ואסור להתייאש מיהודי

  • הרב יעקב מדן

תגובת משה: נפילת אפיים

קולמוסים רבים נשתברו סביב חטאו של משה רבנו במי מריבה. יש שטענו שמוקד החטא הוא הכאת האבן – בעצם הכאתה ובמספר הפעמים; ויש שביארו שהבעיה היא בדבריהם של משה ואהרן – סביב אמירת "שמעו נא המורים" והמילה "נוציא".

בעבר הצענו הסבר אחר לאותו חטא. הרקע לסיפור הסלע הוא בקשת בני ישראל למים. נתבונן בפסוקים העוסקים באותה בקשה:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם"

                                              (במדבר כ', א-ו).

משה ואהרן שומעים את תלונת בני ישראל, ופונים אל אוהל מועד. שם הם נופלים על פניהם, ומכאן מתגלגל סיפור הסלע. נראה שבפסוק זה נעוץ החטא: משה, נביא הנביאים, לא נקט כאן את המנהיגות הדרושה. הוא בחר בנפילה על אפיו, שיש בה מן ההתייאשות.

אין זו הפעם הראשונה שמשה נופל על פניו, במקום לבצע פעולה של מנהיגות לה זקוק אותו הרגע. גם בקברות התאווה נראה שמשה מתייאש מצאן מרעיתו, ואומר:

"(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"

                                          (במדבר י"א, יא-טו).

גם לאחר חטא העגל מופיעה אותה נפילת אפים של משה ואהרן, שאינם יודעים כיצד להתמודד מול דברי המרגלים ותגובת העם:

"וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

                                            (במדבר י"ד, ב-ה).

מי מריבה זהו המקום השלישי שבו משה נמצא באותו מצב בו יש לעשות פעולה מסוימת. אותו משה, המנהיג הבלתי מעורער שידע לזעוק "מי לה' אלי" לאחר חטא העגל, אינו מתמודד כאן מול מצב הזוקק את מנהיגותו. זו הפעם השלישית שבה מאורע כזה מתרחש, ובבחינת שור המועד – כאן נופל גורלו של משה.

העונש אותו הוא מקבל אינו אלא טבעי. אם משה לא 'תופס מנהיגות', הרי שאין לו הזכות להיכנס לארץ ולהנהיג את עם ישראל בדרך אל הארץ פנימה, בכיבושה ובחלוקתה.

 

תפקידו של רועה

המדרש מתאר שיחה בין הקב"ה למשה. באותו דיון מציע הקב"ה למשה להיכנס לארץ, אך לא כמנהיג. יהושע תלמידו יוביל את ישראל אל ארץ זבת חלב ודבש, ומשה ייכנס גם הוא – תחת הנהגתו של יהושע.

לפי מדרש זה ברור מאוד שהבעיה איננה בעצם הכניסה של משה לארץ, אלא בכניסתו אליה כמנהיג. משה לא הסכים לאותה הצעה של ה', כיוון שחשש מהתקרבות למֵאית קטנה של מידת הקנאה.

נקל להבין את התנהגותו של משה. אחר תלאות רבות, ליווי שאינו פוסק ומאמצים בלתי נדלים, מונהגיו שבים וחוטאים, טועים ותועים. חז"ל משווים את משה לחברו של המלך, אשר מנסה לרצות את המלך על פעולות בן-המלך. לאחר פעמים ושלוש בהם מתנהג בן-המלך שלא כיאות, מתייאש אותו אוהב – ואינו מנסה לרצות את המלך.

הגם שתגובה זו מובנת לחלוטין, מביעה פה התורה את עמדתה לגבי פעולה כזו. אין היא מקובלת אצל מנהיג, והיא אף גוררת ענישה מאת ה'. כל כמה שמעשי העם קשים, כל כמה שהדברים נראים ללא מוצא – עדיין, תפקידו של הרועה הוא להמשיך ולטפח את צאן מרעיתו.

 

ירמיה והושע

אפשר למצוא פעמים נוספות לאורך ההיסטוריה שבהן הנהגה נטתה לעזוב את העם, או לפחות את חלקו החלש – ובכולם, תגובת ה' לא איחרה לבוא. דוגמה בולטת לכך היא הנביא הושע. הושע רצה גם הוא לעזוב את תפקידו כנביא ה', לאחר שראה את מעשי העם. ה' מורה לו (הושע א):

"תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה': וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן" (הושע א', ב-ג).

המדרש מתאר שלאחר שנצטווה הושע לקחת את אותה אשת זנונים ולהוליד עמה ילדים, ביקש ממנו ה' לעזבם. הושע מתאר שהוא לא מסוגל לעשות זאת, שהרי הם ילדיו. ה' מסביר להושע שכפי שהוא איננו מסוגל לוותר על ילדיו, למרות היותם בני זנונים – כך גם ה' לא מוכן לוותר על עמו, למרות חטאיו. הנביא, כנציגו של ה', אינו יכול גם הוא לוותר על העם, ולבחור בחיים מנותקים משלו.

סיפור דומה מאוד קיים גם אצל הנביא ירמיהו. גם הוא מנסה להימלט מתפקידו בשל מעשי העם השליליים, וגם אותו מלמד ה' שאין לו היכולת והזכות להתייאש מחלקים שלמים של העם, כל שכן מרובו. כמו הושע.

 

הפרושים והאיסיים

אפשר לחזור ולציין סיפור דומה מזמן בית המקדש השני. אנו מכירים כאן את סיפורם של האיסיים, כת של תלמידי חכמים מחמירים. הללו נהגו כהוראת הרמב"ם לגבי אדם שאנשי עירו חטאים, ונמלטו למדבר יהודה. עם מנסים לקיים את דברי הנביא ירמיהו:

"מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים"

                                                 (ירמיה ט', א).

אולם, דברים אלו של ירמיהו לא נאמרו על ידו – אלא על ידי ה'. הנביא אינו רשאי להביא דברים מעין אלו. האיסיים ממסדים שם את הכת שלהם, אך דרכם לא שורדת. הניתוק של העם והתייאשות ממעלליהם איננה מקובלת. כיוון זה של האיסיים ממשיך ומוצא את ביטויו בקרב הנצרות, שם הדברים הולכים ומתפתחים לרעות חולות רבות.

לעומת האיסיים, נשארו הפרושים בירושלים, בקרב העם. הם לא נשארו שם לשם השררה עצמה, שהובילה אותם לא אחת למיתה ממש. הם נשארו שם בכדי להמשיך ולהנהיג את העם – כל שמה שזה יחטא. למרות האתגרים והקשיים, למרות האכזבות והכישלונות, יישארו הפרושים בירושלים, במסירות נפש. הם ימשיכו להנהיג את עם ישראל.

 

המשפחה היהודית ועזרא

החפץ חיים מתיר לאדם לספר לרב דבר מגונה על חברו במצב מאוד מסוים. באותו מצב, מטרת הודעת הדבר המגונה לרב היא בכדי שהרב ירחיק את תלמידו. לכאורה, הדברים סותרים את דברנו, וברור בהם שישנו דווקא ערך חיובי בהרחקת תלמיד שאינו מתנהג כשורה!

אולם, בבאר מים חיים על אתר מבואר שאותה הרחקה היא דווקא על מנת לקרב. הרב ירחיק את תלמידו כדי שזה יבין את חטאו, יפנים את מעשיו, יתקן את דרכו. מכאן, יוכל הרב לקרבו לאורה של תורה ולדרכה של עבודת ה'.

אסור לעולם לוותר על אף יהודי. הרבה פעמים ילדים בגיל ההתבגרות מרגישים שההורים מוותרים עליהם, וזאת כי ההורים בסך הכול רוצים לא ללחוץ יותר מידי. אבל לא זה הוא תפקידו של הורה. הורה צריך לשכב על הגדר, לומר הלוך וחזור – אני לא מוותר עליך, אני לא מתייאש ממך.

גם בימי עזרא קיים משהו שיש לציין בהקשר זה:

"וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱ-לֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה: וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עולם עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵא-לֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵא-לֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲ-דֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱ-לֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה"

                                                (עזרא י', ב-ה).

עזרא נוקט בפעולה של בכי ונפילה. לעומתו, דווקא דמות אלמונית דוגמת שכניה בן יחיאל, הוא זה אשר נוקט בפעולה, ומתחיל בפעולה ממשית של כריתת הברית והוצאת הנשים הנכריות מן הבית.

 

רב חובל!

דברינו נשזרים להם לאורך דורות שונים: משה רבנו, ירמיה, הושע והאיסיים. וכמובן, שהם נכונים גם היום. ישנם גופים בעמנו המבטאים התייאשות מחלקים אחרים של עמנו, המתנהגים שלא כשורה. הללו הולכים ומתכנסים לתוך ד' אמותיה של הלכה, ואינם עושים ניסיון של ממש לקרב את חלקי העם הנחשלים מבחינה רוחנית. "בתוך עמי אנכי יושבת", ללא דאגה אמתית לאחים ושכנים.

כשעבדתי על אמנת גביזון-מדן, אמרו לי שאני קשוח מדי עם הציבור החילוני. תגובתי הייתה שקשיחותי נובעת דווקא מתוך האכפתיות שלי, דווקא מתוך זה שאינני מוכן לוותר לציבור החילוני על הרוחניות שלו.

למעשה, אפילו ציבורים אלו אינם מתייאשים באמת. הפער ביני ובינם נובע מסדרי עדיפויות שונים. כאן המקום ללמוד מפרשתנו שבשום מצב, בשום דרך, אין לוותר על חלקים של העם. אנו נמצאים בספינה אחת, ואין גבול למאמצים ולמשאבים הנדרשים מאתנו בכדי לייצב את הספינה על מי התורה, ולאפשר לה להתקדם הלאה בדרכה.