חול המועד

  • הרב בנימין תבורי
פרשת אמור – חול המועד
 
הלכות יום טוב מופיעות בתורה במספר פרשיות. בפרשת בא (שמות י"ב, טו-טז), ערב היציאה ממצרים, מופיע הציווי לחוג את חג הפסח שבעת ימים. בפרשה זו נתיחדו בתואר "מקרא קודש" היום הראשון והאחרון בלבד ורק הם נאסרו במלאכה. אולם בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, ל"ז) באו כל המועדות תחת השם "מקראי קודש". הכללת כל המועדות בגדר "מקראי קודש" נדרשת במכילתא לרבות את חול המועד כ"מקרא קודש". בעקבות המכילתא פסק הרמב"ם (הלכות יום טוב ז,א) שאע"פ שחול המועד אינו קרוי שבתון, מ"מ קרוי הוא "מקרא קודש".
לאור זאת, חלק מהראשונים אחזו בסברא שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מן התורה (ראשונים אלו סמכו עצמם על הסוגיא במועד קטן י"ח:). המחזיקים בסברא זו צריכים להסביר מדוע בכל זאת מלאכות מסוימות מותרות. אמנם ביו"ט הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש, אולם בחול המועד מצאנו היתרים רבים יותר, כגון לצורך דבר האבד וצרכי ציבור. היתרים רבים אלו דחפו את הרא"ש ואחרים לסבור שמן התורה אין חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה. חכמים הם שאסרו מקצת מלאכות ומלאכות אחרות הותירו בהיתרם. מנגד, הרמב"ן והרשב"א בדעה שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואין בה משום דבר האבד אסורה מן התורה. ואילו מלאכה שהיא לצורך המועד או מלאכה שיש בהם משום דבר האבד מותרת מן התורה אלא שחז"ל הוסיפו לאסור חלק ממלאכות,  כגון "מעשה אומן".
בעל "היראים" מונה במנין המצוות שתי מצוות – אחת לקדש את המועד, והשניה להמנע ממלאכה – ובמפורש כולל את כל שמונת ימי חג הסוכות בשתיהן. אף שהוא הביע הסתפקות מסוימת בנושא הזה, הוא מנה שתי מצוות אלו במנין המצוות וכלל את ימי חול המועד של סוכות בהן. (יראים מצוה תי"ז-תי"ח).
בבית יוסף (אורח חיים סימן תק"ל) הביא את כל השיטות הנ"ל ולאחר מכן הציע שיטה חדשה: איסור מלאכה בחול המועד הוא מן התורה אלא שמסרו הכתוב לחכמים לקבוע אלו מלאכות מותרות ואלו אסורות. דומה הוא חול המועד ליום טוב, אך איננו זהה. שמם של ימים אלו, "חול המועד", מחד חול ומאידך מועד, משקף ומרמז לאופי הכפול שלהם. אמנם אסרה התורה מלאכה בחולו של מועד, אך לא באיסור גורף, וממהותם של הימים הללו שמלאכות מסוימות הותרו בו. את הסיווג המדוייק אלו מלאכות מותרות ואלו אסורות מסר הכתוב לקביעתם של חז"ל.
לתופעה זו, שהתורה מסרה לחכמים את הכח להגדיר מה נכלל במצות התורה, מצא הבית יוסף תקדים בדברי הר"ן בענין עינוי יום הכיפורים. דעת הר"ן שביום הכיפורים הטילה התורה חובה על האדם לענות את נפשו. את גדרו של "עינוי" זה, בדיוק מה נכלל בו, מסר הכתוב לחכמים לקבוע. חשוב לציין שלקביעותיהם של חכמים במקרים אלו יש מעמד ותוקף של מצוה מן התורה. מענין לציין שהרב דוד כהן פרסם קונטרס שבו הוא מנה מעל לחמישים דוגמאות של מצוות כאלו שבהם מסר הכתוב לחכמים את הכח להגדיר את המצוה ("גבול יעב"ץ", 1986).
האם קריית שם "מקרא קודש" מחייבת בדברים נוספים מלבד איסור מלאכה? במכילתא (שם) מבואר שמדין "מקרא קודש" יש לקדש את חול המועד (ויום טוב) באכילה, שתיה ובכסות נקיה. ברמב"ם מבואר שמצוות כבוד ועונג נוהגות ביו"ט כבשבת משום שיו"ט קרוי מקרא קודש (הלכות יו"ט פ"ו, ה"טז). אם כן, מסתבר, שאף בחול המועד, אשר גם הוא קרוי "מקרא קודש", כמובאר ברמב"ם בהמשך (שם פ"ז, ה"א), יש לקיים מצוות כבוד ועונג. על פי זה כשם שבשבת ויו"ט ישנה חובת סעודה הוא הדין לחוה"מ. הלכה רווחת היא שהשוכח להזכיר בברכת המזון "יעלה ויבוא" או "רצה" בסעודה הנאכלת בתורת חובה, צריך לחזור ולברך. היוצא מדברינו שהשוכח "יעלה ויבוא" בחול המועד צריך לחזור ולברך.
אולם בשו"ע (אורח חיים קפ"ח,ז') פסק שבנוגע להלכה זו דומה חול המועד לראש חודש והשוכח להזכיר קדושת היום בברכת המזון אינו חוזר. מכאן הסיק רבי עקיבא איגר  (שו"ת רע"א, סימן א' ובנספח שבסוף הספר) שמצוות כבוד ועונג אינם נוהגות בחול המועד. רע"א כותב שאמנם הרמב"ם פסק שמצות שמחה נוהגת בחוה"מ (שם, פ"ו ה"יז והכ"ב) אך הוא אינו מזכיר ביחס לחוה"מ את מצוות כבוד ועונג. רע"א מתעלם מכך שהרמב"ם קורא לחול המועד "מקרא קודש," ושכל הקרוי מקרא קודש מצות כבוד ועונג נוהגות בו.
החפץ חיים ז"ל מציע דרך ממוצעת בהסבר הדברים (אורח חיים תק"ל, שער הציון ס"ק א'). אמנם מצוות כבוד ועונג נוהגות בחוה"מ כפי שהובא במכילתא, מ"מ לא התחייבנו בחוה"מ באותה דרגה של כבוד ועונג כפי שהתחייבנו בה בשבת ויו"ט. בחול המועד המצוה היא לכבד ולענג את היום כך שיהיה מכובד יותר מימות החול. לדמותו לגמרי לשבת ויו"ט לא התחייבנו. משום כך, לדוגמא, אין חובת סעודה בחול המועד ולכן השוכח להזכיר "רצה" או "יעלה ויבוא" אינו חוזר ומברך.
במשנה באבות נאמר "רבי אליעזר המודעי אומר... המבזה את המועדות... אין לו חלק לעולם הבא" (אבות פ"ג מ"יא). רש"י מבאר שה"מועדות" האמורים כאן אלו הם ימי חול המועד. המבזה אותם בעשיית מלאכה או באכילה ושתיה בדרך של חול אין לו חלק לעולם הבא. אליבא דרש"י המשנה כלל אינה מתיחסת ליום טוב. הואיל וימי חול המועד אינם חמורים כיו"ט, עלול אדם להקל בקדושתם. לכך בא ר"א המודעי להדגיש את החשיבות שבשמירה על אופיים של ימי חול המועד כימים המיוחדים ונבדלים מימות החול. מוסיף רבנו יונה (שם) שהפועל האמור במשנה הוא "מבזה" ולא "מחלל". אדם המבזה את חול המועד אינו מתייחס לימים אלו כימי "מקרא קודש". לאור זאת ניתן להבין את שיטת ה"יראים" שהובא בתחילת השעור. התורה דורשת מאיתנו לשמור את ימי חול המועד על ידי התיחסותנו אליהם ברמה מסוימת כימי "מקרא קודש". אמנם אין זהות מלאה לאופי ה"מקרא קודש" של ימים טובים אולם בכל זאת נכללים הם באותה מצות "מקרא קודש" של הימים הטובים.