השבת אבידה (א)

  • הרב משה טרגין

השבת אבידה (חלק א')

אחת מן 'ההלכות המוסריות' העיקריות, המעצבות את העולם של דיני 'בין אדם לחברו' בהלכה היא מצוות השבת אבידה - המצווה להחזיר לאדם חפצים שאבדו לו. התורה מתארת את המצווה בשני מקומות שונים (שמות כ"ג, ד; דברים כ"ב, א-ג), כאשר התיאור המפורט יותר נמצא בספר דברים. סביר להניח, שהחזרת חפצים אבודים נעשתה קשה ומסובכת הרבה יותר עם המעבר ממציאות של מחנה מכונס במדבר למצב של קיום לאומי מפוזר ונרחב יותר. משום כך היה צורך להדגיש בשנית את המצווה טרם הכניסה לארץ ישראל. אכן, הרבה מן ההלכות המובאות בגמרא על מנת להקל על השבת החפץ לבעליו נראות בלתי-מתאימות לחברה אשר גדלה באופן כה דרמטי. יש צורך בשימת לב מרובה על מנת להתאים את עולמם של דיני השבת אבידה להקשר המודרני.

מצווה ב'חפצא' או ב'גברא'

כאשר באים לדון בהגדרת המצווה, נראה ששאלה אחת מסוימת חוזרת ונשנית: האם המצווה מוגדרת ביחס לחפץ עצמו ולהשבתו לבעליו, או שהמצווה מתמקדת בבעלים של החפץ ובנזק הכספי שעלול להיגרם לו? השאלה הזו מזכירה את החקירה השכיחה של 'גברא מול חפצא', אך יש לה גם תפקיד ייחודי וחשיבות ספציפית בתוך העולם של השבת אבידה. איזה סוג של מצווה הגדירה התורה, ואיזה טיפוס של הלכה נקבע כאן? האם התורה קוראת לנו להגיב לפגיעוּת הממונית של המאבד, ומצפה מאיתנו להגן על ענייניו העומדים בסכנה? או שמא המצווה היא יותר ממוקדת, והיא נעוצה בחפץ האבוד עצמו? מאחר שהחפץ הזה נותק מהבעלים המקורי שלו, קיימת חובה לגשר על הנתק הזה ולהחזיר את החפץ לבעליו.

אבידת קרקע

השלכה מעניינת אחת של החקירה הזו יכולה להיות בהיקף המצווה. האם המצווה חלה גם במקרה שבו אף חפץ לא הלך לאיבוד, אבל נכסים של יהודי אחר עומדים בסכנה? נראה שהגמרא סבורה שהמצווה חלה גם במקרה כזה, מאחר שהיא קובעת (בבא מציעא לא.) שהמצווה קיימת במצב שבו שיטפון של מים מסכן את שדהו של אדם אחר:

"אמר רבא: 'לכל אבידת אחיך' (דברים כ"ב, ג) - לרבות אבידת קרקע. אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך - ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם".

מצוות השבת אבידה מחייבת במקרה כזה כל אדם להציל את השדה על ידי הסטת שטף המים לכיוון אחר. במצב כזה, לפי הנראה, שום חפץ לא נותק מרשותו הפיזית של הבעלים, ולא הועבר לרשות אדם אחר. אף על פי כן הגמרא קובעת שיש חלות של המצווה בנסיבות אלו; ובכך - לכאורה - שהמצווה ממוקדת באדם ובאחריות של כל אחד להגן עליו מפני הפגיעוּת הממונית שלו. המנחת חינוך (מצווה תקל"ח) ראה את הקושי בשילוב סוגיה זו עם שאר דיני השבת אבידה, ולכן הציע קריאה חלופית בסוגיה:

"ואפשר, דאינו עובר [אלא] רק בלאו ד'לא תוכל [להתעלם]', ולא בעשה ד'לכל אבדת [אחיך]' ".

למרות שהמצווה הממשית של השבת האבידה אינה יכולה לחול בנסיבות כאלו (מאחר שאף חפץ לא אבד ולא יכול להיות מושב לבעליו), הגמרא מחילה על מקרה כזה את האיסור "לא תוכל להתעלם" (דברים שם). מלבד החובה המעשית להחזיר חפצים אבודים, התורה הגדירה גם איסור על התעלמות מאפשרות להחזיר אבידה, בפועל או על ידי 'הסתכלות בכיוון האחר':

"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם; השב תשיבם לאחיך... וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה - לא תוכל להתעלם".

למרות שברוב המקרים החיוב והאיסור חופפים זה על זה, ייתכנו תרחישים מסוימים שבהם האחד חל והאחר איננו חל. לדעת המנחת חינוך, אבידת קרקע (המקרה בו אנו עוסקים) היא אחד מהתרחישים האלה. למרות שמצוות עשה להשיב את האבידה אינה חלה, מאחר שאין חפץ שאבד מבעליו, האיסור על התעלמות מהסיכון לרכוש הזולת - חל.

הצלת חיים - השבת אבידה?

סוגיה אחרת, שבה יש לכאורה נטייה לתפיסה שלפיה יש מצוות השבה גם כשאין חפץ אבוד, מופיעה במסכת סנהדרין (עג.) ובמסכת בבא קמא (פא:) - שתי סוגיות שבהן משייכים את החובה להציל חיים של אדם הנתון בסכנה למצוות השבת אבידה:

"אבדת גופו מניין - תלמוד לומר 'והשבֹתו לו' ".

(רש"י: "אבדת גופו - כגון נטבע בנהר, מניין שאתה מצווה על השבתו? תלמוד לומר 'והשבותו לו' - קרא יתירא הוא למדרש: השב את גופו לעצמו").

בחזרתה על הציווי להשיב את האבידה בניסוח כללי יותר - "והשבֹתו לו" (דברים כ"ב, ב) - מרחיבה התורה את הציווי, והוא כולל לפיכך אפילו הצלת חיים. למעשה, הרמב"ם בפירוש המשניות (נדרים פ"ד מ"ד) לומד מן הסוגיות האלה שחובתו של רופא לרפא את מטופליו נובעת ממצוות השבת אבידה:

"חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק 'והשבותו לו', לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו".

גם הסוגיות בגמרא וגם ההרחבה הסברתית של הרמב"ם מצביעות על תפיסה של מצווה הממוקדת באדם; המצווה חלה גם כאשר אין אף חפץ שאבד לבעלים וטעון השבה.

אף על פי כן ישנה אי-בהירות מסוימת באשר לעמדת הרמב"ם והשולחן ערוך ביחס לדין זה. גם הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"א) וגם השולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ"ז) השמיטו את הפסוק הזה כאשר הביאו את הדין המחייב להציל חיי אדם אחר. ההשמטה הזו מוכיחה שטענת הגמרא איננה מקובלת בהכרח על כל הדעות (וזאת למרות שבפירוש המשניות נראה שהרמב"ם מסכים לעיקרון הזה). יתר על כן, גם אם נאמץ את עמדת הגמרא, עדיין נוכל לתהות האם הדין הזה הוא שיקוף מלא של מצוות השבת אבידה. הגמרא לומדת את החובה להציל אדם על ידי דיוק מייתור המילים "והשבֹתו לו" בציווי על השבת אבידה; האם כוונת הגמרא היא שהחובה הזו היא חלק פנימי מהמצווה, המשולב בתוך ההלכות הרגילות שלה, או שהגמרא רק טענה שהביטוי הנוסף בפרשת השבת אבידה מצביע על קיום מצווה נפרדת המחייבת להציל חיים?

הוצאת ממון לשם הצלת חיים

אי-הבהירות הזו עומדת ברקע הדברים בתוך מהלך הסוגיה במסכת סנהדרין (עג.) שהזכרנו לעיל. הגמרא תוהה על הצורך בדרשה מהפסוק "והשבֹתו לו", מאחר שאנו כבר מחויבים להציל את חייו של אדם הנתון בסכנה לפי פסוק אחר - "לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא י"ט, טז):

"מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו - תלמוד לומר: 'לא תעמֹד על דם רעך'... והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר 'והשבֹתו לו'! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה (=בעצמו), אבל מיטרח ומיגר אגורי (= יוציא הוצאות) - אימא לא, קא משמע לן".

תשובת הגמרא היא שהפסוק של "לא תעמֹד על דם רעך" מחייב אותנו למאמצים אישיים כדי להציל אדם אחר, אבל אין בהכרח חיוב להוציא ממון לצורך מטרה זו. החיוב השני, של "והשבֹתו לו", מכתיב לנו שעלינו גם להוציא מכספנו, אם יש צורך בכך, כדי להציל חיים. בכך שהתורה מציבה את החובה להציל חיים בתוך תחומי פרשת השבת אבידה - מצווה שקיומה בדרך כלל מצריך הוצאת ממון - התורה קובעת שחובת הצלת החיים עומדת בתוקפה גם אם היא עולה במחיר אישי או ממוני למציל. בהנחה שחובת "לא תעמֹד על דם רעך" כבר כוננה את המצווה הבסיסית של הצלת חיים, האם הדרשה הנוספת מ"והשבֹתו לו" בסך הכול מעדכנת ומרחיבה את היקף המצווה של "לא תעמֹד" (כך שתכלול גם הוצאות כספיות)? אם אכן כך, אזי המצווה להציל חיים אינה כלולה מבחינה משפטית בקטגוריה של חובת השבת אבידה; היא עומדת בפני עצמה כחובה נפרדת של "לא תעמֹד על דם רעך". האזכור של "והשבֹתו לו" נועד רק להרחיב את היקפה של מצוות "לא תעמֹד". מצד שני, ניתן להבין שהצלת חיים היא אכן קיום של השבת אבידה; הרחבת ההיקף של חובת הצלת החיים היא רק השלכה של העובדה שחובת הצלת החיים שייכת לשתי קטגוריות החופפות בחלקן - מצוות "לא תעמֹד" ומצוות השבת אבידה.

זקן הפטור מהשבת אבידה

המהרש"ל (חכמת שלמה, חושן משפט סימן תכ"ו סעיף א) מציג נפקא-מינה מעניינת של השאלה הזו: האם אדם זקן מחויב בהצלת חיי חברו? מאחר שאדם זקן פטור ממצוות השבת אבידה הבסיסית, אפשר שבאותה מידה הוא פטור מחובת הצלת החיים - שנגזרת, לפי ההנחה, ממצוות השבת אבידה:

"אינו מחויב להצילו בגופו אם הוי לו בזיון או טרחא יתרה דהוא זקן או כדומה; והטעם, כיון דילפינן הצלת גופו מ'והשבותו לו'... אם כן כיון דמטעם השבת אבידה הוא, כמו באבידה קיימא לן: 'והתעלמת' - פעמים שאתה מתעלם".

הנחת היסוד של המהרש"ל ברורה: חובת הצלת חיים שייכת לקטגוריה של מצוות השבת אבידה, ולכן היא כפופה לאותן הלכות ואפילו לפטורים של השבת אבידה. ליתר הדיוק, המהרש"ל ניצב בפני תחום מפוצל: אף על פי שהזקן צריך להיות פטור מחובת השבת אבידה, לא הכרחי שהוא יהיה פטור מחובת "לא תעמֹד". החקירה היסודית שלנו עסקה בשאלה האם חובת הצלת החיים כלולה גם במצוות השבת אבידה; קיבלנו כנתון את ההנחה שהחובה נובעת במקורה ממצוות "לא תעמֹד". לכן, אולי יש לנסח מחדש את השאלה כך: האם אדם זקן יהיה מחויב להוציא ממון כדי להציל חיים של אדם אחר? מאחר שהחיוב להוציא ממון נובע מצד השבת האבידה שבהצלת החיים, אולי זקן יהיה פטור מכך. החובה הבסיסית להציל חיים - בלי הוצאות כספיות - הנלמדת מהפסוק "לא תעמֹד", תחול בלי ספק אף על אדם זקן. (עיין שם במהרש"ל להרחבה של הדיון הזה.)