חב לאחריני

  • הרב משה טרגין

חב לאחריני - ביטול שליחות במקום שיש בה נזק לצד שלישי

מושג השליחות הוא מושג מוכר ושכיח בהלכה. פעולות הלכתיות רבות כמו קניין, קידושין, גירושין והקדש יכולות להיעשות בצורה לא-ישירה באמצעות שליח. עם זאת, הגמרא בפרק הראשון של מסכת בבא מציעא דנה במצב של "חב לאחריני", שבו השליחות מתבטלת. ראובן אינו יכול לבקש משמעון לגבות את חובו מאדם אחר כשאותו אדם חייב סכומים נכבדים גם לאנשים אחרים. במקרה כזה גבייתו של שמעון לטובת ראובן פוגעת באינטרסים של בעלי החוב האחרים, שכן כששמעון גובה קרקע מסוימת עבור ראובן הוא מונע מבעלי החוב אחרים לגבותה. במצב זה - שבו מעשה מסוים של שליח פוגע באנשים אחרים - השליחות בטלה. הגמרא במסכת בבא מציעא (י.) מביאה דוגמה נוספת לשליחות שאינה פועלת מסיבה דומה: "מגביה מציאה לחברו". ראובן אינו יכול למנות את שמעון לאסוף עבורו אבדות (חפצים שאבדו מאנשים אחרים, שאינם שייכים למשלח), משום ששליחות זו פוגעת ביכולתם של אנשים אחרים לזכות באבדות אלו. גם זה מקרה של חב לאחריני, שבו שליחות אינה פועלת. בשיעור זה נדון בסוג זה של פסול שליחות.

הדבר המעניין בדין זה הוא שהגמרא אינה מסבירה מדוע שליחות כזו נפסלת. שליחות היא מושג ידוע, שבחלותו ובהיקפו יש גמישות רבה, והעובדה שהגמרא פוסלת שליחות כזו בלא הסבר מפתיעה. על מנת להבהיר היטב את האופן המוזר שבו הגמרא פוסלת שליחות משום חב לאחריני נציין כי בעוד שבנידון דידן לא ניתן כל הסבר לפסול השליחות הרי שבמקרה דומה של פסול שליחות - מינוי שליח לדבר עברה - מסבירה הגמרא הסבר היטב את טעם פסול השליחות (עיין בבא מציעא י:).

ננסה להיעזר בנקודה זו בהבנת דעת רש"י, המגביל בצורה חריפה את המקרים שבהם שליחות נפסלת משום חב לאחריני. לפי רש"י השליחות חלה גם כאשר יש נזק לאדם אחר. פסול חב לאחריני נוגע לדעתו רק לסוג מסוים של שליחות - שליחות מדין "זכין לאדם שלא בפניו". בדרך כלל יכול שמעון לפעול כשליחו של ראובן גם אם לאמונה בפירוש כשליח כאשר יש בשליחות תועלת (ודאית) לראובן. יכולת זו, המכונה "זכין", מאפשרת לשליח לפעול גם בלא ידיעתו של המשלח במקרים שבהם התועלת שתופק לטובת המשלח ברורה. לדוגמה: שמעון אינו יכול לגרש את אשתו של ראובן או לרכוש עבורו חפץ מבלי שקיבל את רשותו של ראובן, שכן בשני המקרים ייתכן שראובן לא ירצה בתוצאות השליחות. אולם שמעון יכול לקבל מאדם אחר מתנה עבור ראובן; במקרה כזה ראובן בוודאי מוגדר כזוכה, ועל כן הוא יכול להיות מיוצג על ידי שמעון גם בלא למנותו מראש. נחזור לענייננו: לדעת רש"י פסול חב לאחריני קיים רק במקרים של שליחות מדין זכין, ואילו שליחות רגילה פועלת בכל המקרים, גם כאשר יש לה השלכה שלילית ביחס לאנשים אחרים. עמדתו של רש"י עומדת בסתירה לכמה גמרות שאינן מחלקות בנושא זה בין שליחות זכין לשליחויות אחרות. יישוב שיטת רש"י עם גמרות אלו אינו בתחום הדיון של שיעור זה. אולם חשוב לציין כי על אף שמבחינה טקסטואלית שיטת רש"י בעייתית, מסברה היא נראית הגיונית מאוד. נראה שרש"י חשב כי סתם שליחות אינה מושפעת מחב לאחריני, ועל כן הוא סבר כי רק שליחות מסוימת, דוגמת זכין, נפגעת במצבים של חב לאחריני.

על אף ששיטתו של רש"י, המגבילה את פסול חב לאחריני רק לזכין, נראית הגיונית, עדיין יש מקום לשאול על הסברה העומדת בבסיסו של חילוק זה. רש"י אמנם סבר כי אין זה הגיוני לפסול את כל סוגי השליחות ולכן הגביל את הפסול רק לזכין, אלא שעדיין יש לשאול מדוע לא יחול זכין במקרה של חב לאחריני. אם זכין היא צורת ייצוג הלכתית מקובלת, מדוע תיפגע צורת ייצוג זו במקרים של נזק לאחרים?

שאלה זו נידונה בקצות החושן בסימן ק"ה. הקצות חוקר את המנגנון המאפשר לאדם לייצג אדם אחר בלא מינוי ישיר והוא מציע שתי אפשרויות: 1) תרגום הסכמה עתידית למינוי הלכתי. כלומר: נוכל להניח שבמקרים שבהם יש לראובן תועלת בלבד הוא מסכים ששמעון ייצג אותו. בהלכה אנו מכנים הסכמה עתידית בשם "אומדנא" (אומדן דעת של האדם). על אף שלא היה כלמינוי בפועל קיימת אומדנא (הערכה) שראובן ימנה את שמעון לשליחו, ועל כן אנו מתייחסים לשמעון כאילו מונה. לו ידע ראובן על ההזדמנות שנקרתה בפניו לבטח היה ממנה את שמעון, ועל כן אנו מתייחסים לשמעון כאילו מונה בפועל. 2) בהעדר מינוי מפורש מצד הנהנה ממנה התורה עצמה שליח שיפעל לטובתו. אם לוי רוצה לתת מתנה לראובן וראובן אינו נוכח בפניו, התורה מאפשרת לשמעון לשמש שליחו של ראובן על מנת שיוכל לקבל מלוי את המתנה עבורו. התורה מאפשרת פעולה לטובתם של אחרים, והיא אף ממנה במקרים כאלו אדם שיפעל לטובת חברו.

הקצות טוען כי החילוק של רש"י בין שליחות לזכין תלוי בחקירה זו. אם נניח שדין זכין נובע מדין שליחות לא יהיה זה הגיוני לחלק בינו לבין שליחות רגילה במקרה שנגרם נזק לאחרים כתוצאה ממעשה השליחות. אמנם בשליחות הנהנה הוא שממנה את השליח ואילו במקרה של זכין השליח ממונה מכוח אומדנא, אולם הבדל זה איננו הבדל עקרוני, ועל כן כשם שהשליחות אינה נכשלת במקרה של חב לאחריני כך גם אין זכין נכשל במקרה כזה. נראה אפוא שרש"י סבר כי דין זכין נובע מחידוש התורה וכי התורה היא שממנה את השליח במקרה זה. אם כך, ייתכן שמינוי זה של התורה תקף רק כאשר אין נגרם לצד מן הצדדים המעורבים במעשה נזק כתוצאה מן השליחות (לדוגמה: כאשר ברור שהמתנה שלוי רוצה לתת לראובן יכולה להינתן רק לראובן) זכייתו של ראובן תגרום הפסד לאחרים (כמו במקרה של זכייה באבדה, שבה יכול כמובן כל אחד לזכות, או במקרה של גביית קרקע בגלל חוב בשעה שיש בעלי חוב אחרים שהקרקע משועבדת להם) התורה איננה מאפשרת מינוי של שליח לטובתו. התורה מאמצת מבט כוללני, שאינו מקפח את זכויותיו של אדם אחד על חשבון חברו, בניגוד למבט היחידני, שעלול לפעמים לשגות בעניין זה.

סיכום:

בחנו את דין חב לאחריני ועמדנו על יכולתו לבטל שליחות שיש עמה נזק לאחרים. עמדנו על דעתו של רש"י, הסבור כי הגבלה זו חלה רק על דין זכין, והסברנו אותה. הקצות הציע הסבר לחילוק שהעלה רש"י בין שליחות רגילה לבין דין זכין.

לדעת רוב הראשונים אין חילוק בין זכין לבין שליחות רגילה, והם סבורים שחב לאחריני מבטל את השליחות בשני המקרים - ראובן אינו יכול למנות שליח שיזיק לאחרים גם אם ימנה אותו בפירוש. מעניין לציין שהן ראשוני אשכנז- התוספות - והן ראשוני ספרד- הרמב"ן ותלמידיו - חלקו על רש"י. אשר על כן אנו חוזרים לנקודה שבה פתחנו: מדוע אין שליחות (בין שליחות רגילה ובין באופן של זכין) פועלת כאשר יש נזק לצד שלישי?

למרבה הפלא שאלה זו כמעט שאינה נידונה במפורש בראשונים; מעט ראשונים, אם בכלל, מתייחסים אליה. מכל מקום, נוכל להצביע על שתי גישות שונות בהסבר דין זה. את הפגם בשליחות ניתן למקם באחד משני מקומות. אפשר שראובן אינו יכול למנות שליח במקרה של חב לאחריני משום שבמקרה כזה אין לו די סמכות לבצע את המינוי. כמה מן המפרשים מפנים את תשומת לבנו אל הר"ן במסכת בבא מציעא (יא:) המפתח את המושג "בעל הממון". ככלל אני יכול למנות שליח לקדש עבורי אישה ולתת לו ממון שבאמצעותו יבצע את המשימה; כבעל הממון וכבעל המיועד של האישה אין כל ספק ביכולתי לבצע את המינוי. אולם אין ביכולתי למנות שליח שיזכה עבורי באבדה, שהרי אינני בעליו של אותו חפץ. העילה לכישלון שליחות במקרה של חב לאחריני היא העדר יכולתו של הנהנה מן השליחות למנות שליח.

גישה שונה להסבר דין חב לאחריני בנויה על חיסרון בביצוע השליחות ולא על חיסרון במינוי השליח. במערכת ההלכתית ניתן ליישם שליחות רק אם אין צד אחר הניזוק ממנה. אם ישנם אחרים הניזוקים מן השליחות מתבטל מושג השליחות. המינוי היה אמנם מוצלח, אולם אין בכוחו של השליח לבצע פעולה כלשהי לטובת המשלח, משום שמערכת השליחות ההלכתית קיימת רק במקום שבו השליחות אינה גורמת נזק לאחרים.

גישה זו, שעל פיה המשלח יכול למנות את השליח אולם מושג השליחות אינו חל כאשר יש נזק לאחרים, יכולה להסתמך על יוצא מן הכלל מיוחד שמביאה הגמרא (בבא מציעא י.). הגמרא אומרת כי שכיר יום יכול לזכות באבדה עבור מעסיקו. רבנו חננאל מרחיב דין זה גם לגבי אפוטרופוס המחזיק בנכסי יתומים קטנים: הוא יכול לגבות את חובותיהם, והוא אף יכול לזכות עבורם באבדה. לו הייתה הבעיה בדין חב לאחריני נעוצה במינוי השליח - שמינוי שליח אינו יכול להתרחש כאשר יש בשליחות נזק לאחרים - היה מקום להקשות על מקרים חריגים אלו, שהרי גם בהם יש למנות שליח על פי הכללים המקובלים בהלכה. אולם אם נסביר את דין חב לאחריני בכך שאין שליחות כאשר נגרם נזק למישהו נוכל להבין חריגים אלו טוב יותר. אפשר לומר כי במקרה של שכיר יום ובמקרה של אפוטרופוס לא נעשה שימוש במושג השליחות ההלכתי, והפעולה מתבצעת מתוקף היות המתווך "חלק" של המשלח. אין מדובר רק במינוי של אדם אחר שיפעל לטובתי; במקרים אלו המתווך נחשב כ"ידי הארוכה". אם נסכים כי אנשים אלו מייצגים את שולחיהם בצורה הדוקה ביותר נוכל לומר כי הם יכולים לפעול לטובת משלחיהם גם במקרה של חב לאחריני. קטגוריות נורמליות של ייצוג משפטי אינן חלות במקרה של חב לאחריני, אולם צורות גבוהות והדוקות יותר של ייצוג שייכות גם במקרה זה.

סיכום:

לאחר שבחנו את דעותיהם של רוב הראשונים, הסבורים כי שליחות שבה המשלח חב לאחריני אינה תופסת, נוכל להציע שני הסברים לדין. ייתכן שהוא מושתת על חיסרון במינוי, וייתכן שהוא נובע מכך ששליחות אינה שייכת במקרה של חב לאחריני. ההבדלים בין שני הסברים אלו מתבטאים בדינו של שכיר יום ובדין אפוטרופוס בנכסי יתומים.

לסיום נפנה לעסוק בהגדרת המושג חב לאחריני, הגדרה שיכולה לשפוך אור על מהות הדין. האם דין חב לאחריני חל גם כאשר השליחות אינה גורמת נזק לאחרים אלא רק מונעת מהם רווח? הרמב"ן (בבא מציעא י.) מעלה לדיון את דעת ר' יוחנן, הסבור ששליח אמנם אינו יכול לגבות חוב עבור המשלח אך יכול לזכות עבורו באבדה. בדרך כלל הגמרא כורכת גביית חוב וזכייה באבדה כאחד ומביאה את שניהם כדוגמות הקלסיות לדין חב לאחריני, אולם נראה שר' יוחנן מחלק בין השניים. הרמב"ן מסביר כי לדעת ר' יוחנן דין חב לאחריני קיים רק כאשר נגרם למישהו נזק ממשי, ולא במקרה שבו רק נמנע ממנו רווח, ולכן שליח יכול לזכות באבדה עבור משלחו, שהרי הוא איננו מזיק בפועל לאדם אחר אלא רק מונע ממנו רווח. אלא שהדעה הרווחת בגמרא חולקת על ר' יוחנן בעניין זה וסבורה כי אין הבדל בין זכייה באבדה לבין גביית חובות, וחב לאחריני מטרפד את השליחות בשני המקרים.

רבנו תם מעלה חילוק דומה לגבי הגמרא במסכת ביצה (לט:) המתירה לשליח לשאוב מים עבור המשלח על אף שבזמן שהשליח שואב מים אין אדם אחר יכול לשאוב. רבנו תם סבור כי שאיבת מים אינה נחשבת חב לאחריני משום שכמות המים הקיימת מספיקה לכולם, ואם כך לא נותר לאחרים אלא לחכות לתורם לשאוב מן הבאר, בניגוד למצב בזכייה באבדה או בגבייה מקרקע המשועבדת, שבהם זכייתו של ראובן גורמת בהכרח להפסד של אדם אחר. ישנם ראשונים החולקים על רבנו תם וטוענים כי גם במקרה של שאיבת מים שייך דין חב לאחריני.

מקרים אלו מעלים ביתר שאת את החקירה ביחס לדין חב לאחריני. באיזו מידה קשורה שאלה זו לשאלה הקודמת שבה עסקנו? חקרנו האם הבעיה בחב לאחריני היא במינוי או שמא בהוצאת השליחות לפועל. איזה צד בחקירה ידרוש הפסד ממשי על מנת להפעיל את דין חב לאחריני ואיזה צד יסתפק במניעת רווח? שאלה זו נשאיר לעיון הלומדים.