הקדמה לספר משפטים

  • הרב אביעד ברטוב

א. סדר נזיקין וספרי משנה תורה

כאשר בוחנים כיצד סידר הרמב"ם את ענייני סדר נזיקין בספרי משנה תורה לעומת ששת סדרי משנה, מצטיירת התמונה הבאה:

ששה סדרי משנה

משנה תורה

בבא קמא

ספר נזיקין

בבא מציעא

ספר קנין ומשפטים

בבא בתרא

סנהדרין

ספר שופטים

מכות

שבועות

ספר הפלאה

עבודה זרה

ספר מדע

הוריות

ספר שופטים

 

 

כפי שניתן לראות מתוך הטבלה, מרבית ענייני סדר נזיקין מתרכזים לספרים נזקין, קניין, משפטים ושופטים, וחלק קטן מהם נמצא בספרים מדע והפלאה. מטרת הסידור של הרמב"ם היא שמירה על רצף עניינים תכני, בעוד שרבי יהודה הנשיא במשנה שמר על סדר הופעת ההלכות התורה. רצף העניינים התכני של הרמב"ם הוא כדלקמן:

1. ספר נזיקין, , העוסק בענייני נזקים.

2. ספק קניין, העוסק בענייני מקח וממכר.

3. ספר משפטים, העוסק בהתקשרויות ממוניות שונות (שכירות, שמירה וכדומה).

4. ספר שופטים, העוסק בענייני ענישה והרשות השופטת.

לבחירתו של הרמב"ם לפתוח בדיני נזיקין, יש רווח כפול: מחד הוא משמר חלקית את הסדר אותו הנחיל רבי בששה סדרי משנה, ומאידך, בשונה מרבי, הוא מוציא עניינים שאינם קשורים בצורה מובהקת לדיני ממונות, כדוגמת נדרים, שבועות, ועבודה זרה, אותם הוא מסנף לחטיבות אחרות במשנה תורה הקשורות באופן מובהק לנושאים אלו (הפלאה ומדע).

ב. ספר משפטים

ספר משפטים, כספר קניין, עוסק בהתקשרויות ממוניות, וכאן עולה השאלה מדוע פיצל הרמב"ם בין שני הספרים אם שניהם עוסקים באותו תחום משפטי. התשובה לכל היא כי להתקשרויות בספר משפטים יש רובד נוסף, והוא אי ניצול הכוח שיש ביד הצד החזק בעסקה. כדי לבהיר את הדברים נעיין בדברי הרמב"ם בנוגע למספר עניינים בספר משפטים, בהם בא לידי ביטוי רעיון זה.

כלל האצבע של הלכות שומרים

הרמב"ם מסביר כך את העקרון המנחה של דיני השומרים:

ואחר כך דין ארבעה שומרים, ואפני היושר בו מבואר. והוא, ששומר חנם, שאין תועלת לו כלל בזה הענין, ואמנם הוא גומל חסד, הוא פטור מן הכל, וכל נזק שיארע הוא מכיס בעל הממון. ושואל, שהתועלת כולה שלו ובעל הממון הוא הגומל אותו חייב בכל, וכל הנזקים המתחדשים הוא מכיס השומר. אבל נושא שכר והשוכר, כל אחד משניהם, רצוני לומר השומר ובעל הממון, משתתפים בתועלת, ולזה נחלקו הנזקים בין שניהם. מה שיבא מנזק מפני מעוט השמירה הוא מכיס השומר, והוא גנבה ואבדה, כי הגנבה והאבדה באה מפני שלא שמר שמירה מעולה. והנזקים שאין תחבולה למונעם והיא שבורה ושבויה ומתה, הם מכיס בעל הממון.

(מורה הנבוכים, ג', מב).

הכלל שקובע הרמב"ם הוא שגודל האחריות נקבע לפי גודל ההנאה. למשל, לא ניתן לדרוש משומר חינם אחריות גבוהה יותר בשעה 'שהתועלת' האישית שלו אפסית. את המשוואה תועלת/אחריות הרמב"ם תופס כנגזרת מ"אופני היושר", והם אלו אשר לא מאפשרים לבעלים לנצל את כוחו ולבקש מן השומר רמת אחריות גבוהה מדי.

 הדאגה לחלש בהלכות פועלים

לגבי פועל, הרמב"ם כותב כך:

ואחר כן הפליג בחמלת השכירים לעניים, ואמר למהר שכרם ושלא יונו אותם בדבר מדינם. רצוני לומר שינתן לו כפי עבודתו, ומן הרחמנות עליו שלא ימנע ואפילו הבהמה מלאכול ממה שהם עושים בו מן המזונות, כפי משפטי זאת המצוה.

(שם).

הפועלים מכונים כאן "עניים", כיוון שעל פי המציאות הכלכלית בימי התורה ובימי חז"ל הפועלים היו במעמד סוציואקונומי נמוך מזה של בעלי קרקעות. אולם, גם כאשר מבחינה אובייקטיבית הפועל איננו עני, הוא בכל מקרה הצד החלש בעסקה, המצפה לתשלום מן האדם ששכר אותו. התורה מנחה את הצד החזק שלא לנצל את עמדת הכוח שלו, לחמול על הצד החלש ולא לרמוס את זכיותיו, ויש לדאוג אפילו לזכויות של בעלי החיים.

דאגה לבני המשפחה בהלכות נחלות

את ספר משפטים חותמות הלכות נחלות. לכאורה, הלכות אלו שייכות לספר קניין, שכן ירושה שאדם מקבל היא קניינו. מדוע, אפוא, הרמב"ם בחר למקם דינים אלו בספר משפטים?

ומדיני ממונות גם כן הירושות, והם מדה מעולה. רצוני לומר שלא ימנע האדם טוב ממי שהוא ראוי לו, ואחר שהוא הולך למות שלא יקנא ביורשיו ולא יפזר ממונו. אבל יניחהו למי שהוא יותר ראוי לו מכל בני אדם, והוא הקרוב לו יותר לשארו הקרוב אליו ממשפחתו.

(שם).

אדם המוריש ירושה לבניו מקבל כוח עצום בידו, והירושה יכולה להיות אקט של נקמה בבני משפחה שונים. לחילופין, אדם יכול להחליט לתרום את ממונו במקום להשאירו ליורשיו. הרמב"ם מדגיש כי התורה מנחה את האדם שלא לעשות זאת, אלא מוטל עליו לדאוג לבני משפחתו

אביהם של יתומים

הנושא האחרון של הלכות נחלות הוא דיני אפוטרופוס. לאפוטרופוס יש רשות לנהל את הנכסים עליהם הוא מופקד ביד חופשית, אולם דברי הרמב"ם חייבים לעמוד לנגד עיניו:

אף על פי שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שביארנו[1], צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות. שנאמר "סלו לרוכב בערבות" (תהילים, ס"ח, ה) וגו' "אבי יתומים"[2] (שם, ו) וגו'.

(הלכות נחלות, י"א, יב).

הקב"ה, "רוכב ערבות", הוא האפוטרופוס האמתי של היתומים. אפוטרופוס בשר ודם צריך לזכור זאת, ולא לנצל נכסי היתומים לצרכיו.

ג. מהסוף להתחלה

דברים אלו מתקשרים גם לפתיחה של ספר משפטים, לה בחר הרמב"ם פסוק מספר תהילים:

אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.

(קי"ט, ז).

בפסוק שלפנינו מתמזגים זה עם זה שתי מצוות: תפילה ("אודך") ולימוד תורה ("בלמדי משפטי"). למרות שמדובר בשתי מצוות שונות, בפסוק זה הן משתלבות. כאשר אדם לומד את "משפטי צדקך" (ספר משפטים) הוא לא רק מחכים, אלא גם מפנים את הערכים של הלכות אלו, והופך אותן לעבודה שבלב ("אודך").

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   הלכות נחלות, י"א, ה.

[2]   הציטוט המלא הוא:

(ה) שִׁירוּ לֵאלֹוקִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָ-הּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו.

(ו) אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹוקִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ.