הסכנה הטמונה בשנאה ובענישה

  • הרב יהודה עמיטל

הסכנה הטמונה בשנאה ובענישה / הרב יהודה עמיטל[1]

פרשת קדושים

בפרשת קדושים נאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (י"ט, יז). הגמרא במסכת פסחים (קיג:) מקשה על פסוק זה ,האוסר את שנאת האח לחלוטין, מפסוק אחר בספר שמות האומר: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (כ"ג, ה), שממנו משמע שמותר לאדם להתייחס לאדם אחר כאל שונא. הגמרא מנסה ליישב את הסתירה בכך שהיא מעמידה את הפסוק בספר שמות באדם שהורשע בבית דין, ולכן הוא נחשב רשע. אולם הגמרא דוחה ניסיון זה, מאחר שאדם כזה אינו ראוי לתואר "שונאך", שהרי הוא אינו שנוא נפשו של אדם פרטי, אלא של החברה בכללה. למסקנה מעמידה הגמרה את הפסוק הנ"ל באדם שעשה דבר ערווה בפני עד אחד- הלא הוא אותו האדם שרואה את חמורו כורע תחת נטל המשא. רק העד למעשה העברה רשאי לשנוא את עובר העברה (לדעת רב נחמן בר יצחק לא זו בלבד שמותר לעד לשנוא אדם כזה, אלא אף מצווה עליו לעשות זאת). הגמרא מניחה כהנחת יסוד שהתורה אינה מדברת על מקרה שבו אין לשנאה כל הצדקה.

תוספות שם (ד"ה "שראה בו דבר ערווה") מזהים את הפסוק בספר שמות עם הדיון המופיע בגמרא במסכת בבא מציעא (לב:), הדנה במצוות פריקה וטעינה- עזרה לבהמה לפרוק מעליה משא שאינו כפי יכולתה, או עזרה לבעלים להטעין משא על בהמתו. הגמרא שם קובעת שאם אדם צריך לבחור באחד מבין שני החיובים הללו (פריקה או טעינה), עליו לבחור בפריקה, משום שפריקת הבהמה ממשאה מקצרת את סבלה של הבהמה. הגמרא שם מצטטת תוספתא האומרת שאם הנזקק לטעינת הבהמה הוא שונא של המסייע, מצווה על המסייע לעזור דווקא לשונא. הגמרא מנמקת דין זה בכך שהתורה רצתה שהאדם יתגבר על שנאתו ויסייע אף לשונאו.

ושואלים תוספות: אם אכן ישנה הצדקה לשנוא אדם מסוים, כפי שמסבירה הגמרא במסכת פסחים, מדוע מצווה התורה על האדם שבידו לסייע להתגבר על שנאתו ולעזור לשונאו? האם אין הצדקה לשנאתו (ואולי זו אפילו מצווה)?! תוספות מתרצים שאף על פי שיש הצדקה לשנאה, אסור לשונא (העד) להראות את שנאתו לעובר העברה כלפי חוץ. אם יעשה זאת, יגיב החוטא גם הוא בשנאה, ואז יבואו שניהם לידי שנאה גמורה- שנאה אישית פסולה. ולכן מורה הגמרא לאדם לכוף את יצרו ולסייע לשונאו בטעינה לפני שיסייע לאוהבו בפריקה. נראה כי תוספות מנסים להדגיש עיקרון, שלפיו יש להגביל את השימוש בשנאה גם במקרים שבהם מותר לשנוא, ואולי אף צריך לשנוא. גם במצבים כאלו יש לדאוג לכך שהשנאה לא תתרחב ותגדל.

במקומות רבים, ובין היתר גם בפרשתנו (פרק כ'), מטילה התורה עונשים חמורים על חטאים מסוימים. אך מדברי הגמרא עולה בבירור שרק לעתים נדירות עונשים אלו אכן מתגשמים במציאות: התנאים הנצרכים להטלת עונשים כאלו כמעט ואינם קיימים במציאות. דוגמא לקושי ליישם עונשים במציאות ניתן להביא מהגמרא במסכת סנהדרין (מ:) ,הקובעת שאדם נהרג על מעשיו רק אם לפני ביצוע המעשה התרו בו שמעשהו יגרור אחריו עונש מוות, הוא ענה שהוא עושה מעשה זה אף על פי כן (או "על מנת כן" לפי דברי רש"י ד"ה "התיר"), ועשה את מעשה העברה בתוך 3 שניות מרגע ההתראה. שום אדם נורמלי לא יעשה דבר כזה! הקושי שבהטלת עונש מוות עולה גם מדברי המשנה במסכת מכות (ז.), המביאה דעות שונות לגבי השאלה איזו סנהדרין נחשבת סנהדרין קטלנית. לפי הדעה הראשונה במשנה, סנהדרין ההורגת פעם בשבע שנים מכונה "סנהדרין קטלנית". רבי אלעזר בן עזריה סבור, שאפילו גזר דין מוות אחד במשך 70 שנה מספיק כדי להחיל הגדרה זו על הסנהדרין, ואילו ר' טרפון ור' עקיבא אומרים שאילו היו יושבים בסנהדרין לא היה נהרג בה אדם מעולם. ממקומות אלו עולה,כי עונש מוות היה נדיר מאוד במערכת המשפט היהודית.

ישנן דרכים מסוימות שבהן בית דין יכול להוציא להורג שלא באמצעות ד' מיתות בית דין, במצבים מיוחדים. בנוגע לעונשים אלו קובע החזון איש (יורה דעה ב', ט"ז ד"ה "ונראה"), שבית דין רשאים להשתמש בהם רק בשעה שכל העם מרגיש בהשראת שכינה. הוא מסביר שרק במצב כזה, שבו כל העם חש בהשראת שכינה, יבינו בני האדם שהענשת החוטאים היא חלק מתיקון הרע בעולם. במצב שבו אין השגחה גלויה, עונשים כאלו נתפסים כאלימות גרידא. כתוצאה מכך, אין הם מועילים לחברה, ולכן הם אסורים בשימוש.

לשני עניינים אלה- צמצום השנאה אפילו כאשר היא מותרת, והטלת עונשים רק כשהם נתפסים כאמצעי תיקון- ישנן השלכות חשובות על חברתנו. ניקח לדוגמא את הוויכוחים הרבים הקיימים בין הציבור הדתי לציבור הכללי בישראל דהיום. חשוב להבין את נקודת המבט ואת הרקע של שאר הקבוצות כדי לשפר את יחסנו אתן. חלקים גדולים של הציבור הדתי אינם מקבלים גישה זאת, משום שלטענתם אם הם ינסו להבין את נקודת המבט של הציבור החילוני הם יושפעו ממנה. אך אנו יודעים, שכדי ליצור יחס חיובי עם יהודים אחרים חשוב מאוד להבין את השקפותיהם.

אי אפשר לשפוט אנשים רק על סמך השקפתם הדתית בהווה. היום אני אדם דתי, אולם מי יודע מה היה קורה אילו הייתי נולד וגדל בסביבה חילונית? מי מאתנו מבין כיצד שופט הקב"ה את בני האדם? האם יש מישהו שיודע בוודאות שיקבל שכר בשמים רק משום שהכריז על עצמו כעל אדם דתי? שומה עלינו להיזהר בשפיטת אנשים אחרים, משום שאין אנו יודעים אילו גורמים הובילו אותם למצבם בהווה.

מעבר לצורך להימנע מלשפוט אנשים אחרים, חשוב גם לטפל בנושאים הקשורים לציבור החילוני מתוך ניסיון להבין את השקפתם בעניין. בוויכוח האחרון שבין החרדים לחילונים בעניין סגירת רחוב בר אילן לתנועת רכבים בשבת, נקראתי לדבר בפני הוועדה המייעצת. אמרתי להם, שלדעתי על הרחוב להיות סגור למעבר כלי רכב בשבת, אך לא בגלל האיסור לנסוע בשבת. ברור לי כשמש שגם אם רחוב זה ייסגר לא תיפסק נסיעת יהודים בשבת. אולם בכל זאת, אני חושב כי זו דרישה מתקבלת על הדעת לבקש מאנשים מסוימים שישנו את מסלול נסיעתם כדי לא להפריע לאווירת השבת בשכונה דתית. באותה נשימה אף הוספתי, שלא יפריע לי אם אותם יהודים שאינם שומרי שבת ירצו לפתוח בתי קולנוע ותאטרון בשבת.

יש שהתלוננו בפניי על כך שאמירה כזו מכירה בחילול שבת. עניתי, שהציבור החילוני בירושלים חי בלחץ מתמיד מצד הציבור הדתי, וחשוב שהם ירגישו שהם יכולים להמשיך לחיות את חייהם בשלווה. ברור שהמצב האידאלי הוא שגם אנשים אלו ישמרו שבת (ושאר מצוות), אולם הדרך להגיע למצב כזה אינה באמצעות חקיקה וכפייה דתית. שינוי משמעותי יתאפשר רק בדרכי נועם. לעתים קרובות מתעורר בציבור החילוני הצורך ביותר יהדות. אפשר להיענות לצורך הזה, אולם רק באמצעים חיוביים (בהתאם לקו העולה מדברי החזון איש), ולא על ידי עונשים שאינם מתקבלים בהבנה על ידי הציבור.

 

[1] שבת פרשת קדושים, תשנ"ז.