התחלת שאלה

  • הרב משה טרגין

התחלת שאלה

שיעורנו יעסוק השבוע בדיני שומרים. הגמרא במסכת בבא מציעא (צט.) מביאה מחלוקת בנוגע לרגע שבו מתחילה השמירה. מרגע שבו מתחילה השמירה, שום צד אינו יכול לחזור בו. אני מדגיש כי שום צד אינו יכול לחזור בו, משום שבכל המקרים, פרט למקרה אחד של שמירה, השומר נהנה מהשמירה. במקרה של שומר שכר, השומר מקבל מהמפקיד שכר כתגמול על שירותיו. השוכר רשאי להשתמש בפיקדון כשם שהשואל מקבל רשות זו. השומר היחיד שאינו מקבל הנאה על שמירתו הוא שומר חינם (בכמה מקומות הגמרא אומרת כי שומר חינם מקבל שכר בהנאה שיוצא לו שם של אדם מהימן, אך אין זה שכר פיסי). ברור שהמפקיד, מצדו, מרוויח- החפץ שלו מצוי תחת שמירה ומבוטח מפני נזקים מסוימים. הגמרא מציעה מספר אפשרויות בנוגע לרגע שבו מתחילה השמירה, ושממנו ואילך שום צד אינו יכול לחזור בו. הרגע הקובע יכול להיות הרגע שבו החפץ מועבר לבית השומר (משיכה), או אפילו הרגע שבו השומר מאפשר למישהו להוציא את החפץ מבית המפקיד לביתו, אף על פי שהחפץ עוד לא הגיע ממש לרשותו. שתי הדעות הללו נראות הגיוניות, משום ששתיהן מתייחסות להעברה של החפץ מרשותו המקורית. ואולם, הגמרא מצטטת את דעת רב הונא, הסבור כי השמירה מתחילה (לפחות במקרה של שואל ושוכר) מהרגע שבו השומרים מתחילים להשתמש בחפץ ("בקע בו- קנאו"). למעשה קניין זה- התחלת השימוש בחפץ השכור/ שאול- אין מקבילה הלכתית. שיעור זה יעסוק במשמעות האפשרית של רגע השימוש.

מבין כל הראשונים, הריטב"א הוא זה שהתייחס לנושא בהרחבה. הוא דן בו הן בגמרא שהובאה לעיל, והן בגמרא במסכת קידושין (מז:). מומלץ מאוד, אם אפשר, לקרוא את דבריו בספרו, שכן עליהם מתבסס השיעור.

הריטב"א (בקידושין) פותח את דבריו בשאלה כפולה. בכל פעם שאנו נפגשים במנגנון שאינו שגרתי, עולות שתי שאלות: מדוע לא נשתמש במקרה זה במנגנון הרגיל? מהו ייחודו של המנגנון שבו אנו עושים שימוש? ברוב המקרים, שתי שאלות אלו שלובות זו בזו. מובן, כי תשובה לאחת השאלות תעזור להגיע גם לתשובה לשאלה השנייה.

הריטב"א מתייחס קודם לשאלה הראשונה. מדוע, לדעת רב הונא אין מספיקה משיכה כדי להתחיל בביצוע עסקת השאלה או השכירות? סוף סוף, שואל הריטב"א (ככל הנראה כשאלה רטורית), "דהא שאלה מתנה ליומא על מנת להחזיר"? האין השוכר והשואל משיגים קניין לזמן מוגבל על החפץ שברשותם? למעשה, הבסיס להנחה זו נמצא בגמרא במסכת בבא מציעא (נו:) הטוענת כי בשכירות (וכנראה גם בשאלה) יש קניין לזמן. אם שכירות ושאלה הן קניין לזמן, הן צריכות להתבצע באמצעות משיכה, שהיא האופן שבו נקנים חפצים ומתנות!

תשובתו של הריטב"א ניתנת בשני מישורים. בכל שלב משלבי התשובה, הריטב"א מנסה להוכיח כי לשואל ולשוכר אין קניין בחפץ הנידון. בראשית דבריו, הריטב"א מנסה לטעון שחסרון הקניין אינו מאפיין המיוחד לשואל. למעשה, גם אם אדם ינסה לקנות רק את השימושים של חפץ מסוים (קניין הידוע בהלכה בשם "קניין פירות"- קניית התשמישים של החפץ), הוא לא ישיג שום קניין על גוף החפץ. במקום קניין גוף, יש לקונה זכות אבסטרקטית על השימוש בחפץ. איננו מכירים בזכות שימוש זו כקניין בגוף החפץ. לכן, סובר הריטב"א, לא תועיל משיכה במקרה זה, משום שמשיכה מועילה רק כאשר מתרחש קניין של דבר מוחשי (או חלק ממשהו פיסי) בכלי או בחפץ.

למרות שמסברה תשובה זו נראית "חלקה", הריטב"א מעלה בעיה מסוימת לגביה- קיים מקרה שבו קניין על הפירות גורר בעקבותיו גם קניין בגוף. הדבר מתרחש בקניין פירות עץ: כשאדם קונה את פירות העץ, הוא נחשב כמי שהשיג בעלות על גוף העץ, והדבר נכון גם לגבי קרקע (ראה גמרא בבא בתרא לז.). כשם שבעלות יכולה להתחלק מבחינה כמותית- כפי שקורה בשותפות, כך היא יכולה להתחלק מבחינה איכותית- אחד קונה את הפירות (במקרה שלנו את פירות העץ) וחברו קונה את הגוף (במקרה שלנו את העצים עצמם). במקרה כזה, קניין על הפירות יכול להתבצע באמצעות מעשה קניין פיסי בעץ הנידון; אדם יכול לקנות את הפירות באמצעות העץ. אם כך, שואל הריטב"א, מדוע אדם לא ישיג בעלות על שימושי הכלי באמצעות מעשה משיכה בכלי?

הריטב"א משיב על שאלתו באמצעות חילוק בין פירות עץ ותשמישי כלי. פירות עץ נחשבים כחלק מהעץ, או כממד מסוים שלו, משום שהם גדלים ממנו ישירות, ולכן ניתן להסתפק במעשה קניין פיסי בעץ. הדברים אינם אמורים כלפי תשמישי כלי- התשמישים קשורים לכלי באופן מקרי ולא ישיר, וברור שהם אינם נובעים מהכלי. לכן, קניין התשמישים הללו אינו כרוך בהשגת קניין, אפילו במשהו, על הכלי עצמו, וממילא משיכה אינה מועילה (בהערות יובא מקרה ביניים, בין קניין פירות עץ לבין קניית תשמיש כלי).

סיכום:

בראשית דבריו, הריטב"א מחלק בין תשמישי כלי לפירות עץ. בעוד שהפירות קשורים למקור גידולם, תשמישי הכלי קשורים אליו בצורה עקיפה יותר. ולכן מעשה קניין מועיל בקניין פירות ואינו מועיל בקניין תשמישי כלי.

כפי שראינו, הריטב"א הסביר בחלק הראשון של פירושו כי העדר קניין בגוף החפץ אופייני לא רק לשואל ולשוכר, אלא לכל אדם הקונה תשמישי כלי. בחלק השני של פירושו מחלק הריטב"א בין שואל ושוכר לבין שאר קוני תשמישים: גם אם נאמר כי ישנה אפשרות לקנות בעלות מסוימת על הכלי באמצעות קניית הזכות להשתמש בו, שואל ושוכר אינם יכולים לקנות דבר בגוף הכלי. בעלותם על החפץ תישאר מוגבלת לעולם, בשל העובדה שהם חייבים לפצות את הבעלים על נזק שיארע לחפץ- ובמקרה של שואל, אפילו על נזקים שאינם נובעים מרשלנותו. איך נוכל להחשיב אותו אפילו כקונה חלקית את גוף הכלי, אם הוא צריך לפצות את הבעלים על כל פגיעה בכלי? גם אם משיכה מועילה לקונה תשמישי כלי, היא אינה מועילה לשואל , שאינו מקבל רק את זכות השימוש בחפץ, אלא גם מתחייב לשלם לבעלים על כל הפסד שיתרחש- הוא אינו יכול להיחשב אפילו כבעלים במשהו על הכלי (עיין בהערות לגבי היסוסו של הריטב"א לומר זאת גם לגבי שוכר).

הסבר הריטב"א נושא חשיבות רבה מבחינתנו להבנת דין שואל. הריטב"א שולל משואל כל קניין, ואפילו קניין חלקי. בניגוד לריטב"א, הרמב"ם בהלכות שאלה ופיקדון (א', ה) אומר בפירוש כי לשואל ולשוכר יש קניין לזמן על החפץ שברשותם. הרמב"ם אינו מתייחס בדבריו לגורם המחל על השואל את חובת התשלומים. בהחלט ניתן לחלוק על הריטב"א בשאלה אם התחייבות השואל להשיב את החפץ לבעלים כמעט בכל תנאי מפריעה גם לבעלות חלקית. קיימת אפשרות לומר, כי השואל קיבל על עצמו התחייבות זו שלא במסגרת הדיון על בעלות שמקנות לו זכויותיו, וזאת רק כדי לעודד את הבעלים לתת לו את החפץ מלכתחילה.

מעניינת במיוחד האפשרות לומר סברה הפוכה מסברת הריטב"א. לפי דעת הריטב"א, חובות השואל אינן עולות בקנה אחד עם בעלותו; למעשה, חובות ההשבה של השואל הן שמונעות ממנו את הבעלות. אך אפשר לומר גם, כי הגורם לחובת ההשבה הלא שגרתית הקיימת בשואל הוא דווקא עובדת היותו בעלים חלקי של החפץ. מדוע מתחייב השואל בתשלום על נזקים שהוא כלל אינו אשם בהם? המקרה היחיד שבו אדם מפסיד כתוצאה מנזקים שלא נבעו מרשלנותו הוא המקרה של בעלים. האם נוכל לומר שחיוביו המורחבים של השואל להשיב את החפץ לבעליו נובעים ממעמדו כבעלים חלקי? מעניין לציין כי הסבר כזה מצוי בשיטה לא נודעה למי (ספר פירושים ששם מחברו אינו ידוע) על מסכת קידושין. מחלוקת זו יסודית להבנת דין שואל. מדוע חובת ההשבה שלו כה כוללת, וחלה גם במקרים שבהם אין לו קשר להפסד? האם חיובי השבה אלו נובעים מהסכם צדדי שלפיו השואל התחייב בהיקף כזה וזאת רק כדי לעודד את הבעלים להשאיל לו את החפץ? או שמא השימוש שהוא עושה בחפץ מעניק לו לפחות מעמד חלקי של בעלים, וככזה הוא אף נושא בנזקים שבהם נושא כל בעלים?

סיכום:

בחלק השני של פירושו במסכת קידושין, מסווג הריטב"א את העדר הקניין כמצב המיוחד לשואל. חובות ההשבה המיוחדות שלו מונעות ממנו להשיג אפילו בעלות חלקית על החפץ. ניתן לחלוק על הריטב"א בשתי נקודות. אנו יכולים לומר כי חובות ההשבה אינן מפריעות לבעלות, ואדם יכול להשיג בעלות חלקית למרות שחייב עצמו לשלם על החפץ במקרה שיינזק. לחלופין, ניתן לומר שחובות מיוחדות אלו נובעות ממעמדו של השואל כבעלים חלקי.

בסיום דבריו, מתייחס הריטב"א לשאלתו השנייה. לאחר שהסביר מדוע משיכה אינה מועילה, הוא מסביר כיצד מועילה התחלת השימוש כקניין. עקרונית, אפשר לומר שמעשה זה הוא הפיתרון לכל הבעיות שהועלו לעיל. אם השואל אינו משיג שום אחיזה של ממש בגוף החפץ, הרי שמשיכה אינה מועילה משום שהיא מתבצעת על חפץ ממשי. התחלת השימוש בחפץ היא הדרך הטובה ביותר לרכוש בעלות על שימושים שאינם קשורים אליו באופן מהותי. המחנה אפרים וקצות החושן הולכים בכיוון זה. אולם הריטב"א מסביר אחרת: לדעתו, קניין זה הוא תקנת חכמים, שנועדה להסדיר שכירויות והשאלות. ביסודו של דבר לא קיימת נקודת "אל- חזור" שממנה אף אחד מהצדדים אינו יכול לחזור בו; שום פעולה אינה יוצרת מצב שממנו והלאה החרטה אינה אפשרית. ואולם, מצב עניינים כזה נושא בחובו חוסר יציבות, משום שלכל אחד מהנוגעים בעסקה אין ביטחון ביחס לעמדתו של השני. סביבת עבודה כזו אינה תורמת ליצרנות או לאמון בהסכמים הנעשים בין שותפים. כדי ליצור סביבה כלכלית בטוחה יותר, תיקנו חכמים תקנה: מרגע שהשואל השתמש בחפץ, אין אפשרות חזרה לאף צד. לפי הסבר זה, דין שימוש מהווה תקנה חיצונית שנועדה לאפשר תנאי מסחר נאותים, ואין הוא מהווה חלק אינטגרלי של המערכת ההלכתית.

נקודות מתודיות:

כפי שצוין כבר בגוף השיעור, ישנן שתי שאלות המתלוות אחת לשנייה: מדוע מנגנון סטנדרטי אינו פועל, וכיצד פועל המנגנון המחודש.

הערות:

1. הריטב"א מציין מקרה ביניים שאינו דומה לפירות עץ או לתשמישי כלי. הגמרא אומרת כי אדם יכול לתת את זכות המגורים בבית (באמצעות מעשה קניין בבית) בדיוק כפי שניתן להקנות פירות עץ (באמצעות מעשה קניין בעץ). בהתחשב בדעת הריטב"א לגבי פירות עץ, שהקניין מועיל רק משום שהם קשורים אל העץ ישירות, הרי שקניין כזה בבית לא אמור להועיל. עיין בתשובת הריטב"א בעניין.

2. במהלך דבריו במסכת בבא מציעא, מעלה הריטב"א את האפשרות לחלק בין שואל לשוכר. ייתכן שדווקא שואל מוגבל בבעלותו על החפץ בשל חובות ההשבה הנרחבות שלו. אך השוכר יכול להיחשב כבעלים חלקי, משום שלו יש חובות השבה צנועות הרבה יותר (למעשה, זו הצעת הגמרא בבבא מציעא נו:).

3. לשאלה מהו מקור חיובי ההשבה של השואל ישנן מספר נפקא מינות הלכתיות. הראשונה שבהן היא מתי מתחיל החיוב, וכיצד אומדים את גובה החיוב. מה הדין במקרה שבו ערך החפץ השתנה בין שעת השאלה לבין שעת הנזק? לדעת הריטב"א במסכת בבא מציעא (מג.) השומה נעשית לפי שעת הנזק. הוא מדגיש את העובדה שלשואל אין כל קניין בגוף החפץ. נושא נוסף המתקשר לעניין זה, הוא יכולתו של השואל להחזיר את שברי הכלי ולנכות את שוויים מחיוב הדמים שלו לבעלים (דין שמין). תוספות במסכת בבא קמא (יא.) אומרים בפירוש כי השואל אינו יכול להחזיר את שברי הכלי, וזאת משום שהוא נחשב .בעלים על הכלי, וממילא השברים הם שלו.

4. הריטב"א במסכת בבא מציעא מסביר שמשיכה אינה מועילה לקניין תשמישי כלי מסיבות שונות במקצת. משיכה היא תקנת חכמים, וחכמים לא תיקנו שתועיל במקרה שבו אין העברת בעלות על החפץ. את מה שמתאר הריטב"א במסכת קידושין כדרישת יסוד בעצם קניין המשיכה, מיישם הריטב"א במסכת בבא מציעא על תקנת חכמים.

5. למרות שהריטב"א מטיל הגבלות על בעלות השואל, הוא אינו שולל ממנו כל קניין. השואל אמנם מסולק מכל בעלות על גוף הכלי, אולם עדיין יש ברשותו קניין על תשמישי הכלי. ראה בריטב"א על מסכת קידושין (יג.), המונה מקרים מסוימים שבהם אדם יכול לקדש אישה בטבעת שאולה. במקרים כאלו, צריך לומר שהשואל מקדש את האישה בזכויות השימוש שלו בטבעת, שכן בגוף הטבעת אין לו בעלות.

6. חשוב לזכור, כי דברי הריטב"א באו כדי להסביר את דעת רב הונא. נראה, כי הדעות החולקות בגמרא יכולות לחלוק על חלק מההנחות של רב הונא או אף על כולן, הן בעניין היחס שבין תשמישי הכלי לבין הכלי עצמו, והן בעניין אופי קניין משיכה.