זריזין מקדימין למצוות

זריזין מקדימין למצוות* / הרב משה טרגין

הגמרא בפסחים ד. דנה בזמן בו ראוי לבדוק את החמץ, ומביאה:

"מכדי, בין לר' יהודה ובין לר' מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה - ונבדוק בשית? וכי תימא 'זריזין מקדימין למצות' - נבדוק מצפרא, דכתיב: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ותניא: כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר'? - אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה!"

הגמרא מתקשה מדוע לא בודקים חמץ מיד בבוקר י"ד מדין 'זריזין מקדימין למצוות', ומגיעה למסקנה שכיוון שבלילה אנשים נמצאים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה, אנו מעדיפים לבדוק את החמץ בליל י"ד.

הפסוק ממנו מביאה הגמרא ראיה לכך שיש להזדרז בקיום מצוות הוא 'וישכם אברהם בבוקר'. במדרשים, מובאות שתי אפשרויות לשם מה השכים אברהם בבוקר:

"וישכם אברהם בבקר - זירז עצמו לתפלה"

(שכל טוב, פרשה י"ט)

"וישכם אברהם בבקר - זירז עצמו למצוות בוראו: 'ויחבוש את חמורו'"

(שכל טוב, פרשה כ"ב)

במדרש הראשון מדובר על זריזות במשמעות של הקדמת זמן התפילה, אולם במדרש השני משתמע שמדובר גם על זריזות פיזית. בהמשך, נדון האם יש הבדל בין סוגי הזריזות השונים.

קודם שננסה לחקור ביסוד דין 'זריזין מקדימין למצוות', ננסה להבחין בין מושגים שונים המופיעים בש"ס, שבמבט ראשון מקבילים לדין זה.

'אין מחמיצין על המצוות'

איתא במכילתא ביחס ליציאת מצרים:

"ושמרתם את המצות - ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות' - כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד"

(פרשת בא, ט')

למרות שלכאורה דין 'אין מחמיצין על המצוות' זהה לדין 'זריזין מקדימין למצוות', במבט מעמיק יותר ניתן למצוא הבדל ביניהם. החיוב לא להחמיץ מצווה, מתייחס למצב בו המצווה כבר הגיע לידי האדם בצורה טבעית, ולכן אין לפספס, לדחות או להשעות, את קיומה. במילים אחרות, אין להיות עצלן ולדחות קיום מצווה שבאה לידך בצורה טבעית. לעומת זאת, הצורך בזריזות בקיום המצווה הוא קצת שונה: החיוב לא מתייחס למצווה שכבר באה לידך, אלא מחייב אותך להזדרז ולהתחייב במצווה שעוד לא באה לידך.

אמנם שני הדינים בנויים על הצורך בזריזות, אולם יש הבדל בין אדם שמחמיץ מצווה שבאה לידיו, ובין אדם שאינו מזדרז לחייב עצמו במצווה שעוד לא התחייב בה.

'אין מעבירין על המצוות'

הגמרא ביומא לג. מתארת את סדר עבודת הכהן בבית המקדש, ובתוך כך מספרת:

"ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, מאי טעמא?... רבא אמר: כריש לקיש; דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות"

כלומר, כיוון שכאשר נכנס הכהן מהעזרה להיכל הוא נפגש קודם כל עם המזבח הפנימי ורק לאחר מכן עם המנורה, לכן חל עליו חיוב 'אין להעביר על המצוות', ועליו לדשן את המזבח קודם שהוא מיטיב את הנרות.

דין זה מופיע שוב בסוגיה בדף ע., ביחס לעבודת הכהן ביום הכיפורים:

"משנה: הרואה כהן גדול כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפין. גמרא: לא מפני שאינו רשאי... [אלא] דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות... קא משמע לן!"

ומסביר רש"י:

"אין מעבירין על המצות - ומהו דתימא האי נמי אעבורי הוא, שמניח זו והולך לראות זו... קא משמע לן - דלאו מעבר הוא, מאחר שאינו עסוק בה"

כלומר, שריפת הפר וקריאת התורה של הכהן הגדול נעשו בו-זמנית, וכיוון שאי-אפשר להיות בשני המקומות באותו זמן, הייתה לגמרא הו"א שמדין 'אין מעבירין על המצוות' נאסור לעזוב את קריאת התורה בשביל לראות את שריפת השעיר; קמ"ל, שכיוון שבין כך ובין כך הצופה לא מקיים מצווה, אלא רק צופה בקיום מצווה של אדם אחר, דין 'אין מעבירין על המצוות' איננו רלבנטי.

למרות שגם דין 'אין מעבירין על המצוות' אוסר דחיית מצווה שבאה לידי האדם בצורה טבעית, נדמה שניתן להבדיל בינו ובין דין 'אין מחמיצין על המצוות': דין 'אין מחמיצין' מתייחס להחמצה במושגים של זמן - אסור להשעות או לדחות קיום של מצווה שהגיע זמן קיומה; לעומת זאת, דין 'אין מעבירין' מתייחס למגע פיזי - אסור להתעלם ממצווה שנתקלת בה באופן פיזי.

'לעולם יקדים אם לדבר מצווה'

הגמרא בנזיר כג: מציינת מושג נוסף בהקשר שלנו:

"אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות"

לדברי הגמרא, צאצא מבני מואב (דוד המלך, שבא מרות המואביה) זכה למלכות בעם ישראל ארבע דורות קודם לצאצא מבני עמון (רחבעם), כיוון שאמו של מואב התייחדה עם לוט לילה קודם לאחותה, אמו של עמון.

נדמה, שגם דין זה איננו זהה לדין 'זריזין מקדימין למצוות': הגמרא בנזיר מתייחסת למצב בו שני אנשים עומדים בפני מצווה דומה, ומדין 'לעולם יקדים' יש עדיפות להיות הראשון שיקיים את אותה המצווה; לעומת זאת, דין 'זריזין מקדימין' קובע שתמיד יש להזדרז בקיום מצווה בה אתה עוסק, ללא קשר האם יש אדם נוסף המתחרה בך על קיומה.

'לעולם ירוץ אדם לדבר מצווה'

הגמרא בברכות ו: קובעת:

"לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת"

הרי"ף על אתר, גורס בסוגיה גירסא קצת שונה:

"לעולם ירוץ אדם לדבר מצווה ואפילו בשבת"

לפי גירסאת הרי"ף, לכאורה סוגיה זו קובעת שיש להזדרז בקיום מצווה ללא קשר לתחרותיות, בדיוק כמו דין 'זריזין מקדימין למצוות'. אולם, נדמה שגם כאן ניתן לחלק בין הדינים השונים: הגמרא בברכות מדברת על הצורך בריצה פיזית לשם קיום מצוות, וממילא היא מתירה לרוץ אפילו בשבת, בה פסיעה גסה אסורה; לעומת זאת, דין 'זריזין מקדימין למצוות' אינו דן בזריזות פיזית דווקא. דין 'זריזין' אינו קובע שיש לבדוק את החמץ בריצה, אלא שיש לעשות זאת בשעה מוקדמת. לעיתים לשם כך יש לרוץ, אולם אין זה המוקד של הדין.

אם נסכם חלק זה של השעור, ראינו מספר מושגים דומים, ובכל זאת הבחנו בין כל אחד מהם:

א. 'אין מחמיצין על המצוות' - אין להחמיץ מצווה שהגיע זמן קיומה.

ב. 'אין מעבירין על המצוות' - אין להחמיץ מצווה בה נתקלת באופן פיזי.

ג. 'לעולם יקדים אדם לדבר מצווה' - אם מצווה מוטלת עליך ועל חברך, יש להקדים ולקיים אותה לפניו.

ד. 'לעולם ירוץ אדם לדבר מצווה' - יש להשקיע כוח פיזי לשם הקדמת קיום מצווה.

ה. 'זריזין מקדימין למצוות' - יש להקדים ולקיים מצוות כמה שיותר מוקדם.

תוספת למצווה או מצווה אחרת?

בהבנת יסוד דין 'זריזין מקדימין למצוות', יש להעלות חקירה מרכזית:

א. המצווה היא אותה מצווה בין אם קיימתי אותה בזריזות ובין אם לאו, אלא שקיום בזריזות משדר חיבוב כלפי מעשה המצווה.

ב. כאשר מקיימים מצווה בזריזות, יש הבדל מהותי בקיום. זריזות בקיום המצווה משנה את המצווה באופן מהותי, והופכת אותה למצווה שונה מאשר זו שלא נעשתה בזריזות[1].

ניתן להציע מספר נפ"מ בין ההבנות השונות:

1. מקור הדין

איתא במאירי ביומא כח: :

"כל היום כשר למילה, שנאמר 'וביום השמיני', ומכל מקום ראוי לזריזין להקדים בה בשחרית, שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה 'וישכם אברהם בבוקר'"

לדברי המאירי, המחייב בדין 'זריזין מקדימין למצוות' הוא 'דרכי אבות'. מדוע המאירי מציע זאת? הרי מדברי הגמרא בפסחים שראינו לעיל, עלה במפורש שמדובר בדין הנלמד מפסוק? כנראה שהדבר שמפריע למאירי הוא, שכאשר אברהם משכים בבוקר הוא איננו משכים לשם קיום מצווה פורמאלית, אלא לשם ציות לדברי ה'. מכאן, שלא ניתן להקיש באופן ישיר ממעשיו של אברהם לקיום המצוות של כל אחד ואחד, וממילא, כנראה הגמרא מנסה ללמד אותנו 'דרכי אבות' בלבד.

לעומת זאת, ראשונים ואחרונים אחרים חולקים על דברי המאירי. למשל, הטורי אבן (ר"ה, ד:) סובר שהמחייב בדין 'זריזין מקדימין למצוות' הוא תקנה דרבנן, ויש אחרונים שהרחיקו לכת עוד יותר וטענו שמדובר בדין דאורייתא! אמנם קשה לקבל שמדובר בחיוב מדאורייתא, אולם בכל אופן, ברור שפוסקים אלו הבינו שתוקף הדין עוצמתי הרבה יותר מאשר 'דרכי אבות'.

אם נחזור לחקירה שהעלנו, אם נניח שהזריזות היא חיצונית למעשה המצווה עצמו (הבנה א'), יותר פשוט לומר שמדובר בדרישה שהתוקף שלה נובע מ'דרכי אבות' בלבד. לעומת זאת, אם הזריזות משנה את אופי המצווה באופן מהותי (הבנה ב'), מסתבר יותר שמדובר בדרישה מדרבנן, אם לא מדאורייתא.

2. זריזות בתור שיקול פסיקה?

הגמרא במגילה ו: דנה מתי חוגגים את פורים בשנה מעוברת, ומביאה מחלוקת בין ר' אליעזר ברבי יוסי, הסובר שחוגגים את פורים באדר א', ובין ר' שמעון בן גמליאל, הסובר שחוגגים את פורים באדר ב'. בהמשך הדיון נאמר:

"בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא, ד'אין מעבירין על המצות'; אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל: מסמך גאולה לגאולה עדיף!"

לפי פשטות הגמרא, במקרה הנדון קיימים שני ערכים שא"א לקיים את שניהם בבת-אחת ('מסמך גאולה לגאולה' ו'אין מעבירין על המצוות') וכל אחד מהתנאים מעדיף ערך אחר. אולם, החתם-סופר (שו"ת, או"ח ח"א, ר"ח) חולק על הבנה זו:

"יש לומר, דוקא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין, אבל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך זריזין וטוב לקבוע ביום המובחר; והיינו מסמך גאולה לגאולה"

לדברי החתם-סופר, לדעת רשב"ג יש לחגוג את פורים באדר ב' לא בגלל שהכלל 'זריזין מקדימין למצוות' נדחה בפני 'מסמך גאולה לגאולה', אלא בגלל שבמקרה הנדון עיקרון זה איננו שייך כלל. לדבריו, עיקרון הזריזות שייך רק בקיום מצווה של אדם פרטי, אולם כאשר דנים כיצד יש לחוקק מלכתחילה אופי של מצווה - כלל זה איננו רלבנטי.

דברי החתם-סופר מסתברים מאד, אם נבין שדין 'זריזין מקדימין למצוות' נועד רק לשדר מסר של חיבוב מצווה (הבנה א'); לעומת זאת, אם עיקרון זה משדרג את המצווה באופן מהותי, אזי פורים באדר א' עדיף באופן אובייקטיבי מפורים באדר ב', וממילא גם חז"ל יתחשבו בעיקרון זה כשידונו מתי יש לחגוג את החג.

3. זריזות שאיננה מבטאת חיבוב

איתא במשנה ביומא כ. :

"בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו; וביום הכפורים מחצות, וברגלים מאשמורה הראשונה"

הגמרא על אתר מתקשה:

"ואי סלקא דעתך מחצות דאורייתא היא - היכי מקדמינן?"

כלומר, אם זמנה של תרומת הדשן הוא בחצות, כיצד מקדימין ותורמים את הדשן ברגלים ובכל יום כבר בבוקר?

בניגוד לרש"י, תוס' על אתר גורס את הגמרא בצורה קצת שונה:

"היכי מקדמינן והיכי מאחרינן - רש"י לא גרס 'היכי מאחרינן', ונראה לי דשפיר גרס ליה, דכיון דזמנו קבוע מחצות ואילך - היכי מקדימין ברגלים, ובכל יום היכי מאחרין, דמשמע שלעולם היו רגילים לתרום בקרות הגבר סמוך לו מלפניו או מלאחריו, ואמאי והא 'זריזין מקדימין למצות'?"

לדברי תוס', הגמרא מעלה בעיה כפולה: אם מדאורייתא תרומת הדשן נעשית בחצות, כיצד הקדימו אותה ברגלים ובכל יום, ואם ניתן לתרום את הדשן ברגלים מאשמורה ראשונה, כיצד מאחרים פעולה זו בכל יום לזמן קריאת הגבר - הרי 'זריזין מקדימין למצוות' ויתרמו כבר בחצות?

כפי שראינו, רש"י לא גרס 'היכי מאחרינן', ומכאן, שלדעתו אין במקרה הנדון בעיה של 'זריזין מקדימין למצוות'. מדוע דין זה איננו שייך במקרה הנדון? ניתן להעלות שלוש אפשרויות:

א. המושג 'זריזין מקדימין למצוות' מוגבל רק ליום ולא ללילה. לכאורה חילוק זה תמוה, אולם אפשר לדייק אותו מהפסוק שמצטטת הגמרא בפסחים - 'וישכם אברהם בבוקר' דייקא. מה הסברא לחילוק זה? ניתן להציע, שבאופן עקרוני זמן חיותו ופעילותו של האדם הוא ביום. בלילה, האדם נח ומתבטל מעבודותיו. לכן, ייתכן שהצורך בזריזות איננו רלבנטי בלילה.

ייתכן שניתן לדייק חילוק זה מהגמרא בפסחים שראינו לעיל, בה נאמר: "וכי תימא 'זריזין מקדימין למצות' - נבדוק מצפרא" - מדוע הגמרא מסיקה שכדי לעמוד בקריטריון של זריזות יש לבדוק מהבוקר ולא מתחילת היום - ליל י"ד? כנראה, שהגמרא הבינה שזריזות שייכת רק ביום!

אם נחזור לחקירה המרכזית אותה הצגנו, אם הזריזות גורמת לשינוי מהותי באופי המצווה (הבנה ב'), אזי קשה לחלק בין זריזות ביום לזריזות בלילה. לעומת זאת, אם מטרת הזריזות היא להפגין חיבוב מצווה (הבנה א'), מסתבר לומר שזריזות מפגינה חביבות רק בזמן בו אדם רגיל לעשות פעילויות שונות ובכל זאת הוא מזדרז לקיים מצווה - כלומר, ביום.

ב. ייתכן שהמושג 'זריזין מקדימין למצוות' לא שייך בעבודת המקדש. הדרישה לזריזות, בנויה על ההנחה שלאדם יש לוח זמנים מלא אותו הוא מסדר ע"פ עקרונות מסוימים, ומתבקשת ממנו זריזות לצרכי שמיים יותר מאשר לצרכיו. לפיכך, בבית המקדש ייתכן שלא ניתן ליישם את הדרישה לזריזות, וזאת משתי סיבות: במקדש כל הפעילויות הן עבודות קודש, וממילא אין זה משנה מה מתבצע קודם; וכן, כיוון שעבודת המקדש כולה מיוסדת על סדר קבוע וידוע מראש, אין לשנות סדר זה אפילו בשביל ערך הזריזות.

נדמה, שהחילוק אותו אנו מציעים יכול להועיל לנו בהקשר נוסף. בגמרא בברכות כו: נאמר, שזמן מנחה גדולה הוא בחצות וחצי ואילו זמן מנחה קטנה הוא בתשע וחצי שעות, שהוא הזמן המאוחר ביותר להקרבת תמיד של בין הערביים. לכאורה, אם ניתן להקריב תמיד של בין ערביים כבר מחצות, מדוע לא הקריבו אותו מיד כשהדבר התאפשר מדין 'זריזין מקדימין למצוות'? ניתן להסביר, שכיוון שהקרבת קורבן תמיד של בין הערביים מסיימת את עבודות היום במקדש, אם נקריב אותו מיד בחצות אנשים לא יספיקו להקריב את קורבנותיהם; אולם, לפי החילוק אותו הצענו, ניתן להסביר שהכלל 'זריזין מקדימין למצוות' אינו שייך בעבודות המקדש[2]!

ג. ר' יוסף ענגל בגילוני הש"ס על אתר, דן בשאלה אותה העלנו, ומתרץ, שכיוון שהעבודה בה מדובר היא סילוק הדשן, אין כלפיה חיוב זריזות. לדבריו, הצורך בזריזות נועד לשדר חיבוב מצווה, ולכן כאשר הזריזות משדרת מסר הפוך, שהרי זריזות בסילוק הדשן משדרת רצון לסיים את עבודת המזבח - אין כלל צורך בזריזות. כמובן שדברים אלו נכוחים רק אם נניח שדין 'זריזין מקדימין' נועד לשדר חיבוב מצווה בעלמא (הבנה א').

4. זריזות מול ערכים אחרים

עד כמה יש להקפיד על קיום המצווה בזריזות, במידה והשתדלות זו באה על חשבון ערכים אחרים? שאלה זו נשאלת בשו"ת תרומת הדשן (סימן ל"ה) ביחס לקידוש החודש:

"הרואה לבנה בחידושה בימות החול ואומר נמתין לברך על חידושה עד למוצאי שבת - יפה הוא עושה או לאו?"

ייתכן, שהגמרא ביבמות לט. מתייחסת לכך:

"איתמר: ביאת קטן וחליצת גדול - פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר: ביאת קטן עדיפא, וחד אמר: חליצת גדול עדיפא. מאן דאמר ביאת קטן עדיפא, דהא מצוה בייבום; ומאן דאמר חליצת גדול עדיפא, במקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא... תנן: תלה בקטן עד שיגדיל - אין שומעין לו; ואי ביאת קטן עדיפא, אמאי אין שומעין לו - נינטר דלמא גדיל ומייבם?! וליטעמיך, ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו - אמאי, נינטר דלמא אתי וחליץ? אלא, כל שהויי מצוה לא משהינן! "

מסקנת הגמרא היא, שאין להשהות את הייבום, גם אם כרגע ניתן לבצע אותו בצורה פחות טובה. מכאן לכאורה ניתן להוכיח, שהצורך בזריזות בקיום המצווה הוא ערך קשוח, ולכן גם במקרה של קידוש החודש נעדיף לקדש את החודש כמה שיותר מוקדם

אמנם, כמה אחרונים רצו לחלק בין הסוגיה ביבמות למקרה שמביא תרומת הדשן. לטענתם, המושג 'שיהוי מצווה לא משהינן' הוא מושג ייחודי ביחס לייבום, כיוון שכאשר אשה נמצאת במצב עדין ומסוכן בו היא נזקקת לייבום, יש לנו אינטרס לפטור אותה ממצב זה כמה שיותר מהר. אולם, הקושי בהבנה זו הוא שהמושג לא מזכיר כלל ייבום, אלא לכאורה מתייחס לכל מצווה - 'כל שהויי מצוה לא משהינן'.

יש להעלות חילוק אחר, במקרה של תרומת הדשן השאלה שנשאלה היא האם עדיף לקיים מצווה עכשיו או לקיים אותה בעתיד בצורה מהודרת יותר, ואילו בסוגיה ביבמות השאלה היא האם יקיים אדם א' את המצווה עכשיו או אדם ב' אחר-כך. לדבריהם, במקרה עליו דנה הסוגיה ביבמות כלל לא שייך המושג 'זריזין מקדימין למצוות', שהרי הקדמה של המצווה בעצם תאפשר לאח הגדול לברוח מקיום חובתו כלפי אשת אחיו.

תרומת הדשן עצמו, צועד בכיוון אחר. הוא טוען, שאם הדילמה עולה בתחילת החודש, עדיף לחכות למוצ"ש; אולם הדילמה עולה בסוף החודש, עדיף להקדים ולקדש את החודש כעת. ואמנם, כך הוא גם מסביר את הסוגיה ביבמות: עדיף לחלוץ עכשיו ע"י קטן, כיוון שאם נחכה לאח ממדינת הים אולי הוא לא יבוא, ובינתיים הקטן ימות או יתחרט - ונצא קרחים מכאן ומכאן. לדברי תרומת הדשן, עקרונית תמיד עדיף לאחר מצווה בשביל הידורים אחרים, אלא אם האיחור יכול לגרום לביטול המצווה.

ואכן כך נפסק להלכה, ורוב הפוסקים מכריעים שאפשר לדחות מצוות בשביל להדר בהן מאוחר יותר בדרך אחרת.

אם נחזור לחקירה היסודית אותה הצגנו, אם הזריזות מהווה שידור מסר חיובי בעלמא, מאד סביר שנדחה ערך זה בפני הידורים אחרים; לעומת זאת, אם מדובר בערך המוסיף למצווה עצמה באופן מהותי, קשה יותר לקבל את דבריו.

זריזות מביאה לידי רוח הקודש

לפני סיום, יש לזכור שהצורך בזריזות אינו קיים רק ביחס לקיום מצוות, אלא גם ביחס ללימוד תורה ולעולם עבודת ה' באופן כללי:

"ואתה צריך לדעת כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות, כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאוכל ולישן ולעשות צרכיו, לכן צריך זריזות וזהירות לחזור לספרו ללמוד... אמר ר' פנחס בן יאיר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי רוח הקודש!"

(אורחות צדיקים, שער הזריזות)

 

---