הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי (ג)

  • הרב יואל בן נון

הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי - מפני מה לא שלח יוסף (שליח) אל אביו? (ג)[1] / הרב יואל בן-נון

עלינו לחזור לפיכך לנקודת הפתיחה ולקבוע, ראש לכל, כי יוסף לא ידע בשחיטת השעיר וברמאות האחים עם אביהם כי נטרף יוסף. מחשבה מעין זו אף לא עלתה בקצה דעתו! לכן, יוסף הוא התוהה במשך 13 שנה של עבדות במצרים, ועד לעלייתו לגדולה, היכן אביו! - מדוע אין איש מחפשו?! כל נתוני הקושיה מתהפכים עתה: ארץ מצרים קרובה לארץ כנען, אביו של יוסף איש נכבד ומפורסם, בעל קשרים משפחתיים וממלכתיים מסועפים, שיירת הישמעאלים - המדנים - המדיינים יש בה ככל הנראה קרובי משפחה לא רחוקים (כ"ה, א-ו), ואיש לא יגיד שאי אפשר לאתר אף לא אחד מאנשי השיירה! הן ישמעאל, מדן ומדיין, בניו של אברהם הם, ואף אם פנו לארץ קדם, אפשר למצאם שם. יש ליעקב די שליחים ועבדים ללוות עדרים לקראת עשו - בוודאי יש לו כדי לחפש את יוסף. יעקב אינו עושה כך, כי חושב הוא שנטרף בנו, אך יוסף אינו יודע זאת![2]

תמיהתו של יוסף מצטרפת לחרדה נוראה ההולכת וגוברת עם חלוף השנים - איש אינו בא! עינוי הנפש של יוסף מתמקד בדמות דיוקנו של אביו. לקול המכה כפטיש: איפה אבא? מצטרף קול אכזר שני: מדוע שלחני אבא אל האחים? מדוע הפשיטוני מיד בהגיעי? מדוע השליכוני אל הבור? וכי לא ידע אבא כמה מסוכנים הם שמעון ולוי, והרי אמרתי לו את "דבתם רעה"? ומה אמרו לו האחים בחזרם? האמנם לא ידע אבא דבר בכל מעשיהם? הקולות מתערבים, מתמזגים ונפרדים, מעוררים גלי פחד וייאוש, זעם ושנאה חליפות. די בחודשים אחדים כדי להשתגע - בור, גמל, מכירה לעבד, ו-איש אינו בא...!

הייאוש הנורא מפנה מקום להשלמה שקטה עם מר גורלו. אין מנוס עוד מהמסקנה החדה כתער: האחים שכנעו את אבא! לפני? אחרי? אין יודע! או יוסף - או כולנו! מישהו ימות! מוטב פירוד - כמו שהציע אברהם ללוט - כמו ששילח אברהם את ישמעאל - כמו שפרש לו עשו. אין ספק - אבא השלים עם שילוחו של יוסף, המתגאה, המתגרה, המביא דיבה, המעורר שנאה ומדנים, החולם לשלוט באביו ובאמו... וקול אחר זועק בלבו: הייתכן שישלים אבא עם גירוש בנו האהוב, בכור לאמו, עטור בכהונתו? והקול הראשון משיב: זכור איך העמיס אברהם את ישמעאל בנו עם חמת מים לנוע אל המדבר! איך הושלך תחת אחד השיחים! איך ניצחה שרה! איך שמע לה א-לוהים! ועוד: איך נכנע יצחק? איך הפסיד עשו האהוב? איך ניצחה רבקה? איך שמע לה א-לוהים?

ולבסוף - היש הגנה באהבת האב? הרי אמך רחל כבר מתה בדרך (ראה בראשית, מ"ח, ז), ויעקב אצל לאה - האם אמרה דבר נגדו? האם דחה אותו אבא? האם נכנע? האם אמר ה' ליעקב שיוסף חטא והפסיד?

13 שנים של ייסורי נפש כאלה קבעו השלמה שקטה: לחיות עם מסורת מבית אבא, מבחוץ! לא לחטוא לא-לוהים - אפילו אם דחה אותו על חטאי גאוותו - לא יקרב אל אשת אדונו.

אך כאשר ימלוך יוסף על מרכבת המשנה, כאשר יגלח חתימת זקנו ויתייצב לפני פרעה, פרעה, כבר יהיה ברור לו ליוסף, שעליו לבנות את חייו מחוץ לבית אביו - כך גזר עליו ה'; ואבא - אף אם אהב, אף אם מחה, על כורחו נכנע והשלים!

כאשר נולד בכורו, בן המצרית, הוציא יוסף את כל אשר בלבו:

"מנשה, כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (מ"א, נא) - עד נשייה!

עם הולדת השני, כבר נרגע:

"אפרים, כי הפרני א-להים בארץ עניי" (מ"א, נב).

יעקב חי בטעות של כותונת, כי מת יוסף ונטרף. אולי עודנו מאמין בנס - אולי בכל זאת טעו - אולי מצאו אדם והצילו - אך מיד מגורשת האשליה ע"י האבלות הקשה.

יוסף חי בטעות של כותונת, שהופשטה, שנלקחה, שפינתה מקום לבגדי-שש, שאומרת: יוסף שולח מביתו בגאוות-חלומותיו.

יוסף חי בטעות של אבא, שוויתר, שנכנע, שהפסיד במאבק על בנו אהובו, שצירף את יוסף לרשימת הדחויים במשפחת תרח (זו - אולי - גם כוונת המדרש - בראשית רבה, צ"א, ו, שחיפשו האחים את יוסף בבואם למצרים, עשרה, בכניסתם בשערים שונים - ולעג לרש הוא זה בעיני יוסף: וכי עכשיו נזכרו לחפשני? שואל עצמו יוסף בראותו אותם).

כשראה אותם יוסף נזכר בחלומות; כששמע על אביו מפיהם ניתר לבו. כל החרדה הישנה צפה באחת: "האמנם? הייתכן?"

"מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם... לא אדני ועבדיך באו לשבר-אכל... לא כי... שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען, והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו..." (מ"ב, ז-יג).

יוסף תמה: ובכן, הכיצד ויתר יעקב על אחד משנים-עשר?! הלוא יחסר שבט?! הלוא הכול יודעים את סוד שנים עשר השבטים - הלוא גם ישמעאל - "שנים-עשר נשיאם" הוליד?! הן גם לעשו שנים-עשר בני-בנים! וגם לנחור! (בראשית י"ז, כ; כ"ה, טז; ל"ו, י-יד; כ"ב, כ-כד). הן בירך ה' את יעקב בשובו מפדן ארם וקראו ישראל, ונולד לישראל בנו בנימין, ובארץ ישראל נולד - "ויהיו בני יעקב שנים-עשר"! (ל"ה, כב). היוכל בית-ישראל להיבנות בלי למלא את החסר?! ואיך ייבנה המקדש בלא שבט?! הן יעיד המזבח של אליהו הנביא שאי אפשר לישראל אלא בשנים-עשר שבטי בני יעקב:

"ויקח אליהו שתים עשרה אבנים, כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך"! (מלכ"א, י"ח, לא)

האם לא עזבה השכינה את יעקב באבלו? (ראה אונקלוס ורש"י ל"ותהי רוח יעקב אביהם" - מ"ה, כז) האם לא תעבור שוב אל מי מן האחרים במשפחה?? הייתכן?! אמרו האחים: "שנים-עשר... והאחד איננו" - היחסר חודש בשנה?! איך ויתר יעקב ומדוע?

ויוסף פותר: להביא את בנימין - אחיו בן אמו. הוא ידע הכול - למה נכנע אבא? ומה קרה? ומה יהיה? על-כן ירד בנימין, יוחלף בשמעון, ויישאר אצל יוסף. ממנו אפשר היה לדעת הכול על "אביכם הזקן אשר אמרתם", ועל כל אשר אירע בינתיים. אז גם יוכל יוסף להחליט אם להפר את שתיקתו אם לא.

יוסף חשב עוד להתאפק ולהשיב לעצמו, איך ומדוע נענש ושולח מבית אביו, עד שכחה, עד נשייה, אך יהודה קלקל את תכניותיו, ושבר את החומה.

יהודה יצא להציל את בנימין דרך השכנוע על אביו הזקן, אולי ייעתר האיש השליט-הקשוח לרחם על האב הזקן, אבל ההשגחה שלחה את יהודה למוטט את חומת טעותו של יוסף, כדי למוטט גם את חומת טעותו של יעקב. וכך שם הקב"ה בפי יהודה, המתפתל בניסיונו הנואש - המסוכן להציל את בנימין, והנהו שלוח - מבלי דעת - להציל את יוסף ולומר לו: אבא מתאבל עליך:

"ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה. ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון, והורדתם את שיבתי ברעה שאלה, ועתה..." (מ"ד, כד-ל).

יוסף איננו שומע עוד את ההמשך! גלי קור וחום מציפים אותו מגבו - "ואמר אך טרף טרף, ולא ראיתיו עד הנה ..."

הנה האמת העירומה: אבא הוטעה! חשב שנטרפתי! מתאבל עלי כל הימים, בוכה וצועק! לא ויתר, לא שכח, לא נכנע - לא הושפע!

לא האחים בני לאה - לא לאה אמם! לא! לא נשייה!

"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי... ויתן את קלו בבכי... ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי..." (מ"ה, א-ג).

העוד אבי חי? העודנו אבי? חי ואוהב ולא שוכח? הייתכן?!

כל הנשייה היא טעות - גם בעיוורונו ידע ישראל הזקן להבחין ולהסיר ימינו מעל ראש מנשה - שנים עשר אחים אנחנו, והאחד ישנו. אמנם יש כוח גם לטעות של גדולים. יוסף לא יחזור ויימנה בין השבטים כי אם בניו, ואפרים ראשון להפרות את הנשייה:

"ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית, מ"ח, ה).

כל עשרת השבטים, "שאינם עתידים לחזור"[3], כל פירוד הממלכות, כל שכחת אבינו הזקן - הכול טעות, הכול נחשף בעירומו, הכול מתברר - העוד אבי חי??

יהודה לא התכוון להציל אלא את בנימין - והנה דבר ה' מגרונו אל יוסף ושלח אליו כי מיטתו של יעקב שלמה, והבנים שנים-עשר. כולם. ועוד - כי אשת יעקב העיקרית-האהובה היא רחל, ושני בניה נפגשו מחדש בזכות יהודה גם אם בלא דעתו - ומנשה נגאל!

כל נפתולי בית יוסף וצאצאיו באים מכוחה של הטעות המרה: 22 שנות נשייה מדומה. כל הכפירה, כל השמד, כל הזעם וההשלמה, תולדותיה של נשייה מדומה.

מסירות נפשו של יהודה הפכה אותו בלי כוונה מצידו לצינור לדבר ה', להסיר את הטעות, לנשות את הנשייה, להפרות את הגאולה.

אין מנוס מפירוש זה מבחינת הפשט, ולו מסיבה אחת: הוא נשען על מה שהתורה עצמה אומרת, על דברי יהודה ש"שבר" את יוסף בגלותו ליוסף את אבל אביו עליו - "ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה", ועל פירוש שמו של מנשה מפי יוסף. רק פירוש זה אינו מניח שיוסף תכנן מראש בדיוק נמרץ את מה שקרה לבסוף. עדות התורה מפורשת ש"המתרחש לבסוף" היה פרייה של הפתעה גמורה והשגחה גלויה ושיבש את תכנונו של יוסף.

אין מנוס מפירוש זה מבחינת המדרש ההיסטורי, מפני שהוא מסביר את גלגולי ההיסטוריה הישראלית המשתקפת בנבואת "הבן יקיר לי אפרים... זכר אזכרנו עוד" (ירמיהו ל"א, יט). תולדות שבטי ישראל מלאים עד היום בשאלת השכחה והנשייה מבית אבא (עיין היטב בירמיהו, פרק ג', ובהמשך הנבואה בפ' ל"א), ומאידך - בגילוי הטעות והתשובה. שנים-עשר שבטים אנחנו - אחד לא חסר! כל הדחיות אל מחוץ לגדר הן פרי מר של טעות מרה-שסופה להתברר!

אין מנוס מפירוש זה מבחינת הסוד (עומק הכוונה הא-לוהית בהשגחת העולם), מפני שהוא מבדיל היטב בין הנגלה והנסתר, בין כוונות בני-האדם, אפילו גדולי צדיקיהם, לבין תכניות ההשגחה, אשר גם דרך כל הכישלונות בוראות אורו של משיח עם אחדות ישראל לשבטיו.

 


[1] אנו מביאים את המשך מאמרו של הרב יואל בן-נון, העוסק בשאלה: מדוע יוסף לא יצר קשר עם אביו במשך שהותו במצרים? בדברים שלפנינו - הרב יואל בן-נון בוחן גישה פרשנית רווחת: שיוסף רצה לראות אם שב השלום למשפחה, ולהעמיד את האחים במבחן ביחסם אל בנימין. חלק א', חלק ב' .

[2] רבים אומרים כי לחפש עבד במצרים הקדומה, בית עבדים של עשרות רבבות נפש, הוא כמו לחפש מחט בערימת שחת, ואינם צודקים, כי במצרים העתיקה ובעיקר בדלתה היה פיקוח מסודר על כל הנכנסים והיוצאים, ופקידי גבול היו דולקים גם אחרי 2 עבדים שברחו; שיירות נרשמו ומכס שולם. אי אפשר היה להיכנס למצרים או לצאת ממנה אלא בדרכים הרשמיות, ויוצאי דופן היו מטפסים בלילה על "קיר המושלים", שבין מצרים לסיני, ונמלטים (ANET עמ' 19, 227-230 ו- 258-9). אפילו בחולשתו של משטר צנטרליסטי כזה ניתן היה למצוא גם מחט בערימה, לפחות בדלתה, ואפילו בשלטון ההיקסוס היה פיקוח מלא בין סיני והדלתה, מרכז שלטונם. מדרשי חז"ל דייקו בכך הרבה יותר מהשערות סתמיות מודרניות, ר' בראשית רבה, מ, ו, וצ"א, ו,, על מידת הפיקוח שנהגו המצרים לצורכי המכס ולשאר צרכים. מה שיכלו האחים לעשות כעבור שנים רבות, יכלו לעשות מיד, וכן היו עושים לו ידע יעקב במכירת יוסף.

[3] ראה בסנהדרין, קי, ע"ב, ושם, קיא, ע"א - רב ור' יוחנן מלמדים זכות וחוזרים לדעת ר' אליעזר, שעתידים עשרת השבטים לחזור.