הפטרת פרשת דברים: שבת חזון - אבלות ותשובה

  • הרב משה ליכטנשטיין

ר"ח אב שחל להיות בשבת

רב ההפטרות שעסקנו בהם השנה אינן נידונות בגמרא וקביעת הקטע הנבואי הנקרא בהם הוא על פי המנהג. היוצאים מן הכלל הזה הינם הפטרות המועדים המפורטות בסוגיא בשלהי מסכת מגילה[1], ובהם מופיעות שתי הפטרות מתוך ישעיהו פרק א':

"ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח'...בתשעה באב גופיה מאי מפטרינן? אמר רב 'איכה היתה לזונה' ".

ואולם, אם ניתן להסיק מתוך הציטוט הזה שחז"ל ראו את הפרק כבעל מסרים חשובים המתאימים למטרות ההפטרה, לא נוכל לראות בכך את המקור להפטרת "שבת חזון", שהרי הגמרא רואה בהצעתה הראשונה משום הפטרת שבת ראש חדש המותאמת בתכניה לראש החדש המסויים של אב ואין היא מכירה בשבת שלפני תשעה באב כבעלת משמעות מיוחדת המצריכה הפטרה ייעודית[2].

שבת הסמוכה לתשעה באב

ברם, מנהג קריאת הפטרה מיוחדת לשבת הסמוכה לתשעה באב מוכר לראשונים, אך מצינו מנהגים שונים. הרמב"ם[3] מעיד על כך ש:

"נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות, שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו, שנייה חזון ישעיהו, שלישית איכה היתה לזונה"

ואילו בעלי התוס' (מגילה לא ע"ב, ד"ה ראש חדש) הביאו את המנהג הרווח היום, תוך כדי הוכחה שכך עולה בבירור מתוך הפסיקתא (המשקף כנראה את המנהג שנהג בארץ ישראל בזמן חז"ל):

"ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה' ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו".

באם ננתח את המשמעות של שני המנהגים הללו, ולא נסתפק בעצם העובדה שכך העם נהג, נוכל להסתייע בכך על מנת להגיע להבנת מגמת ההפטרה. ברם, לשם כך עלינו להקדים הקדמה כללית יותר.

תוכחה וקינה

מלת מפתח בהפטרה שהרמב"ם הציב כהפטרת השבת היא מילת הקריאה בפתיחתה - איכה! זוהי, כמובן, אותה מילה המוכרת לנו היטב מן המגילה הנקראת על שמה, מגילת איכה. משמעות המלה נדונה ע"י חז"ל בהקשר המגילה ונחלקו בה תנאים[4]:

רבי יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר אין לשון איכה אלא לשון תוכחה, הדא מה דאת אמר (ירמיהו ח') איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו וגו', ור' נחמיה אומר אין לשון איכה אלא קינה הדא מה דאת אמר (בראשית ג') ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה, אוי לכה.

ואימתי נאמרה מגילות קינות? רבי יהודה אומר בימי יהויקים נאמרה, אמר לו ר' נחמיה וכי בוכין על המת עד שלא ימות, אלא אימתי נאמרה אחר חורבן הבית, הרי פתרונו איכה ישבה בדד.                     

להבנת מחלוקתם, עלינו לעמוד על המרחק העצום שבין שני המושגים המוצעים: תוכחה וקינה. התוכחה נועדה להוכיח לאדם את טעותו, להסביר לו את ההפרש שבין הדרך הנכונה ללא נכונה, להחזירו למוטב ולהביאו להתנהגות הולמת. הנביאים הוכיחו את ישראל על מנת שייטיבו את דרכיהם ועלילותיהם, ומצווה על כל אדם מישראל להוכיח את חברו. אמור מעתה, המושג האופרטיבי העומד ביסוד התוכחה היא התשובה. המבט הבסיסי הוא אופטימי, היות שהוא מניח שהאדם מסוגל להשתנות מחטאיו בהווה. בדרך זו, העונש ימנע והחורבן לא יבוא. יתר מכן, לא רק בנוגע לעתיד יש אופטימיות אלא אף ביחס לעבר, שהרי אם התוכחה תצליח, אף חטאי העבר לא יחייבו את העם גלות, כי התשובה תפעל את פעולתה וזדונות ייהפכו כזכויות.

הקינה, לעומתה, היא פסימית מיסודה. אין היא באה להחזיר את האדם בתשובה אלא לבכות עמו על מר גורלו ולקונן עליו. ביסודה עומדים הבכי והייאוש אל מול מציאות שבלתי ניתנת לשינוי או לתיקון. העבר וחטאיו חרוטים בעט ברזל ובצפורן נחושת ולא ניתן אלא להדגיש ולהרגיש את ההחמצה הנוראה ולתנות על ההרס והאבדון. מושג היסוד העומד בבסיס הקינה איננה תשובה אלא אבלות.

תשובה או בכי

מחלוקתם של ר' נחמיה ור' יהודה היא איזה משני המושגים בא לידי ביטוי בקריאה איכה ומה מגמתה של המגילה - תשובה ותוכחה או בכי ואבלות? ר' יהודה רואה את הקריאה לתשובה במוקד מגילת איכה, ועל כן הוא מפרש את הפתיחה כקריאה לתשובה, כשמשמעותה המילולית של המילה "איכה", ז.א. איך, יכול להיות מתפרש ע"י כפניה ועידוד להסיק את המסקנות הרוחניות ולשנות כיוון מן הרע לטוב. דעתו בהמשך המדרש שהמגילה נאמרה קודם לחורבן בימי יהויקים קשורה לכך, כמובן, כי תפקיד המגילה היה להחזיר את ישראל בתשובה ולמנוע את החורבן, ועל כן ברור שהיא מופנית לעם קודם החורבן. דעתו החולקת של ר' נחמיה, לעומת זאת, רואה במגילת איכה מסמך של קינה ותוגה, בכי ואבלות. זעקת האיכה איננה באה להוצאת מסקנות אופרטיביות אלא היא מביעה את התמהון וההלם לנוכח עולם שונה ואכזר, ולרגל היעלמותו של העולם המוכר והנעים שהיה ואיננו. ממילא, זמן המגילה איננו קודם לחורבן אלא לאחריו, שהרי טענתו היא "וכי בוכין על המת עד שלא ימות?!", והמגילה היא בבחינת בכי על המת.

הבדלי הגישה והזוית הללו עומדים בבסיס חלק ניכר מהלכות ומנהגי תשעה באב, ועוד נזקק לשניות זאת בשיעורים הקרובים, בל"נ.

פרק אחד - עקרונות שונים

מעתה, נשוב למשמעות "איכה היתה לזונה?" לא רק שאף כאן יש לשאול את אותה השאלה ביחס לטיב ה"איכה" מבחינה עניינית אלא שחז"ל גם הדגישו את הזיקה שבין המופעים השונים של המלה[5]. אף כאן, עלינו לשאול האם מגמתו של ישעיהו הינה תוכחה או קינה.

אין ספק שחציו הראשון של פרק א' בישעיהו הינו נבואת תוכחה. הנביא עצמו אומר זאת:

"רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה. לכו נא ונוכחה יאמר ד' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ד'  דבר".

בפסוקים הללו מסתיים החלק הראשון של הפרק, בקריאה לתשובה והפקת לקחים, המוגדרת ע"י הקב"ה עצמו כפעולת תוכחה. את הפרק ממשיכים פסוקי 'איכה היתה לזונה' שיש בהם תיאור מצב מוסרי קשה וכמה פסוקי נחמה הבאים לאחריה, אך אין בפסוקים הללו פניה לעם לשוב בתשובה ולחדול מלהרע. לאור זאת, המנהג המובא ע"י הרמב"ם מחלק את הפרק לשתי הפטרות, וזאת על אף שהשנייה היא קצרה למדי. הסיבה לכך היא ההבנה והנחת היסוד היא ש"איכה להיתה לזונה" מבטאת קינה ולא תוכחה. לא ניתן לחברם יחד, שהרי יש מאחריהם עקרונות שונים ומטרות שונות, ולכן הם נקראים בשתי שבתות שונות.

לאמיתו של דבר, אף לאחר החורבן, ניתן לגשת לאירוע מזווית האבל על מה שאבד ואיננו, וניתן להשתמש בלקחי העבר על מנת לשוב בתשובה בהווה. נקודה זו הודגשה ע"י הרמב"ם[6] עצמו בהלכה ידועה המגדירה את מטרות הצומות:

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".

אמור מעתה, חלוקת ההפטרות במתווה של הרמב"ם היא הפטרת תוכחה ותשובה בשתי השבתות הראשונות של בין המצרים והפטרת אבלות בשבת הקודמת לתשעה באב[7].

מנהגינו

בזאת, עלינו לבחון את המנהג המובא בתוס' והרווח בימינו. לאור האמור עד כה, נראה לומר שהם ראו את כלל הפרק כנבואה אחת, ועל כן לא הפרידו בין חלקיה אלא קראו את כולה כהפטרה אחת. כמו כן, היה נראה שיש לראות את כלל הנבואה כנבואת תוכחה ולא כקינה, שהרי כבר ראינו שחלק ממנה הינו דפוס תוכחה מובהק. ממילא, פסוקי הנחמה בסופה יתפרשו לא רק כנחמות על החורבן שהיה אלא כתמריץ ואתגר לתשובה. וכך, אכן נראה להסביר מנהג זה, שהינו המנהג העתיק של הפסיקתא.

ברם, עלינו לשים לב לסוף דברי התוס'. היה ניתן להצדיק את המנהג בעצם הקביעה שבעניינים ליטורגיים, מקורות מדרשיים דוגמת הפסיקתא הינם בעלי משקל הלכתי שווה ערך למקורות הלכתיים, ובפרט כשהם משקפים את המנהג שנהג בזמנם. המנהג משקף תפיסה שההפטרה היא תוכחה ועל כן קוראים אותה כיחידה אחת, בשבת הסמוכה לתענית. ואולם, התוס' מציעים הסבר אחר להצדקת מנהגינו, תוך כדי הכנסת גורם הלכתי נוסף לתמונה. וכך הם כותבים:

"והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר"ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה, ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד שנכנס ר"ח, ואין הלכה כן. וכן פירש הר"ר אליעזר ממיץ ולכך אנו מפטירין שמעו וכן אנו נוהגין ע"פ מסכת סופרים, שאנו קורין ויחל בתעניות, ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות".

הפטרה כביטוי אבלות

משמעות דבריהם היא שהפטרת חזון ישעיהו שמוזכרת בגמרא כהפטרת ראש חדש אב איננה הפטרת ראש חדש, כפי שהצענו בפתח הדברים, אלא היא הפטרת אבלות המבטאת את אבלות ימי בין המצרים. לאור זאת, טוענים התוס', המימרא בבבלי שקוראים את ההפטרה הזאת בראש חדש אב תלויה במחלוקת אחרת (תענית כט ע"ב) אם האבלות המקדימה לפני תשעה באב מתחילה מראש חדש או רק מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב. היות ואנו פוסקים מעיקר הדין שאין אבלות אלא בשבוע שחל בו, ממילא ההפטרה חייבת להדחות לאותו שבוע שיש בו את האבלות, ועל כן מאחרים אותה ומפטירים בהפטרה אחרת בשבוע הקודם. והנה, אם נשאל את עצמנו מה טעם לקרוא הפטרת פורענות אחרת בשבוע הקודם, אם אין בו אבלות, אזי התשובה פשוטה והיא שההפטרה של "שמעו דבר ד' " איננה הפטרת אבלות אלא הפטרת תוכחה הקוראת לשוב בתשובה (כפי שברור מן הפסוק הראשון הקורא לישראל לשמוע בקול ד'), ועל כן אין בעיה לשבצה קודם. אבלות איננה יכול לבוא אלא בזמן אמת, ולאחר שהגיע הזמן המתאים, אך תוכחה איננה מוגבלת לזמן הבכי אלא מתאימה לכל עת שבו הלקח מן החורבן רלבנטי.

לאור זאת, ברור מדברי התוס' שלדעתם הפטרת חזון כולה היא הפטרת אבלות, ואין התוכחה הכלולה בה אלא ביטוי לאבלות המביאה לידי הרהור תשובה, אך זו נתפסת כתוצר לוואי המבטא את האבלות, ולא כמטרת הנבואה, ובזה נחלקו התוס' עם הרמב"ם, שלדידו יש שתי נבואות, אחת של תוכחה ואחת של אבלות, וניתן לראות יפה את חלוקת הפרק לשתי יחידות שונות, ואילו לדידם יש רק נבואת אבלות אחת המורכבת מכמה אלמנטים.

הפולמוס ההלכתי האשכנזי

לעומת זאת, נראה יותר כפי שהצענו קודם שאם רוצים לראות את 'חזון ישעיהו' ו'איכה היתה לזונה' כיחידה אחת, יש להגדירם כנבואת תוכחה ולא כאבלות. ואכן, העמדה המובעת בתוס' זכתה לדיון ותגובה בשעתו, והטענה שההפטרה איננה אבלות אלא תוכחה הועלתה ע"י הראבי"ה, מגדולי ההלכה באשכנז בשלהי המאה הי"ב. לדבריו, הפטרת חזון ישעיהו אכן מתאימה לכלל תקופת בין המצרים אלא שהמנהג בחר בסדר אחר מזה המופיע בגמרא, ואין בזה משום חריגה, אך משמעות ההפטרה איננה אבלות.

היות ודברי הראבי"ה נאמרו בפולמוס הלכתי עם עמיתיו בעלי התוס' ולא נועדו מראש לשיעור בבית מדרש וירטואלי, דבריו מניחים היכרות טובה למדי עם דרכי הטיעון ההלכתיים, וכן עם הסוגיות הרלבנטיות בעניין תשעת הימים. אני מביא אותם כאן כלשונם עבור הקוראים הרגילים בכך, אך מי שאינו רגיל בכך, יכול לסמוך על התמצית המובאת לעיל. ואלו דבריו בנידון דידן (ספר ראבי"ה סי' תקצ"ה):

גרסינן בגמרא דידן: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו', והיינו חזון ישעיהו, ואנו לא נהגינן הכי, אלא לעולם קורין חזון ישעיהו בשבת הסמוכה לתשעה באב. וכבר היה [מעשה] שרצה להנהיג רבינו אפרים לקרות בגרמיישא כרב יהודה, ולא שמעו לו. ומורי הר"ר אליעזר זצ"ל שלח לו דרב יהודה בר שילת אמר רב סבירא ליה כמאן דאמר בשילהי מסכת תענית דנוהג אבילות מראש חדש ועד התענית. ופלוגתא הוא דרבי מאיר ורבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל, ופסקינן התם אמר רב[א] הלכה כרבי מאיר והלכה כרבן שמעון בן גמליאל ותרווייהו להקל שאינו אסור לא לפניו ולא לאחריו אלא אותו שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. והפטרה דחזון ישעיהו נהגו לקרותה בניגון קינה, וענין אבילות הוא. ואף על גב דשבת שמפטירין בה אינה משבת שחל תשעה באב בתוכה, כיון דבחול לא אפשר לאפטורי מפטיר בשבת. והקשיתי למורי דלדבריו קשיא דרב אדרב דקאי אמתניתין, וקאמר רב לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו מותר. ותו דפרכינן לשמואל מברייתא דקתני שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה וכו' עד לפניו אסור לאחריו מותר קשיא לשמואל, מכלל דלרב מסייעא ליה, [אלמא] דדוקא שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה לפניו אסור. ואין לומר דלתנא דמתניתין קאמר וליה לא סבירא ליה, דאם כן מאי פריך מתנא לתנא. אלא נראה בעיני דרב סבר דהפטרה לאו אבילות גמורה היא כעין סיפור וכיבוס, אלא כעין מיעוט שמחה, ותנן משנכנס אב ממעטין בשמחה. ואנן דקרינן ליה לחזון ישעיהו בשבת הסמוכה לתשעה באב נראה לי דסמכינן אסדר דרשות סימני הפטרה שבפסיקתא דרב כהנא, וסימן דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש, דברי ירמיהו, שמעו דבר, חזון ישעיהו, נחמו נחמו, ותאמר ציון עניה, אנכי, רני קומי אורי, שוש אשיש, דרשו, שובה. וכל שאינו בקי במדרשים ובספרים חיצונים אין לו לסתור ולהרוס בנין קדמונים ומנהגם ואם ריק הוא ממנו ריק.

 

 

 



[1] לא ע"ב.

[2] ניתן להיווכח בכך ממקומה של המימרא במכלול הסוגיא:

     "בראשי חדשים 'ובראשי חדשיכם'. ראש חדש שחל להיות בשבת מפטירין 'והיה מדי חדש בחדשו'. חל להיות באחד בשבת, מאתמול מפטירין 'ויאמר לו יהונתן מחר חדש'. אמר רב הונא ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח'...בתשעה באב גופיה מאי מפטרינן? אמר רב: 'איכה היתה לזונה' ".

כפי שניתן לראות, המימרא בענין חדשיכם ומועדיכם היא האחרונה בסדרת פסקים ביחס להפטרות הקשורות בראש חדש . אמנם, הטוען יכול לטעון שהמשך הגמרא דנה בהפטרת תשעה באב, ועל כן המימרא בעניין חודשיכם ומועדיכם אינה מוכרעת, ולא ברור האם להסמיכה לאחור לדיני ראש חדש או לדורשה לפנים ולענייני תשעה באב. ואולם, מכך שהסוגיא איננה מחייבת אלא כשראש חדש חל בשבת (ואין היא נקראת כלל אם ראש חדש איננו בשבת), נראה ברור שביסודו של דבר מדובר בהפטרת ראש חדש, המותאמת לחדש אב. הזיקה להפטרת תשעה באב היא בכך שנבואת ישעיהו נחשבת כרלבנטית וראויה להישמע בעונה זו של השנה ולכן היא המתאימה ביותר מבין פרקי הנבואה המזכירים את ראש חדש כמועד, אך מדובר בקיום מצוות הפטרת ראש חדש מדין "בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" (ברכות מ ע"א) ולא בקיום של בין המצרים.

[3] סדר התפילות המפטיר בנביא.

[4] איכה רבה א, א.

[5] "שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד.

     א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה" (איכה רבה א' א').

[6] הלכות תעניות ה, א.

[7] הניתוח הזה נראה לי משכנע וסביר ביותר. אמנם, יש להעיר שהוא מתנגש עם לשון הרמב"ם בהלכות תפילה, שכן הרמב"ם כותב "נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות". כפי שניתן לראות, הוא מגדיר את כל ההפטרות כ"דברי תוכחות". עם זאת, הדברים עדיין נראים נכונים; ראשית, אין ודאות שהרמב"ם התכוון לקבוע עמדה בשאלה זו כשכתב כך. שנית, אף אם יש בדבריו עמדה ברורה בנושא (ואלה ישתלבו עם עמדתו המצוטטת לעיל מפ"ה מהלכות תענית), עדיין נוכל להציע זאת כהצדקה למנהג שהוא מעיד עליה כמנהג העם.