הרצון

  • הרב איתיאל גולד

הרצון

'אני עושה את זה פשוט כי בא לי', היא טענה המושמעת כיום רבות כהסבר לעשיית פעולות שונות בידי אנשים. מה שה'אני' רוצה הוא הדבר החשוב ביותר, המנחה את החיים. באופן שטחי, צורת חיים זו נראית משוחררת ומלאת חופש; אך בעומק, היא מבטאת סוג של שיעבוד - לא לגורם חיצוני, אלא לרצונות שלי. הרצון האישי נתפס כדבר עצמאי המתעורר מאליו, שלא ניתן כלל לשלוט בו. אם 'בא לי' לעשות משהו, אני חייב לבצע זאת, כי אחרת אפגע בעצמי.

לדעת ריה"ל, לא רצונו של החסיד שולט בו, אלא הוא השולט ומנהיג את רצונו: "פוקד הוא (=החסיד) על כח הרצון לקבל כל צו אשר יבואהו מאתו ולהשמע לו ולקיימו מייד ובלא כל התנגדות, בהשתמשו לשם כך בכוחות ובאברים לפי מה שצוה" (ג', ה). החסיד אינו משועבד לרצונות המתעוררים בו באופן קפריזי, אלא מתכנן את חייו בצורה נבונה. הוא שולט על הרצון ומכוון אותו להישמע למה שנובע מאישיותו הפנימית.

לא רק על הרצון שולט החסיד, אלא אפילו על השכל. בניגוד לתפיסה הרווחת, הרואה את השכל כדבר הפועל והחוקר באופן עצמאי, ללא תלות ברצונו של האדם, טוען ריה"ל כי גם בו ניתן לשלוט: "אחרי זה מכון החסיד את כלי המחשבה ומפנה אותם מכל הרעיונות על העולם הזה שהיו בהם קדם לכן". השכל אינו כוח עצמאי ואובייקטיבי המחליט וקובע את האמת לבדו, אלא הוא ניתן לכוונון ע"י אישיותו הפנימית של האדם. האדם יכול - ואף מצווה - לכוון את שכלו שלא יחשוב מחשבות מסויימות ושלא יתפתה לאמונות שגויות.

למעשה, בא כאן לידי ביטוי אחד העקרונות הבסיסיים של ספר הכוזרי: השכל צריך לפעול בשירות האמונה, ולא להיפך. האמונה היא הבסיס לחיים, והשכל רק עוזר ומסייע לה, ולא הוא המולך באישיותו של האדם. האדם צריך לפעול מתוך האישיות הפנימית שלו, בה שרויה האמונה ועל ידה לכוון את שכלו.

הרצון והשכל, על אף חשיבותם הרבה, לא צריכים לשלוט בפני עצמם על האדם. ישנו 'אני' פנימי המכוון את האדם בצורה שקולה ונכונה, והוא שצריך לכוון את כל כוחותיו של האדם לתכלית הרצויה.