זכור את יום השבת לקדשו

  • הרב משה טרגין

זכור את יום השבת לקדשו

תיאור מצוות השבת בעשרת הדיברות פותח בביטוי "זכור", שממנו למדו חז"ל את מצוות הקידוש - "זכרהו על היין". לימוד זה נראה במבט ראשון רחוק ממשמעותה הפשוטה של המילה. האם מילה זו משמשת מקור להנחיות נוספות ביחס לשבת?

רשב"ם, הידוע בפירושו לתורה כפשטן, מפרש את המילה "זכור": לזכור את העבר. לדעתו פסוק זה מתמקד בחוויית השבת - באמצעות השביתה ממלאכה ביום השביעי אנו זוכרים כי הקב"ה ברא את העולם - אך אין בו מצווה מסוימת.

אבן עזרא חולק על רשב"ם ומבסס את פירושו על דעת רבי יצחק במכילתא כי המילה "זכור" מחייבת אותנו ליצור מערכת מניין שלמה שבה מכונים ימי השבוע על פי קרבתם לשבת - "ראשון בשבת", "שני בשבת", וכו'; על פי דעה זו קובע אבן עזרא כי אנו מחויבים לספור את הימים לפי קרבתם לשבת על מנת שלא נשכח מתי היא חלה. נראה שמקור נוסף לדברי אבן עזרא משמשת הגמרא במסכת ביצה (טו ע"ב) המציעה את המילה "זכור" כמקור למצוות עירוב תבשילין: "אמר שמואל... 'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו מאחר שבא להשכיחו" - שבת הבאה לאחר חג מהנה עלולה "להישכח"; על מנת למנוע נפילת מתח רגשית שכזו אנו מערבים את ההכנה לכבוד יום טוב עם ההכנה לכבוד שבת ומתחילים לבשל לשבת כבר בערב יום טוב, ובכך זוכרים את חשיבותה המיוחדת של השבת. לימוד זה יכול אף הוא לשמש מקור לפירוש אבן עזרא: הזכירה מכוונת נגד השכחה - כשם שניתן לשכוח את השבת בנסיבות מסוימות (כמו שבת הבאה לאחר יום טוב), כך גם ניתן לשכוח את השבת בגלל השגרה, ובשני המקרים עלינו לנקוט בצעדים מיוחדים שימנעו את השכחה.

נשאלת השאלה אם דין הספירה שמציע אבן עזרא הוא דין פרקטי בלבד, שנועד למנוע את שכחת השבת, או שמא יש לו גם משמעות טקסית - בספירה לשבת אנו מכבדים אותה בכל יום מימות השבוע. אבן עזרא מדבר אמנם על חשש השכחה, אך המכילתא - מקור דבריו - אינה מעלה חשש זה כמקור לדין.

גישה שלישית למילה "זכור" אנו מוצאים בפירוש רש"י, המסתמך אף הוא על מקורות קדומים: "תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת: מצא בהמה נאה - אומר 'זו לשבת'; מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה [לשבת] ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן, מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום' " (ביצה טז ע"א). בגמרא אין מצוין מקור להנהגתו של שמאי, אולם בקטע המקביל במכילתא מובאת המילה "זכור" כמקור לה, ועל פי הגמרא והמכילתא מסביר רש"י את המילה "זכור" כדעת שמאי.

והנה, אותו ספק שהעלינו בדעת אבן עזרא ניתן להעלות גם ביחס לשיטת שמאי: האם הנהגתו נובעת רק ממניעים פרקטיים - היא נועדה לוודא שאכן יהיו לאדם המאכלים הטובים ביותר לשבת - או שמא יש לה גם משמעות טקסית - מתן תשומת לב לשבת גם במהלך ימות השבוע? מלשון הברייתא "כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת" נראה שהיא נוקטת עמדה בשאלה זו: אין מדובר רק בהכנות מוקדמות לשבת; הרגלי האכילה ותכנון הארוחות של שמאי כיבדו את השבת במשך כל ימות השבוע. המילה "זכור" מחייבת אפוא למלא את כל ימות השבוע באווירה של שבת; לפי אבן עזרא מטרה זו מושגת באמצעות הספירה לשבת, ואילו לדעת שמאי ניתן להשיגה באמצעות תכנון הארוחות בצורה מסוימת.

השלכה אפשרית של הבנה זו בדעת שמאי היא היקף ההלכה. הגמרא והמכילתא מציינות את התנהגותו של שמאי רק ביחס לאוכל, אולם במכילתא דרשב"י מובאת דעת שמאי אף ביחס לכלים: אם שמאי היה מוצא כלי נאה, הוא היה שומר אותו לשימוש בשבת. קשה להבין את הנהגתו של שמאי ביחס לכלים - שניתן לעשות בהם שימוש חוזר! - אם מניחים שמניעיו היו פרקטיים בלבד;נראה אפוא ששמאי התכוון לכבד את השבת בכך שייעד לה דברים שונים - חפצים ודברי מאכל.

היש ביטוי הלכתי לעמדתו של שמאי? השולחן ערוך פסק אמנם כדעת הלל, וכך אנו נוהגים למעשה, אך עדיין נשאלת השאלה אם עדיף לנהוג כשמאי כשהדבר אפשרי. הט"ז (סימן רמ"ב סעיף א) מביא את דעת האור זרוע כי אם הדבר אפשרי יש להעדיף את דעת שמאי. ניתן אף לומר כי בפרשו את הפסוק אליבא דשמאי רומז רש"י כי על אף שדעת שמאי אינה מחייבת להלכה עדיף לנהוג כמותו.

מה דעת הלל - האם לא הצריך לנהוג כדעת שמאי, או שמא אף חלק עליו? מחד, נראה שאין סיבה עקרונית לחלוק על שמאי - אדם שיתחיל להתכונן לשבת כבר במהלך שאר ימות השבוע יחווה, ללא ספק, את חשיבותה - ועל כן נראה שהלל אמנם אינו מחייב הכנה כה מוקדמת אך מסכים כי הכנה כזו עדיפה. מאידך - וכך אכן נראה מן הנימוק "ברוך ה' יום יום" - ייתכן שהלל התנגד להתנהגות שכזו, שאמנם מבטיחה את חוויית השבת אך בה בעת מביעה אי-אמון וחוסר ביטחון בכך שהקב"ה יזמן את האוכל לכבוד שבת; ניצול מה שהקב"ה נותן לנו בכל יום וביטחון בו שימשיך להשפיע עלינו מטובו (כדברי רש"י ד"ה לשם שמים) חשובים יותר מן הדאגה הטכנית למאכלים בשבת.

לסיום:

בפירושו לתורה מתייחס רמב"ן הן למילה "זכור" והן לסוף הפסוק - "לקדשו". אנו אכן נדרשים לזכור כי הקב"ה ברא את העולם, והלכה למעשה יש לעשות זאת על ידי לימוד ביום השבת (הליכה אל הנביא בימי התנ"ך, לימוד אצל הרב בימינו) - וזה פירוש המילה "לקדשו".