היא אינה שווה לכל נפש, ועל כן אסור מן התורה לחמם מים לצורך רחיצת כל בגוף, ומדרבנן אסור להתרחץ אפילו במים חמים מאתמול שמא יבוא לחמם ביום טוב. לדעת הרמב"ם, האיסור לחמם מים הוא גזרה, כעין גזרת מרחצאות בשבת, שמא יבואו להבעיר על מנת לחמם את המים, והבערה לצורך אוכל נפש היא איסור מדרבנן, וממילא רחיצה במים חמים מאתמול, לא נאסרה כלל.

עישון- הגדרת דבר השווה לכל נפש?

התנאים נחלקו בהדלקת מוגמר בשבת ולהלכה נפסק שאין להדליק את המוגמר. בעקבות סוגיה זו דנו האחרונים האם עישון מותר בשבת. ראשון המזהירים כנגד עישון ביום טוב הוא הקרבן נתנאל בסוף פרק ב על מסכת ביצה:

"ולא אוכל להתאפק מלהעלות על הספר מרבה המכשלה בישראל שתיית טובאק ביו"ט, שמזלזלים באיסור מלקות... שאינו דבר הרגיל יותר מהמוגמר... שאינו שווה לכל נפש אלא מהמפונקים, אף כי שתיית טובאק למי שאינו רגיל יסתכן ויחוגו וינועו כשיכור...".

ובהמשך דבריו יוצא בצורה חריפה כנגד תלמידי החכמים שמעשנים במועד (וכך עולה בחיי אדם). הדעה המפורסמת להיתר היא תשובת הדרכי נועם (מובאת גם בקרבן נתנאל) ודבר הפני יהושע (שבת לט,ב ד"ה ואומר ר"י). לשיטתו עישון הטאבק הוא דבר השווה לכל נפש והוא דבר תענוג. נקודת ההנחה בדברי הפני יהושע היא שהעישון מועיל לבריאות- 'כיוון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לעל נפש...'.

הביאור הלכה מביא את השיטות השונות:

"ולענין שתיית טיטו"ן ביו"ט יש דעות בפוסקים והובאו באחרונים יש מהן שאוסרין משום דהבערה זו אינו שוה בכל נפש כמו מוגמר וגם דמצוי בו כיבוי כשמדליק ע"י נייר או גחלת ומשליכם כדרכו בחול והרבה מקילין ורק שצריך ליזהר מכיבוי...

עוד כתב בשע"ת דיש שנהגו להחמיר ביו"ט ראשון ובשני י"ט של ר"ה ולהקל ביו"ט שני וכן נוהגין לעשות ומ"מ הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן ורק שיזהרו בענין כיבוי וכנ"ל.

וכ"ז דוקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש דאל"ה מדינא אסור. ואפילו במקומות שרגילין הכל בזה ואז אין איסור מצד ההבערה עכ"פ יש להזהר ולהזהיר להעם שיהיו זהירין מחשש כיבוי וכנ"ל"       (סימן תקיא ד"ה אין עושין מוגמר).

הביאור הלכה מביא בקיצור את מחלוקת האחרונים בעישון ביום טוב. בפסקה השנייה הוא כותב שיש שנהגו להחמיר, אך למעשה אין למחות בנוהגים להקל[8]. לסיום הוא כותב שהגדרת דבר השווה לכל נפש נבדק לפי המקובל באותו מקום. בפרי מגדים (אשל אברהם תקיא, ט) אנו מוצאים גישה שונה שיש ללכת אחרי המקובל ברוב העולם. לפי שיטה זו לא ייתכן ובמקום אחד הדבר יהיה מותר ובאחר יהיה אסור אלא יש לקבוע קריטריון כללי אחיד.

הפני יהושע מתיר עישון הואיל והוא מדמה זאת לרפואה המועילה לגוף שנחשבת דבר השווה לכל נפש. ברם, כיום ידוע שעישון הוא וודאי אינו רפואה אלא מזיק לגוף. בנוסף לכך, רבים אינם מעשנים ואף מנסים להתרחק מקרבת אנשים שמעשנים ונגעלים מכך. החוק אף תומך בשינוי זה ועישון בציבור אסור ואף מוטל קנס כספי על העובר על החוק.

האם עישון נחשב דבר השווה לכל נפש? – הרבה אנשים שמנסים זאת מוצאים בכך הנאה למרות הפגיעה הרפואית הקשה. האם דבר זה מספיק על מנת להגדיר זאת כדבר השווה לכל נפש? לכאורה, העובדה שכיום מיעוט האנשים מעשנים ואף החוק אוסר זאת מעידים שהמציאות השתנתה.

עישון ורחיצה במועד הלכה למעשה

במהלך השיעור העלנו שתי שאלות מעשיות בנוגע להנאת הגוף במועד- רחיצה במועד ועישון. בשני מקרים אלו אנו מוצאים שינוי מציאותי משמעותי: רחיצת כל גופו מוגדרת בגמרא ובפוסקים כדבר שאינו שווה לכל נפש ורק מפונקים עושים זאת. וודאי שהיום מדובר על דבר השווה לכל נפש, ובכל בית אנו מוצאים אמבטיה עם מים זורמים ואנשים מקפידים בכך. מנגד, עישון נחשב בקרב הרבה מהפוסקים דבר השווה בכל נפש אך כיום המציאות לכאורה השתנתה. האם השינוי המציאותי גורר גם שינוי הלכתי?

נזכיר שהרמב"ם לא מזכיר את המושג של דבר השווה בכל נפש והוא אוסר רחיצה משום גזירת מרחצאות ועישון מוגמר שמא יכבה. השו"ע לא פוסק כדבר הרמב"ם, ועולה שאלה האם יש השלכה הלכתית לטעמים השונים.

לגבי עישון, הרבה מהפוסקים כתבו שיש איסור לעשן ביו"ט בימינו. כך כותב הרב אלישיב: 

"יש לאסור מן הדין... ולפי"ז כל זה אמור בזמנם שנהגו לעשות כן לרפואה, אבל בזמנינו שודאי אין בו תועלת לבריאות ולרפואה, ובמציאות אינו שווה לכל נפש דרבים אינם מעשנים, יש לאסור מן הדין"

                                   (מוריה שנה כב גיליון א עמוד סז).

כך גם פסק הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר ח"א סימנים לה-לו) וכן הורה הרב נחום אליעזר רבינוביץ[9]. יש שהתירו גם בזמן הזה כמו בדברי הרב שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות או"ח חלק א סימן שטז), וכן נראה מפסקיו השונים של הרב עובדיה יוסף וכן מובא בילקוט יוסף[10].

לגבי רחיצה השולחן ערוך פוסק

"מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו, אבל לא כל גופו... אבל במים שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד. מיהו דווקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור. הגה: ויש אוסרים בכל ענין, וכן נוהגים".            (סי' תקי"א, סעיף ב).

השולחן ערוך פסק כמו הרמב"ם שמותר לרחוץ את כל הגוף במים שהוחמו מאתמול, ונראה כי הוא הדין במים שהוחמו בו ביום בדוד שמש, שכיון שלא נעברה בהם עברה אין איסור לרחוץ בהם. הרמ"א סובר כדעת התוספות לאסור רחיצה במים חמים ביום טוב משום שלא הותר אלא דבר השווה לכל נפש, ולדעתם רחיצה אינה דבר השווה לכל נפש.

בשמירת שבת כהלכתה מעלים כספק את השאלה האם היום רחיצה מוגדרת כדבר השווה לכל נפש. בפרק יד סעיף ז הוא כותב שיש איסור ברחיצת כל גופו ובהערה כא הוא מסתפק בנושא. בדבריו לא מובא היתר ברור, אך יש פוסקים שמתירים גם לאשכנזים רחיצת כל גופו ביום טוב למים שהוחמו בעזרת דוד שמש. לפי שיטת הרמב"ם וודאי שאין איסור, הואיל ומתרחצים בבית בכל יום לא שייכת גזירת מרחצאות.

כך מובא בילקוט יוסף:

"מותר להתרחץ ביום טוב בבית, הן באמבטיה והן במקלחת, אף במים חמים, ואפילו כל גופו. וכל זה דוקא במים שהוחמו מערב יום טוב, אבל אין לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצה זו... מים שהוחמו מאליהם על ידי דוד שמש, מותר להתקלח בהם כל גופו ביום טוב, באמבטיה פרטית שבבית, שדינם כמים שהוחמו מערב יום טוב, אחר שהוחמו מאליהם. ובלבד שיכול להזהר שלא יבוא לידי סחיטת המים שבשערות, או סחיטת המגבת"                              (סימן שכו)[11].

 

[1]   ייתכן וכך ניתן להבין מדברי רש"י בהמשך העמור בד"ה 'מחלוקת להריח'.

[2]   בדרך זו מסביר רש"י (ד"ה ושמואל אמר מותר) את מחלוקת רב ושמואל (בהמשך העמוד) בשאלה האם מותר לעשן (את הבית) במועד.

[3]   עסקנו בסוגיה זו בשיעור קודם - beshiv314.

[4]   והשווה את הדרשה המופיעה בגמרא בסוכה מ,א לגבי גדרי היתר שימוש בפירות שביעית.

[5]   השווה לדבריו בפירוש המשנה ביצה ב,ד וראה גם בפירוש יד פשוטה בהקדמה לפרק א בהלכות שביתת יו"ט.

[6]   וראה בעניין זה גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק א סימן כ פרק ג, ובמנחת אשר על ספר שמות עמוד קכו.

[7]   ראה לדוגמא את הסברו של ערוך השולחן תצה,יט-כא.

[8]   וראה כעין זה גם בדברי ערוך השולחן (תקיא, יא).

[9]   בתוך מאמרו של אריאל פרצ'יק- 'דבר שאינו שווה לכל נפש', מעליות טז עמוד 71. בסיום דבריו במאמר הוא כותב שייתכן ולפי שיטת הרמב"ם הדבר מותר, אך צ"ע ונראה שיש איסור כמו דבר המשנה והגמרא לגבי מוגמר.

[10] הרב עובדיה יוסף אומר מחד שאין זה דבר השווה לכל נפש, אך מתיר משום צער ל'מכורים' לכך. ראה באתר הלכה יומית; שו"ת יחווה דעת ה,לט; יביע אומר או"ח א,לג; קיצור ילקוט יוסף מועדים תקיא,ד.

[11] וראה גם ילקוט יוסף מועדים עמוד תפב; חזון עובדיה יו"ט מב הערה עג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)